לודוויג הרביעי, רוזן תורינגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לודוויג הרביעי, רוזן תורינגיה
Ludvik4.jpg
לידה 28 באוקטובר 1200
קרנצבורג, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 11 בספטמבר 1227 (בגיל 26)
אוטרנטו, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Reinhardsbrunn עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אליזבת מתורינגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת Ludovingians
אב Hermann I עריכת הנתון בוויקינתונים
אם Sophia of Wittelsbach עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Sophie of Thuringia, Duchess of Brabant
Hermann II, Landgrave of Thuringia
Gertrude of Aldenberg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

לודוויג הרביעי, רוזן תורינגיהגרמנית: Ludwig IV., der Heilige‏; 28 באוקטובר 1200 - 11 בספטמבר 1227) היה חבר השושלת הלודווינגיאנית, היה רוזן תורינגיה והפלטין של סקסוניה מ-1217 עד מותו. הוא היה בעלה של אליזבת מתורינגיה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לודוויג נולד ב-28 באוקטובר 1200 בטירת קרויצבורג, והיה בנם השני של הרמן הראשון, רוזן תורינגיה ולסופיה מוויטלסבאך, בתם של אוטו הראשון, דוכס בוואריה מבית ויטלסבאך ואגנס מלון .[1] במהלך המאבק על הכתר הגרמני בין פיליפ משוואביה, מלך גרמניה מבית הוהנשטאופן לבין אוטו הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מבית ולף, אביו החליף צדדים כמה פעמים וניסה להרחיב את ההשפעה שלו על ידי נישואי בנו הבכור הרמן עם הנסיכה ההונגרית אליזבת מהונגריה, בתו של אנדראש השני, מלך הונגריה. הנערה הצעירה הגיעה לתורינגיה בשנת 1211 כדי לגדול בחצר הלודווינגיאנית, שם היה מקום מפגש למשוררים כמו ולטר פון דר פוגלוויידה או וולפרם פון אשנבאך.

אחיו הבכור של לודוויג נפטר בשנת 1216, ולכן עם מות אביו בשנת 1217, הוא עלה על כס המלוכה התורינגי בגיל 16. בשנת 1218, בחגיגת קיליאן הקדוש, בגיל 18, הוא הוסמך כאביר בכנסיית ג'ורג' הקדוש באייזנך. בשנת 1220, בגיל עשרים, התחתן לודוויג בטירת וארטבורג עם אליזבת מהונגריה בת ה-14,[2] ונולדו להם שלושה ילדים. הוא הקים את חצרו בטירת וארטבורג ליד אייזנך.

כאשר בשנת 1221 מת גיסו של לודוויג תאודוריק הראשון, רוזן מייסן מבית וטין, הוא שימש כאפוטרופוס של בנו הקטין של תיאודוריק, היינריך השלישי, רוזן מייסן. עם זאת, ניסיונותיו לכבוש את אדמות מייסן ולוסאטיה נדחו על ידי אחותו יוטה. כמו אביו, לודוויג היה בקשר הדוק עם הקיסר פרידריך השני, שמינה אותו למרשל האימפריה הרומית הקדושה ואישר את זכויותיו ברוזנות מייסן.

בשנת 1226 נקרא לודוויג לדיאט בקרמונה, שם הבטיח לקיסר פרידריך השני לצאת למסע הצלב וללוות אותו לארץ הקודש. הוא יצא למסע הצלב השישי בשנת 1227, בהשראתו החלקית של סיפוריו של דודו, שהיה בלבנט עם הקיסר הרומי הקדוש. עמיתיו למסע היו חמישה רוזנים, לודוויג פון וארטבורג, גינטר פון קפרנברג, מיינהרד פון מילברג, היינריך פון שטולברג ובורכארד פון ברנדנברג. לודוויג השאיר מאחור את אשתו ההרה, שהייתה לה תחושה שהם לעולם לא ייפגשו שוב.

באוגוסט 1227 חצה לודוויג את ההרים בין תורינגיה ופרנקוניה העליונה, דרך הדוכסויות של שוואביה ובוואריה, וחצה את הרי האלפים הטירוליים. הוא חלה במגפה לאחר שהגיע לברינדיזי ואוטרנטו בממלכת סיציליה.[3] הוא קיבל משיחה מהפטריארך של ירושלים ומהבישוף של סנטה קרוצ'ה הוא מת ב-11 בספטמבר 1227, עוד לפני שהגיע לאוטרנטו. כמה ימים לאחר מותו נולדה בתו גרטרוד. שרידיו של לודוויג נקברו במנזר ריינהרדסברון בשנת 1228. בנו בן החמש הרמן השני, רוזן תורינגיה, בהדרכתו של דודו היינריך ראספה, רוזן תורינגיה.

לאחר מותו, עזבה אליזבת את חצר האצולה, סידרה את הטיפול בילדיה, ובשנת 1228 ויתרה על העולם והפכה לעוזרתו של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי. היא בנתה את בית החולים הפרנציסקני במרבורג והתמסרה לטיפול בחולים עד למותה בגיל 24 ב-1231. היא הוכרזה רשמית קדושה רק ארבע שנים אחרי מותה. בעוד לודוויג מעולם לא הוסמך רשמית, הוא הפך מוכר בקרב העם הגרמני כלודוויג הקדוש. הוא ידוע במקום אחר כלודוויג המבורך מתורינגיה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ללודוויג ולאליזבת מהונגריה נולדו שלושה ילדים:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Remy, Arthur F.J. "Hermann I." The Catholic Encyclopedia. Vol. 7. New York: Robert Appleton Company, 1910. 13 Dec. 2012
  2. ^ St. Elizabeth of Hungary, The Oxford Dictionary of the Christian Church, ed. Frank Leslie Cross, Elizabeth A. Livingstone, (Oxford University Press, 2005), 543.
  3. ^ The Crusade of Frederick II, Thomas C. Van Cleve, A History of the Crusades, Vol. II, ed. Robert Lee Wolff and Harry W. Hazard, (The University of Wisconsin Press, 1969), 446.