לואי דה סן-ז'וסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פורטרט של לואי דה סן-ז'וסט. צייר: פייר-פול פרודון, 1793

לואי אנטואן לאון דה סן-ז'וסט (צרפתית: Louis Antoine Léon de Saint-Just‏; 25 באוגוסט 1767 - 28 ביולי 1794) היה מחבר, מצביא, ופוליטיקאי, ממנהיגי המהפכה הצרפתית ושותף פוליטי של מקסימיליאן רובספייר. ב-1792 סן-ז'וסט נבחר לועידה הלאומית, והיה בה לנציג הצעיר ביותר. סן ז'וסט היה ממובילי הטענה בעד הזכות לשפוט ולהעניש את המלך - עמדה שהפכה למציאות כאשר המלך, לואי ה-16 נשפט והוצא להורג. סן ז'וסט היה חבר בועדה שניסחה את חוקת 1793 ומתוקף כך היה גם חבר בוועד לשלום הציבור, מוסד שהוביל וקידם את שלטון הטרור. בהמשך סן ז'וסט נהפך לנשיא הועידה הלאומית ומילא חלק פעיל בחיסולם של אבר ודנטון. לאחר מכן הוא נתפס, ביחד עם רובספייר ומספר אנשים אחרים, והוצא להורג ב-28 ביולי 1794 (בהפיכת ה-9 בתרמידור) באמצעות גיליוטינה.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתו של סן-ז'וסט בבלרנקורט

סן-ז'וסט נולד בשנת 1767 בעיירה דסיז (Decize) במרכז צרפת. בגיל 6 הוא עבר עם משפחתו האמידה לבלרנקורט (Blérancourt) במחוז אן בצפון צרפת. בשנת 1777 אביו נפטר, ושנתיים מאוחר יותר הוא נשלח לקבל חינוך בבית ספר מכובד בסואסון. בשנת 1786 הוא סיים את לימודיו וחזר לבלרנקורט. בספטמבר של אותה השנה הוא עזב את ביתו לבירה פריז ולקח עמו, ללא רשות, כלי כסף, שני אקדחים מעוטרים בזהב, ומספר תכשיטים. על פי הסיפור המקובל סן-ז'וסט עזב באופן זה כיוון שאהובתו, בת הכפר, ת'רז, נישאה בהיעדרו לגבר אחר, אולם אין להסבר זה סימוכין. אמו של סן-ז'וסט התלוננה למשטרה בפריז ולאחר בדיקה הוא נעצר, נחקר, ונכלא למשך ששה חודשים. בתום תקופת המאסר סן-ז'וסט נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת ריימס, אך ככל הנראה הוא לא סיים את לימודיו. לאחר ניסיון זה הוא חזר לבית אמו בבלרנקורט, שם הוא גר במהלך חמש השנים הבאות.

בשנת 1789 סן-ז'וסט פרסם את יצירתו הספרותית הראשונה, אורגאן (Organt), פואמה בת כמאתיים עמודים המתארת פרק דמיוני במלחמתו של קרל הגדול נגד הסקסונים ומציגה את החברה האנושית באור אבסורדי ומגוחך. היצירה נכשלה מסחרית ולרוב היא אינה נחשבת ליצירה ספרותית חשובה. פרשנים חלוקים על המידה בה ניתן לקשור בין עמדותיו הפוליטיות המאוחרות יותר של סן-ז'וסט, לבין התוכן של הפואמה.

תחילת הקריירה המהפכנית והחוקה של 1793[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר חודשים אחרי פרסום הפואמה, האירועים המהפכניים בצרפת החלו להשפיע על החברה כולה ובכללה על סן-ז'וסט. בבלנקורט סן-ז'וסט היה חלק מחבורה של רפורמיסטים שהשתלטו על ניהול ענייני הממשל המקומי. לפני תחילת המהפכה, הנהגת הקהילה כללה בעיקר את האזרחים האמידים יותר שחיו בה ואשר היו בעלי מירב האדמות. הבולט בקבוצה זו היה לואי אנטואן ז'לה (Gellé), אביה של ת'רז, אהבת נעוריו של סן-ז'וסט. במהלך 1789 התגבשה בכפר קבוצה של צעירים רדיקליים שהתנגדה לז'לה ולבעלי האדמות. צעירים אלה היו חברים של סן-ז'וסט והם סייעו לו להשתלב בענייני ממשל למרות גילו הצעיר.

האסיפה המכוננת הלאומית החליטה על הקמתו של המשמר הלאומי, מיליציה שמפקדיה האיזוריים והלאומיים התמודדו לתפקיד בבחירות. סן-ז'וסט שעד להקמת המיליציה היה מובטל, הצטרף למשמר הלאומי בבלנקורט. על אף גילו הצעיר ולמרות שלא עמד בקריטריונים הפיננסיים הרשמיים, הוא הפך במהרה למפקד יחידה של המשמר הלאומי. זו היתה המשרה הציבורית הראשונה של סן ז'וסט.

בשנת 1790 סן-ז'וסט כתב לרובספייר מכתב הערצה בו הוא ביקש גם תמיכה בכלכלה של בלנקורט. שנה לאחר מכן, ביוני 1791 (גיל 23), סן-ז'וסט פרסם את ספרו "רוח המהפכה והחוקה של צרפת" (Esprit de la révolution et de la contitution de France). בספר הוא הילל את האסיפה המכוננת, ובהשפעת כתביו של שארל מונטסקייה, טען בזכותה של חוקה מאוזנת אשר תעניק לפרטים בחברה יותר חופש ממה שניתן להם בעבר, אך תהיה מעין שילוב בין דמוקרטיה, אריסטוקרטיה, ומונרכיה. סן-ז'וסט הביע בספר סלידה מהאלימות שהמהפכה זרעה עד כה. עמדות מתונות אלה עומדות בניגוד למהלכים בהם סן-ז'וסט עתיד היה להשתתף בהמשך הקריירה הפוליטית שלו. למעשה, קצב האירועים המהיר הפך את העמדות הפוליטיות שסן-ז'וסט לבלתי-רלוונטיות עוד לפני שהתפרסם. באותו חודש בו הספר פורסם המלך, לואי ה-16, נכשל בניסיון הבריחה לווארנס. כשנה לאחר מכן הפיכת ה-10 באוגוסט 1792 המשיכה את התהליך שהוביל לבסוף לביטול המלוכה.

אותם אירועים שהפכו את ספרו של סן-ז'וסט לבלתי-רלוונטי סייעו גם בקידומו למרכז הבמה הפוליטית הצרפתית. בעקבות הפיכת ה-10 באוגוסט הוכרזו בחירות לאסיפה המכוננת בפריז. עד 1792 סן-ז'וסט לא יכול היה להיבחר לאסיפה כיוון שלא מלאו לו 25. בבחירות, שהתקיימו בספטמבר של אותה שנה, פחות מחודש לאחר יום הולדתו, סן ז'וסט נבחר כנציג של מחוז אן, וכציר הצעיר ביותר באסיפה. ב-13 בנובמבר הוא נשא את נאומו הראשון בפני האסיפה. הנושא הבוער היה מעמדו המשפטי של המלך וגורלו לאחר שהוחלט על ביטול המלוכה. החוקה של 1791 שחררה את המלך מאחריות על מעשיו, והשאלה היתה כיצד והאם ניתן לשפוט אותו. סן-ז'וסט הביע בנאומו עמדה נחרצת: "האיש הזה יכול רק לשלוט או למות".[1] על פי סן-ז'וסט לא קיים כל יחס טבעי בין העם לבין המלך, והמלך מעצם תפקידו הינו פושע שבגזילת החירות מעמו ביצע את המעשה הנואל ביותר. במצב זה חוק הטבע מאפשר לכל אזרח צרפתי להרוג את המלך, והאסיפה, כנציגות של הרצון הכללי אינה מוסמכת לפעול באופן שסותר את חוק הטבע. טיעונים אלה הביאו את סן-ז'וסט למסקנה שיש לשפוט ולגזור את דינו של המלך כשבוי מלחמה. נאומו של סן-ז'וסט יצר רושם חיובי בקרב האסיפה שהגיבו אליו בתשואות. בדצמבר כשרובספייר הצטרף לדיון, רבים מטיעוניו הושפעו מאלה של סן-ז'וסט. מעט יותר מחודש לאחר מכן, ב-21 בינואר 1793, המלך הוצא להורג באמצעות גיליוטינה לאחר שנשפט.

לואי אנטואן דה סן-ז'וסט, יוצר אנונימי

עם נפילת המלוכה, החוקה של 1791 הפכה לחסרת משמעות וכינונה של חוקה חדשה היתה בראש מעיניהם של חברי הועידה הלאומית.המרקיז דה קונדורסה ניסח הצעה לחוקה שנדחתה והצירים התבקשו להציע אלטרנטיבות להצעה של קונדורסה. בין ההצעות שהוגשו ופורסמו היתה גם הצעה של סן-ז'וסט שפורסמה ב-24 באפריל 1793. סן-ז'וסט הציעה שבמרכז הממשל של הרפובליקה תעמוד אסיפה לאומית הכוללת 341 צירים שהינם נציגי העם כולו ולא נציגים של איזורים. רעיון זה נסמך על העיקרון לפיו האסיפה הלטומית צריכה לייצג את הרצון הכללי של העם ולא את הרצון של טריטוריות שונות. טיוטת החוקה של סן-ז'וסט הבטיחה זכות בחירה לכל הגברים אזרחי הרפובליקה והבטיחה זכויות וחירויות שונות, בהן הזכות לשוויון הזדמנויות בתעסוקה. בנוסף לאסיפה הכללית, שנועדה להיות אחראית גם על מינויים של גנרלים ושרים, סן-ז'וסט הציע שבנוסף תכונן גם "מועצה מבצעת" שנציגיה ייבחרו מ-85 מחוזות ברחבי הרפובליקה.

סן-ז'וסט ניסה להגן על הצעתו בדיונים שהתקיימו בועידה, אך כמו כל המציעים האחרים, לא הצליח לגייס תמיכה מאחוריה. אולם, המעורבות של סן-ז'וסט בדיונים הפכה אותו לדובר בולט בענייני החוקה, ובעקבות כך הוא נבחר ב-30 במאי להיות אחד מחמישה נציגים שתפקידם יהיה לנסח טיוטת חוקה חדשה ואשר, מתוקף תפקידם, הפכו גם לחברים בוועד לשלום הציבור. מינוי זה קירב את סן-ז'וסט למרכז הכוח הפוליטי בצרפת.

ברקע למינוי הועידה בת חמישה החברים היו היריבות בין המונטניארדים לז'ירונדינים, עלייתם של חוגים קיצוניים כגון האברטיסטים, החזית מול מעצמות אירופה המלוכניות, והמתיחות הפוליטית בתוך צרפת עצמה. אי שקט זה הגיע לנקודת רתיחה עם ההתקוממות של ה-31 במאי 1793 והמרי שהחל בעקבותיה בחלקים שונים של צרפת. מאז אוגוסט 1792 הקומונה של פריז היתה מרכז הכובד של הכוחות הרדיקליים יותר בזירה הפוליטית הצרפתית, ובכללם המונטניארדים. כשהאירועים החלו לצאת מכלל שליטה לקראת סוף מאי 1793, הקומונה שאפה להשיג שליטה מחודשת. ב-26 במאי רובספייר ומארה, הצטרפו לקריאות להתקוממות מול הועידה הלאומית ולמעצרם של הז'ירונדינים. בין ה-31 במאי וה-2 ביוני הקומונה השתלטה על הועידה הלאומית באמצעות כוחו של המשמר הלאומי והכריחה את חבריה להצביע על מעצרם של 29 צירים ז'ירונדינים. לאחר אירועים אלה הז'ירונדינים למעשה הובסו והמונטניארדים קיבלו את השליטה על הועידה הלאומית ועל הוועד לשלום הציבור.

באווירה זו חברי הועדה של חמשת הנציגים נדרשו לפעול במהירות ולספק חוקה שתייצב את השלטון ותקנה לו לגיטימציה. בתוך מספר ימים, החמישה הציעו טיוטת חוקה חדשה שנסמכה בחלקה על הצעתו של סן-ז'וסט. הטיוטה אושרה על ידי הוועד לשלום הציבור כולו, וב-10 ביוני ההצעה הוצגה לאישור הועידה הלאומית. ב-26 ביוני הועידה הלאומית הצביעה להעברת הטיוטה לאישור במשאל עם שלאחריו, אם תתקבל החוקה החדשה, הועידה הלאומית תתפזר. ההצעה אושרה במשאל העם ברוב של 1,801,918 מצביעים בעד מול 11,610 מצביעים נגד.[2] החוקה החדשה אומצה רשמית ב-10 באוגוסט, אך יום לאחר מכן רובספייר הודיע שהמצב הבטחוני אינו מאפשר את קיומן של הבחירות הכלליות הנדרשות על פי החוקה והשעה אותה למעשה.

קריירה צבאית ושלטון הטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובספייר (במרכז) עם חבריו לוועד לשלום הציבור, סן-ז'וסט (משמאל) וז'ורז' קוטון (יושב מימין)

אם סן-ז'וסט הצטער על כך שהחוקה שהוא סייע לנסח הושעתה מייד עם כניסתה לתוקף, הוא לא נתן לצער הזה ביטוי פומבי. האירועים שהובילו לניסוח החפוז של החוקה הציבו אותו בסופו של דבר במוסדות שהיוו את מרכז הכוח הרדיקלי, המהפכני. תשומת הלב של סן-ז'וסט וחבריו הופנתה, מצד אחד, למלחמה נגד המעצמות המלוכניות, שבחודשי הקיץ של 1793 הגיעו להצלחות בלתי מבוטלות מול הצבא הצרפתי. באוגוסט של אותה שנה הכריז לזאר קרנו, שר ההגנה וחבר בוועד לשלום הציבור, על גיוס של כלל האוכלוסיה והמשאבים בצרפת לטובת המלחמה. מצד שני, תשומת הלב של חברי הוועד הופנתה גם כלפי פנים בניסיון לדכא ביטויי מרי נגד הכוחות המהפכניים. מרידות מעין אלה החלו ב-6 וב-7 ביוני במספר ערים מרכזיות בצרפת (למשל בבורדו, מרסיי, נים, סומיר, מחוז ונדה וטולוז). העיר השנייה בגודלה, ליון, היתה תחת שליטתם של מורדים, ועד אמצע אוקטובר של אותה שנה הממשל המהפכני ניהל מולה מלחמה שכללה מצור, הפצצות והרס. על רקע ההתפתחויות האלה הוועד לשלום הציבור הפך, מצד אחד, למעין קבינט בעל סמכות בענייני מלחמה, ומצד שני למרכז ההחלטות הקשורות בטרור או במצוד אחר מתנגדים ובוגדים. עיסוקיו של סן-ז'וסט נגעו גם הם בעיקר בשני תחומים אלה.

באוקטובר של אותה שנה סן-ז'וסט נשא נאום תחת הכותרת "דוח על ההכרח להכריז על ממשלה מהפכנית עד שיתכונן שלום".[3]. בנאום הוא קבע כי:

"אין טעם לקוות לשגשוג כל עוד אויבה האחרון של החירות עודנו נושם. עליכם להעניש לא רק את הבוגדים, אלא גם את מי שהינו אדיש; עליכם להעניש את כל מי שהינו פסיבי בתוך הרפובליקה ולא עושה דבר עבורה. כיוון שהעם הצרפתי הביע את רצונו, כל מי שמתנגד לו הינו מחוץ לריבון, וכל מי שנמצא מחוץ לריבון הוא אויב".[4]

הטענה הכללית אותה סן-ז'וסט ביקש להסביר ב"דוח" היא שעל הממשלה להישאר "מהפכנית" - כלומר, ממשלת חירום שאינה נבחרת ופועלת על פי החוקה - כל עוד השלום לא הושג. במילים אחרות, הוא ביקש לקבע את המצב הנוכחי בו החוקה מושעית. בנוסף, הוא ביקש להעביר לועד לשלום הציבור סמכויות נוספות בניהול המלחמה הפנימית והחיצונית. דבריו של סן-ז'וסט על הצורך ברדיפת בוגדים והאופן הוא הרחיב את ההגדרה של התנגדות לריבון ולרפובליקה, שיקפו את השינויים בגישה של חברי הועד לשלום הציבור ואת התהליך של התגברות שלטון הטרור. למעשה, בנאומו הוא נתן לגיטימציה ל"חוק החשודים" שעבר ב-17 בספטמבר והרחיב באופן משמעותי את ההגדרה של החשודים כאויבי "אויבי החירות".[5]

מפקד בחזית באלזס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר ימים אחרי הנאום ויום לאחר שראשה של המלכה לשעבר מרי אנטואנט נערף, הוחלט לשלוח את סן-ז'וסט יחד עם פיליפ לה-באס לחזית באלזס כמפקד בעל סמכות "מיוחדת". השם שיצא לסן-ז'וסט בקרב החיילים והמפקדים הוא של מפקד ללא חת, קפדן ונחוש. מטרתו העיקרית היתה לא רק לחזק את המאמצים המלחמתיים והלוגיסטיים, אלא ליצור אווירה של משמעת שתבטיח צייתנות הן של הכוחות הלוחמים והן של הנוכחות האזרחית. באשר לכוחות הצבאיים, זמן קצר אחרי הגעתו לאלזס סן-ז'וסט הגיע למסקנה שחוסר במשמעת בקרב המפקדים באיזור מייצר דוגמה רעה לחיילים ויוצר חוסר סדר ומשמעת כללי. הוא החליט על טיהור בקרב מפקדי הצבא. רבים מהמפקדים נעצרו באשמת בגידה או תחת האישום שהם אריסטוקרטים. מספר מפקדים נשפטו והוצאו להורג והצאו פקודות שחייבו את המפקדים הנותרים להישאר כל הזמן יחד עם פקודיהם. סן-ז'וסט דאג גם לצרכים הלוגיסטיים והחומריים של הכוחות בסביבה ולצורך סיפוקם הוא קבע הוראות שחייבו את אזרחי האזור - במיוחד אזרחי העיר שטרסבורג - לספק מזון, סוסים, מוצרי ביגוד, ואמצעים אחרים לכוחות הצבא. לצורך הפיקוח על ההוצאה לפועל של שטף הפקודות סן-ז'וסט ולה-באס הקימו בית משפט צבאי בעל סמכויות נרחבות. [6]

באשר לאוכלוסיה האזרחית באלזס, מבחינת הממשל המהפכני בצרפת היא היוותה מקרה מיוחד כיוון שמרבית התושבים היו דוברי גרמנית והנאמנות שלהם לא היתה ברורה. האלזסים היו חלק מצרפת במשך זמן רב לפני המהפכה, אבל המשטר הישן לא שאף להחיל עליהם אחידות תרבותית ואיפשר את המשך קיומם של קשרים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים עם האיזורים הגרמניים מחוץ לה. בתחילת המהפכה רבים מתושבי אלזס שרצו להיפטר מעולם של בעלי אדמות מילאו תפקיד אקטיבי בקידומה. אולם ההתלהבות היחסית בתחילת המהפכה הפכה לרגשות מעורבי בהמשכה ובדומה לאיזורים אחרים בצרפת, במקביל להמשך שיתוף הפעולה עם הממשל המהפכני היו באיזור גם כוחות אנטי-מהפכניים. על רקע זה, ובהינתן שצרפת היתה במלחמה עם פרוסיה ואוסטריה, סן-ז'וסט היה חשדן כלפי האוכלוסייה דוברת הגרמנית.[7] בסוף אוקטובר נתפס באזור מכתב, כנראה מזויף, בו נכתבו פרטים על קשר של מתנגדי המהפכה לקחת שליטה על שטרסבורג. בין אם סן-זוסט האמין שהמכתב אמיתי או סבר שהוא מזויף, התגובה שלו ל"קשר" היתה נחרצת. הוא הורה על חיפוש של זרים בכל בית בעיר ופיזר את מנהלת המחוז ואת העירייה של שטרסבורג.[6] למרות הפעולות האלה, סן-ז'וסט שאף להישאר ביחסים של שיתוף פעולה עם אזרחי שטרסבורג. מי שהוביל את הקנאות המהפכנית בשטרסבורג היה ראש העיר המהפכן, יולוגיוס שניידר, שניצל את היעדרות קצרה של סן-ז'וסט ולה-באס באמצע נובמבר כדי לארגן מפגן מהפכני נגד מוסדות דתיים בעיר. עם שובו של סן-ז'וסט הוא יצא כנגד שניידר ודרש ממנו הסבר פומבי למעשיו. מאוחר יותר, סן-ז'וסט ולה-באס החליטו לשפוט ולשלוח את שניידר לפריז על מנת לקבל עונש מוות באשמה שהוא אריסטוקרט.[8]

נשיא הועידה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ורז' דנטון מובל אל הגיליוטינה

ב-19 בפברואר 1794 סן-ז'וסט נבחר לנשיא של הועידה הלאומית. הבחירה של סן-ז'וסט התאפשרה אחרי שהאויבים של המונטניארדים, הז'ירונדיסטים, הובסו והוצאו מכל מוקדי הכוח, אך החשש מפני "אויבים מבפנים" המשיך להטריד את מנוחתם של אנשי הוועד לשלום הציבור. מצד אחד, הם חששו מפלג "מתון" שעשוי היה להתגבש סביב הנהגתו של ז'ורז' דנטון. דנטון עמד בראש הוועד לשלום הציבור מהקמתו ועד לאביב 1793, אך ביולי של אותה השנה, התקיימו בחירות מחודשות לוועד ודנטון מצא את עצמו מחוץ לארגון שבראשו הוא עמד עד כה. [9] אחרי היעדרות קצרה באוקטובר 1793, דנטון חזר לפריז והחל להוביל, יחד עם קאמי דמולן, התנגדות מתונה לטרור הפוליטי ולרפורמות האנטי-נוצריות ברפובליקה (הטרור הדתי, או "כת ההיגיון"). מצד שני, העיתונאי ז'אק רנה אֶבֵּר הוביל קו שמאלי קיצוני שתבע את המשך הטרור נגד החשודים בהתנגדות למהפכה ונגד גילויים פומביים של הדת הנוצרית. לאחר תבוסת הז'ירונדיסטים, האברטיסטים החלו לתקוף גם את רובספייר וחבריו המונטניארדים, שלדידם לא היו קיצונים מספיק.

כנשיא הועידה סן-ז'וסט הוביל קו של התנגדות אלימה כלפי שני הפלגים האלה. ההתנגדות לאברטיסטים לא נבעה מהתנגדות עקרונית לרעיון הטרור שהפך בינתיים לעיקרון רשמי של רובספייר ותומכיו,[10] אלא מחשש לאובדן שליטה. ב-13 במרץ סן-ז'וסט טען בפני הועידה שאבר ותומכיו זוממים כנגד הרפובליקה. באותו היום אבר ורבים אחרים נעצרו. ב-21 במרץ משפטם החל, וב-24 במרץ הם נמצאו אשמים והוצאו להורג בגיליוטינה. ב-30 במרץ דנטון, ודמולן נעצרו יחד עם רבים מתומכיהם. הם נמצאו אשמים בפשעים כנגד הרפובליקה והוצאו להורג ב-5 באפריל. ב-15 באפריל סן-ז'וסט נשא נאום נוסף מול הועידה, בו הוא קרא לריכוז הכוח המשטרתי תחת פיקוד הוועד לשלום הציבור.

ימיו האחרונים ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחצי השנה הראשונה של 1794, במקביל לפעולותיו בועידה, סן-ז'וסט המשיך לצאת למשימות פיקוד בחזית הצפונית. הבולטת מבין המשימות האלה היא זו שמילא ב קרב פלורוס, ב-26 ביוני, שם סן-ז'וסט מילא תפקיד בהדיפת הכוחות האוסטרים ויצירת מומנטום מחודש לצבא הצרפתי. תפקידו כמפקד העלה את קרנו כאישיות בכירה בפוליטיקה המהפכנית, אך כשסן-ז'וסט חזר מהחזית, האווירה הפוליטית בפריז היתה כבר שונה והתנגדות חדשה לשלטון של רובספייר החלה להתגבש.[11]

ב-10 ביוני ז'ורז' קוטון הציע בועידה את "חוק ה-22 בפרריאל", בתמיכתו של רובספייר. סן-ז'וסט לא היה שותף פעיל ביצירת החוק ולא התבטא בעניינו, אך סביר שהוא תמך בו. החוק פישט את התהליך המשפטי נגד מי שנתפסו כמתנגדים למהפכה. הוא הרחיב את הסמכות של הטריבונל המהפכני בפריז, הגביל את התהליך המשפטי בכל מקרה ספציפי ל-3 ימים לכל היותר, וקבע כי בכל מקרה שנידון בפני הטריבונל ניתן יהיה להגיע אך ורק לאחת משתי הכרעות: זיכוי או מוות. התוצאה של החוק היתה זירוז משמעותי של פעולות הטרור וההוצאות להורג, שכבר היו במגמת התרבות עוד לפני כן (לכן תקופה זו נקראה "הטרור הגדול"). בחודש "מסידור" שהחל ב-19 ביוני והסתיים ב-19 ביולי, הוצאו להורג 796 אנשים בפריז, לעומת 509 מוצאים להורג בחודש פרריאל, 354 בפלוראל, ו-155 בז'רמינל.[12] באווירה זו, תחושה של פניקה אחזה ברבים, ומחלוקות החלו להתגלע בקרב האליטה היעקובינית. רובספייר הסתכסך עם חלק מאנשי הוועד לשלום הציבור והתפרקות אפשרית של השלטון נראתה באופק, אך הפעם כולם הבינו שאחרי התפרקות כזו רבים לא יצאו חיים. אחד הבכירים שהבינו את הסכנה הקרבה היה ברטראנד בארר (Barère) שניסה לגשר בין הפלגים ושכנע את סן-ז'וסט לכתוב דוח ולשאתו בנאום בפני הועדה בדבר החשיבות של האחדות בממשלה. בכך, סן-ז'וסט הצטרף למאמצי התיווך ולראשונה נקט בעמדה שאינה אחידה עם רובספייר.[11][13]

ב-26 ביולי, יום לפני הנאום המיועד של סן-ז'וסט והפיכת ה-9 בתרימדור, רובספייר נשא נאום משל עצמו. בניגוד לרוח הפיוס שבארר וסן-ז'וסט הסכימו לקדם, הנאום של רובספייר התמקד באזהרות מפני קשר שמתגבש כנגדו וכנגד הרפובליקה. רובספייר סירב לנקוט בשמות ספציפיים של הקושרים כנגד השלטון המהפכני, ובאוירה בה כל אחד יכל לדמיין את עצמו מואשם ומוצא להורג כבוגד, הנאום הצית ויכוח עז. היות וניסיונות הפיוס סוכלו על ידי רובספייר עצמו, בפני סן-ז'וסט עמדה בחירה קשה באשר לאופן בו יישא את נאומו ביום שאחרי. הוא יכל לשאת את נאום הפיוס המתוכנן, על אף שהסיכוי לפיוס כבר אבד, אך בחירתו הגורלית היתה לצאת בנאום החלטי להגנת רובספייר.

הנאום שסן-ז'וסט עלה לשאת הופרע בקריאות ביניים כמעט מרגע שהתחיל. המולה החלה להתפשט בועידה, ומתנגדיו של רובספייר (ה"תרמירדורינים") החליטו לעצור את רובספייר יחד עם סן-ז'וסט, לה-באס, קוטון' אוגוסט רובספייר (אחיו הצעיר של מקסימיליאן) ופרנסואה הנריוט (מפקד המשמר הלאומי). הקומונה בפריז והמשמר הלאומי פעלו בהתחלה נגד ההפיכה. הם ניסו לכתר את מקום מושב הועידה ולשחרר את העצורים, אבל המהפכנים הצליחו לגייס כוח צבאי משלהם וההגנה של חוגו של רובספייר פוזרה. כשמצב זה התברר, אוגוסט רובספייר וקוטון זרקו את עצמם מחלונות בית הועידה בשני ניסיונות התאבדות כושלים. לה-באס ירה לעצמו בראש והיה היחיד שהצליח את עצמו מייד. רובספייר נורה בלסתו, ככל הנראה גם בניסיון התאבדות, אבל הצליח רק לרסק את לסתו. סן-ז'וסט בחר לא לנקוט באותם האמצעים והוא "קם, עמד בשקט ובאופן כמעט נונשלנטי כדי לקבל את פני שוביו".[14] הוא הוצא להורג בגיליוטינה יחד עם השבויים האחרים ב-28 ביולי כחודש לפני שמלאו לו 27 שנים ובתום קריירה פוליטית שנמשכה פחות משנתיים, אך היתה מלאה בדם, הישגים צבאיים, ואירועים ששינו את פני המהפכה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Norman Hampson, Saint-Just, Cambridge, MA: Basil Blackwell, 1991

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Saint–Just, speech of 13 November 1792.
  2. ^ Norman Hampson, Saint-Just, Cambridge, MA: Basil Blackwell, 1991, pp. 114.
  3. ^ Rapport sur la nécessité de déclarer le gouvernement revolutionnaire jusqu'a la paix.
  4. ^ Saint-Just, Oeuvres complètes Rapport sur la nécessité de déclarer le gouvernement revolutionnaire, Volume 2, pp. 76
  5. ^ The Law of Suspects
  6. ^ 6.0 6.1 Isser Woloch, Twelve Who Ruled: The Year of the Terror in the French Revolution', chapter 8: "The Mission to Alsace", pp. 177-194.
  7. ^ Norman Hampson, Saint-Just, Cambridge, MA: Basil Blackwell, 1991, pp. 152ff.
  8. ^ שניידר נישא לאשה, בת למשפחה אמידה שחיה מחוץ לשטרסבורג. לפי הדיווחים מאותה התקופה, אחרי נישואיו הוא הגיע עם רכוש רב וכבד לתוך העיר כשעגלתו נמשכת על ידי ששה סוסים. סן-ז'וסט ניצל את ההזדמנות להאשים את שניידר במפגן של עושר ואריסטוקרטיה שאינו הולם את ערכי המהפכה. שניידר הוצא להורג ב-1 באפריל 1794 בפריז.
  9. ^ Albert M. Soubul, "Georges Danton", Encyclopedia Britanica.
  10. ^ ב-5 בפברואר רובספייר נשא נאום, בו הוא קבע כי "יסודותיו של ממשל עממי במהלך מהפכה הן המידה הטובה והטרור. הממשלה והמהפכה הן עריצות החירות על הטיראניות.
  11. ^ 11.0 11.1 Marissa Linton, "Saint-Just: the French Revolution’s ‘Angel of Death’", History Today 65(1): pp.35
  12. ^ Simon Schama, Citizens: A Chronicle of the French Revolution, New York: Alfred A. Knopf, 1989, pp. 836.
  13. ^ Simon Schama, Citizens: A Chronicle of the French Revolution, New York: Alfred A. Knopf, 1989, pp. 840.
  14. ^ Simon Schama, Citizens: A Chronicle of the French Revolution, New York: Alfred A. Knopf, 1989, pp. 844.