לודוויג רוזליוס
 | |
| לודוויג רוזליוס ב-1905 לערך, צילום של ניקולה פרשייד (גר') | |
| לידה |
2 ביוני 1874 ברמן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
15 במאי 1943 (בגיל 68) ברלין, גרמניה הנאצית |
| מקום קבורה |
Engesohde city cemetery |
| מדינה |
הרייך הגרמני |
  | |
לודוויג גרהרד וילהלם רוזליוס (בגרמנית: Ludwig Roselius; 2 ביוני 1874, ברמן – 15 במאי 1943, ברלין) היה תעשיין, סוחר קפה, ממייסדי תעשיית הקפה נטול קפאין, ומייסד חברת Kaffee Hag (גר'). כפטרון, הוא תמך במושבת האומנים וורפסוודה ויזם את פיתוח רחוב בטכרשטראסה כיצירת אומנות.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לודוויג רוזליוס היה בנו השני של הסוחר ויבואן הקפה מברמן, דיטריך פרידריך רניג רוזליוס (1843–1902). אחיו היה הסוחר פרידריך רוזליוס (גר'), אחיינו היה חוקר התקשורת והסופר ארנסט רוזליוס (גר').
בשנים 1890–1893 השלים רוזליוס תקופת חניכות במסחר סיטונאי אצל ארנסט גרוטה (גר') בהנובר, שהיה שותף עסקי של אביו. בשנת 1899 נישא לאנה גרוטה, בתו השנייה של ארנסט גרוטה. בשנת 1894 הצטרף רוזליוס לעסק של אביו בברמן, ומאוחר יותר הפך לשותף בחברה, שהלכה והתרחבה: סניף נוסד בלונדון בשנת 1901, סניף נוסף באוטרכט בשנת 1902, רכישת חברה בהמבורג בשנת 1903, והקמת סניף בווינה בשנת 1905.[1]
רוזליוס האב נפטר באופן בלתי צפוי בשנת 1902, וסיבת המוות נקבעה כצריכה מופרזת של קפאין. מאז חקר בנו את השפעות הקפה ומרכיביו על הבריאות. לאחר מחקר מקיף, הוא פיתח שיטה להסרת קפאין מפולי קפה. בשנת 1906 הוא רשם פטנט על שיטתו.[2]
בתחילת מלחמת העולם הראשונה הפעיל בבוקרשט "מלך הקפה" הגרמני, לודוויג רוזליוס, משרד ששימש לפעילות תעמולה וריגול, במטרה למנוע או לעכב את הצטרפות רומניה למדינות ההסכמה. פעילותו, בשיתוף המודיעין הצבאי הגרמני, תרמה לדחיית כניסת רומניה למלחמה בשנה כמעט. הוא הקדיש משאבים כספיים ניכרים מהונו האישי למאמץ זה. במקביל פעל גם ברחבי הבלקן ואף ניסה, יחד עם תעשיין גרמני נוסף, להקים "לגיון מקדוני" לשירות האינטרסים הגרמניים.
בקיץ–סתיו 1915 גיבש רוזליוס תוכנית גאופוליטית לחלוקת העולם בין גרמניה לבריטניה: שלום עם בריטניה, פירוק רוסיה והכפפתה לגרמניה, והתבססות גרמנית מציר אנטוורפן עד הדרדנלים; את רעיונותיו הציג ביולי 1915 בפני פדרציית התעשיינים הגרמנים (גר') במלון אדלון.[3]
בשנת 1917 מונה לקונסול (גר') בבולגריה, כאשר מקום מגוריו הרשמי בברמן.
בשנת 1921 ייסד רוזליוס בברמן הוצאת ספרים (Angelsachsen-Verlag) שהייתה חברת בת בבעלות מלאה של Kaffee HAG. הוא עצמו, אחיינו ארנסט רוזליוס, והאומן ברנהרד הטגר שימשו כעורכים של ספרים בודדים.[4] ההוצאה הפיקה חומרי פרסום עבור מותג הקפה של חברת האם, אבל גם ספרים וכתבי עת בתחומים שעניינו את רוזליוס, כמו האמנויות היפות, אדריכלות, אמנויות הבמה, וספרות.[5]
רוזליוס גילה אהדה לנאציזם ותמך באדולף היטלר, שאותו פגש באופן פרטי בברמן בשנת 1922. עם זאת, תפיסת העולם הפולקיסטית והנורדית-גרמאנית שלו, בהשפעתם של האידאולוגים יוליוס לנגבן (גר') והרמן וירט, לא לגמרי התיישבה עם ההשקפות הנאציות, והוא עצמו לא נמנע מקשרים עם אנשים שאותם ראו הנאצים כפסולים. רחוב בטכרשטראסה נועד להמחיש השקפת עולם זו (רוזליוס: "שחזור רחוב בטכרשטראסה הוא ניסיון לחשוב באופן גרמני.")
רוזליוס גילה עניין מוקדם בתעשיית התעופה, וב־1925 מונה ליושב ראש חברת פוקה-וולף. בראשית 1933 העביר את התפקיד לאחיו פרידריך.
רוזליוס היה חבר באקדמיה הנאצית-סוציאליסטית למשפט גרמני (גר') וחבר-תומך באס אס (גר').[6] באוקטובר 1933, שר התעמולה יוזף גבלס, מינה את רוזליוס לדירקטוריון מועצת הפרסום של התעשייה הגרמנית (גר')
כפטרון אומנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1902 רכש רוזליוס את הבניין מספר 4 ברחוב בטכרשטראסה שבמרכז ברמן, והפך אותו למטה החברה. בשנים 1922–1924 הוסב הבניין ביוזמתו ובמימונו של רוזליוס לבית הגלוקנשפיל המפורסם, כחלק מעיצובו מחדש של הרחוב כמרחב תרבותי. את התכנון והעיצוב האדריכלי הוביל האומן והאדריכל ברנהרד הטגר מוורפסוודה הסמוכה, ששילב בבניין את מאפייני הסגנון האקספרסיוניסטי ואת הפעמונים הידועים מחרסינת מייסן. בשנת 1928 הרחיב רוזליוס את הבניין כדי לאכלס את אוסף האומנות שלו.
בשנים 1930–1931 הוסב בניין מספר 2 הסמוך ל"בית אטלנטיס" (גר'), שוב ביוזמתו ובמימונו של רוזליוס, כחלק מעיצובו התרבותי של הרחוב. גם את הפרויקט הזה תכנן ובנה הטגר, בסגנון אקספרסיוניסטי, והוא נועד לבטא רעיונות מיתולוגיים-נורדיים שאפיינו את תפיסת עולמו של רוזליוס.[7]
אף על פי שהיטלר התנגד מפורשות לפועלו האומנותי של רוזליוס, והצהיר בקונגרס מפלגת הרייך ב-9 בספטמבר 1936 כי "הנאציונל-סוציאליזם דוחה בתוקף את סוג התרבות הזה של בוטכרשטראסה"; רוזליוס היה אורח כבוד בפתיחת "תערוכת האומנות הגרמנית הגדולה" (גר') במשכן לאומנות במינכן בשנת 1937.
בשנת 1934 נקטעה רגלו השמאלית של רוזליוס עקב סרטן העצם, והוא סבל גם מחום חוזר וממחלות נוספות. בראשית 1935 נישאה בתו הצעירה לטנור איבו גטה, וכך הכיר רוזליוס את אחותו של גטה, ברברה גטה (אנ') הבריטית, שהפכה בהדרגה למזכירתו ואשת סודו. רוזליוס ייחס לברברה את הצלת חייו לאחר אותו נאום של היטלר ב־1936. גטה סעדה את רוזליוס החולה בתשעת החודשים האחרונים לחייו במלון קייזרהוף (גר') בברלין.
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רחוב בטכרשטראסה הוכרז על ידי השלטון הנאצי בשנות ה־30 כאמנות מנוונת, ורובו נהרס במהלך המלחמה. לאחר המלחמה שוקמו הבתים בידי חברת הקפה של רוזליוס, וכיום המקום פתוח לציבור. בין המוזיאונים הפועלים בו נמנה גם מוזיאון לודוויג רוזליוס (גר') ברחוב בטכרשטראסה 6, המציג את אוספיו.[8]
,_Worpswede,_Lower_Saxony.jpg)
אבן רוזליוס היא אבן גיר מונומנטלית, המזכירה קבר מגליתי. האבן מונחת בוורפסוודה ומנציחה את רוזליוס שבין שאר פעילותו בזירת האומנות, גם תמך במושבת האומנים המקומית (על הלוח המונח ליד האבן כתוב: "תמך באופן מכריע באומן ובאדריכל ברנהרד הטגר ובבנייניו"). רוזליוס לא היה רק תומך באומנות, אלא גם עסק בחקר הפרהיסטוריה (ובלוח נכתב: "אוספו העשיר הוצג בין השנים 1971–2004 במוזיאון רוזליוס דאז. היום נמצאים הפריטים במוזיאון הארכאולוגי בטירת גוטורף שבשלזוויג. (Schloss Gottorf)"), ובמקור נועדה האבן לשמש אבן זיכרון לחוקר להנס מילר־בראואל (גר'), שהיה מיודד עם רוזליוס, ולהיות מוצבת בעיר צֵפֶן (גר') הסמוכה. אולם מאחר ששם לא הצליחו להסכים על מקום להצבתה, הועברה האבן בשנת 1958, לאחר שינוי ייעודה, לוורפסוודה, וכך יצא שרוזליוס מימן בסופו של דבר את אבן הזיכרון של עצמו. הצבת האבן שם התאפשרה גם משום שבבעלות משפחת רוזליוס היו שטחים נרחבים בגבעת ויירברג שבוורפסוודה.[9]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "לודוויג רוזליוס – הספד", מאת ברברה גטה (אנ'), הספרייה הממלכתית והאוניברסיטאית של ברמן (גר') (בגרמנית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ "לודוויג רוזליוס", מוזיאוני בטכרשטראסה, https://www.museen-boettcherstrasse.de/museen/ludwig-roselius-museum/ludwig-roselius/
- ↑ "איך מכינים קפה נטול קפאין", Science in My Plate, https://scienceinmyplate.com/2011/11/28/איך-מכינים-קפה-נטול-קפאין/
- ↑ Gerald D. Feldman, Hugo Stinnes. Biographie eines Industriellen 1870–1924, מינכן: 1998, עמ' 400–401.
- ↑ Behmer, Markus (2000). Markus Behmer (ed.). Deutsche Publizistik im Exil, 1933 bis 1945: Personen – Positionen – Perspektiven [העיתונות הגרמנית בגלות, 1933–1945: אישים – עמדות – פרספקטיבות] (בגרמנית). Münster: LIT Verlag. p. 285. ISBN 978-3-8258-4615-2.
- ↑ Bühler, Edelgard; Bühler, Hans-Eugen (2002). Der Frontbuchhandel 1939–1945: Organisationen, Kompetenzen, Verlage, Bücher – Eine Dokumentation [סחר הספרים בחזית, 1939–1945: ארגונים, סמכויות, הוצאות לאור, ספרים – תיעוד] (בגרמנית). Berlin: Walter de Gruyter. pp. 189, 197. ISBN 978-3-11-093775-6.
- ↑ ארנסט קלה, לקסיקון התרבות של הרייך השלישי: מי היה מי לפני ואחרי 1945, פרנקפורט על המיין: ז. פישר, 2007, עמ' 497, ISBN 978-3-10-039326-5.
- ↑ "קרן רוסו: מיתוסים לעתיד הקרוב", מוזיאון תל אביב לאמנות, https://www.tamuseum.org.il/he/exhibition/karen-russo-myths-near-future/
- ↑ Roseliushaus (בית רוזליוס) בבטכרשטראסה (בגרמנית), אתר בטכרשטראסה (ארכיון האינטרנט), https://web.archive.org/web/20140203041402/http://www.boettcherstrasse.de/DE/boettcherstrasse-architektur-haeuser/boettcherstrasse-Roseliushaus.html
- ↑ "אבן רוזליוס" (בגרמנית), https://stadt-land-erleben.de/worpswede/s8.htm