לוויינים ישראליים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ישראל החלה את פעילותה בחלל בראשית שנות ה-80, ושיגרה מאז לחלל לוויינים אחדים, לשימושים צבאיים, לשימושים אזרחיים, ולמחקר.

הלוויינים הצבאיים, מסדרת "אופק", שוגרו מבסיס פלמחים בישראל, למעט הלוויין הצבאי טכסאר-פולאריס (המכונה גם אופק 8), ששוגר עבור ישראל מהודו. השיגורים הצבאיים בוצעו באמצעות משגר שביט, שפותח ויוצר בישראל על בסיס תכנון של משגר טילים צבאי ישראלי מדגם יריחו 2. הלוויינים האזרחיים שוגרו מבסיסי שיגור זרים, בהם קוסמודרום בייקונור בקזחסטן ובסיס החלל האירופי קורו בגיאנה הצרפתית. לוויין התקשורת "עמוס 6" נועד לשיגור מקייפ קנוורל בפלורידה אך התרסק על כן השיגור בטרם שוגר. לויינים ישראלים זעירים שוגרו מהודו, רוסיה וארצות הברית.

לוויינים נבנים במדינות רבות, וכמעט כל מדינה בעולם משתמשת בשירותי לוויין, אך רק למדינות מעטות, ובהן ישראל, יש יכולת לשגר בעצמן לוויינים לחלל. יכולת השיגור של ישראל מוגבלת ללוויינים קלי משקל ולמסלולים נמוכים בלבד.

לווייני סדרת "אופק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אופק (לוויין)

אופק היא סדרה של לוויינים ישראליים. שני הלוויינים הראשונים בסדרה נועדו לניסויים, והיתר הם לווייני ריגול שנועדו לצילום לשם איסוף מודיעין צבאי. הלוויינים משוגרים משדה שיגור הטילים בבסיס חיל האוויר בפלמחים על גבי משגר הלוויינים "שביט". הלוויינים והמשגרים שלהם מפותחים בתעשייה האווירית לישראל. המצלמה ומערכות האופטיקה מיוצרות על ידי חברת אל-אופ.

לווייני "אופק" שיצאו משירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "אופק 1" שוגר ב-19 בספטמבר 1988 ו"אופק 2" ב-23 באפריל 1990. כל אחד ריחף בחלל חודשים ספורים לפני שנפלו לאטמוספירה ונשרפו.
  • "אופק 3" היה לוויין הצילום הראשון, ששוגר ב-1995 וסיים את חייו בדעיכה חזרה לאטמוספירת כדור-הארץ בשנת 2000.
  • "אופק 4", ששוגר ב-22 בינואר 1998, ו"אופק 6", ששוגר ב-6 בספטמבר 2004, התרסקו עם משגריהם, מדגם שביט, מעל הים התיכון בעת הנסיקה.

לווייני "אופק" פעילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לווייני סדרת "ארוס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לווייני "ארוס" פותחו על ידי "התעשייה האווירית" על בסיס פלטפורמה דומה ללווייני הצילום "אופק" שבתכנונה. לווייני "ארוס" שוגרו בטילים רוסיים מדגם Start-1 מקוסמודרום סבובודני בסיביר ברוסיה שנסגר מאז.

לווייני אופטסאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לווייני אופטסאט הם הנגזרת האזרחית של משפחת לווייני אופק, המבוססים על אותה פלטפורמה ומטעדים, לטובת שימושים אזרחיים. כך למשל לווייני הצילום "ארוס" הישנים דומים לדגם הלוויין "אופסאט 2000" ואילו לוויין הצילום "ארוס C" יהיה מדגם "אופסאט 3000".

ב-2012 נסגרה עסקה עם איטליה שרכשה מישראל לוויין צילום צבאי משופר מסדרת "אופטסאט 3000" כחלק מהסכמי הרכש הצבאי ההדדי בשווי של 185 מיליון דולר (עלות הלוויין ובנוסף בניית תחנת קרקע לקליטת הצילומים). הלוויין שוגר ב-2 באוגוסט 2017 בשיגור משותף יחד עם הלוויין ונוס, בטיל וגה מתוצרת חברת אריאן ספייס הצרפתית-אירופאית (שייצרה בעבר את המשגר של הלוויין עמוס 1) ושוגר מבסיס החלל האירופי קורו בגיאנה הצרפתית.[1].

לווייני סדרת "עמוס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עמוס (משפחת לווייני תקשורת)

סדרת "עמוס" היא סדרת לווייני תקשורת אזרחיים שמרביתם נבנו על ידי התעשייה האווירית לישראל, והם מתופעלים על ידי חברת חלל תקשורת.

לווייני "עמוס" שיצאו משירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "עמוס 1" שוגר ב-16 במאי 1996 בטיל אריאן 4. ב-2009 הופסק תפקודו בהדרגה עקב התיישנותו, לאחר שפעל מספר שנים מעבר למתוכנן. הלוויין נרכש על ידי תאגיד התקשורת הלוויינית הבינלאומי "אינטלסאט" שנתן לו את הכינוי IS-24, והחזיק בו בחלל כ"גרוטאת חלל", השומרת על מקום פנוי בחלל עמוס הלוויינים, עד שתפס את מקומו לוויין אחר ועמוס 1 הוצא משירות.
  • "עמוס 5i" הוא לוויין תקשורת משומש ששוגר ב-1995 מסין תחת השם AsiaSat 2, שהוחכר באופן זמני מתאגיד שידור אירופי, כדי לשמש כלוויין ישראלי, והוצב מחדש בדצמבר 2009 מעל אפריקה, כחלופה זמנית עד לשיגור "עמוס 5". הדלק שנועד לתימרוניו של הלוויין השכור נגמר מוקדם מהצפוי, כך שהוא יצא מכלל שימוש חודשים רבים קודם לשיגורו של עמוס 5, שגם זה נדחה בכמה חודשים מהמועד המתוכנן.
  • לוויין התקשורת "עמוס 5" שוגר ב-11 בדצמבר 2011 על גבי טיל מדגם פרוטון. בנובמבר 2015 אבד עמו הקשר ובדצמבר 2015 הוכרז בכשל מוחלט וסופי.
  • לווין התקשורת עמוס 6, ב-1 בספטמבר 2016 נהרס הלוויין כליל בעת פיצוץ שאירע במשגר הטיל פאלקון 9 של חברת ספייס איקס במהלך ניסוי, יומיים לפני שנועד לשגרו לחלל.[2]

לווייני "עמוס" פעילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לוויין התקשורת "עמוס 2" שוגר ב-27 בדצמבר 2003 על גבי טיל מדגם סויוז. במהלך 2017 הלוויין אמור לצאת מהדרגה מכלל שימוש.
  • לוויין התקשורת "עמוס 3" שוגר ב-28 באפריל 2008 על גבי טיל מדגם זניט. הוא החליף את "עמוס 1".
  • לוויין התקשורת "עמוס 4" שוגר ב-1 בספטמבר 2013 על גבי טיל מדגם זניט.
  • לוויין התקשורת "עמוס 7" הוא למעשה לוויין מתוצרת חברת אסיה סאט (AsiaSat) מהונג קונג (שגם ייצרה את הלוויין AsiaSat 2 ששמו הוסב לעמוס 5i) ששוגר ב-5 באוגוסט 2014 מקייפ קנווארל בארצות הברית תחת השם AsiaSat 8. בדצמבר 2016 חכרה את הלוויין חברת חלל-תקשורת כדי שיפעל כחלופה ללוויין עמוס 6 שהתרסק על כן השיגור והוא הוצב מחדש בחלל סמוך ללוויין עמוס 3. הלוויין יחליף אף את שירותי התקשורת שמספק הלוויין עמוס 2 הישן וכן יגדיל את שירותי התקשורת אף לאפריקה כפי שנועד לעשות הלוויין עמוס 6. לאחר שעבר סדרת בדיקות לתקינותו החלה הפעלתו המסחרית ב-27 בפברואר 2017.

לווייני מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לווייני סדרת "טכסאט"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טכסאט
  • הלוויין הניסויי "טכסאט", ששוגר במרץ 1995 על גבי משגר רוסי מטיפוס "סטארט", כשל ולא נכנס למסלול יחד עם הלוויינים האחרים ששוגרו איתו. בעקבות זאת נבנה במקומו הלוויין "טכסאט 2".
  • "גורווין טכסאט 2", לוויין ניסויי שפותח בטכניון, ושוגר לחלל ביולי 1998 יחד עם 5 לוויונים קטנים נוספים בטיל מסוג "זניט". הוא נבנה כקובייה שאורך צלעה 45 ס"מ, ומשקלו 48 ק"ג. הותקנו עליו גלאי אוזון, מחשב זעיר ומערכת ניווט ובקרה. היוזמה והביצוע היו של פרופסור גיורא שביב, פרופסור חיים אשד ומר משה שחר. הלוויין שהיה מהקטנים מסוגו בעולם הצליח להאריך ימים מעבר לצפוי, והפסיק לפעול רק בתחילת 2010. בכך שבר את שיא הפעילות של מיקרו-לוויינים, לאחר שפעל כ-12 שנים.

לוויין "סלושסאט"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוויין "סלושסאט" (sloshsat) הוא לוויין ניסוי מדעי בפרויקט ישראלי-הולנדי-אירופאי משותף שמטרתו הייתה לבדוק את תופעת שכשוך הנוזלים במיכל לא מלא בחלל כגון מכלי דלק נוזליים בלוויינים וחלליות.

המיקרו לוויין נבנה כקוביה שאורך כל צלע בה הוא 90 ס"מ ומשקלו בהמראה היה 129 ק"ג. הלוויין שוגר בטיל "אריאן 5 ECA" מבסיס החלל האירופי קורו בגינאה הצרפתית יחד עם לוויינים אירופאים אחרים ב-12 בפברואר 2005.

לוויין ונוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוכנות החלל הישראלית וסוכנות החלל הצרפתית שותפות במיזם לבניית לוויין המחקר המדעי המתקדם ונוס, המצויד במצלמה מולטי-ספקטרלית ומערכת הנעה חשמלית מתקדמת. ללוויין שתי משימות, מדעית - חקלאות מדויקת ותעוקת צמחייה ומשימה טכנולוגית, לבחינת מערכת הנעה חשמלית ובקרה אוטונומית. הלווין שוגר ב-2 באוגוסט 2017[1][3]

לוויינים זעירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוויני דוכיפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיובסאט "דוכיפת 1" שוגר ב-19 ביוני 2014 מבסיס חלל רוסי במשגר חלל מסוג "דנייפר" יחד עם עוד 37 מיקרו לוויינים נוספים לגובה של כ-600 ק"מ. הלוויין הזעיר בנוי כקוביה שכל צלע בה באורך 10 ס"מ ומשקלו כ-853 גרם.

הלוויין נבנה במעבדת החלל שבמרכז המדעים בהרצליה על ידי תלמידי תיכון הנדסאים הרצליה שנעזרו בד"ר אנה הלר ממרכז המדעים. הוא יועד לשמש כניסוי לאיתור מטיילים אבודים באזורים נטולי קליטה סלולרית באמצעות קליטת אותות מצוקה ואיתור נקודת שידורם. בנוסף הלווין איפשר קשר בין חובבי רדיו בכל העולם ושימש כפלטפורמה חינוכית לתרגול תקשורת עם לוויינים.

ב-2014 הצטרפה מעבדת החלל של הרצליה לפרויקט האירופאי QB50 שבמסגרתו נבנה ננו לוויין נוסף בשם "דוכיפת 2" אשר שוגר ב-18 באפריל 2017 במשגר אמריקאי מסוג "אטלס 5" ממרכז החלל קנדי בפלורידה אל תחנת החלל הבינלאומית ומשם נשלח לרחף בחלל. משקלו בשיגור 1766 גרם וגודלו 10X10X20 ס"מ. בתכנון הלוויין השתתפו תלמידי בתי ספר ממספר מוסדות בארץ.

בתכנון בניית לוויין נוסף בסדרת "דוכיפת" בשם "דוכיפת 3" שמיועד לשיגור ב-2018 כחלק מציון 70 שנה להקמת המדינה.

לוויינים זעירים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 בפברואר 2017 שוגרו 104 מיקרו לוויינים במשגר ההודי מסוג "PSLV". בין הלוויינים נכללו מספר לוויינים מתוצרת ישראל ו-88 לוויינים מארצות הברית לצד לויינים ממדינות אחרות.[4].

בין הלוויינים הישראלים ששוגרו ב-17 בפברואר מהודו נכלל לווין זעיר מסוג קיובסאט בשם BGUSAT אותו בנתה אוניברסיטת בן-גוריון. לוויין זה נבנה בשיתוף עם התעשייה האווירית, הוא בגודל 3U (כלומר 10x10x30 ס"מ) ונועד לצלם גזים בתחום האינפרא אדום.[5]

גם חברת ספייס פארמה בנתה נאנולווין בשם DIDO בגודל 3U לבחינת ניסויים בילוגיים בתנאי מיקרו-כבידה ששוגר באותו שיגור.

לוויין PEASSS, נבנה עם האיחוד האירופאי, ומעורבים בו גם חברת NSL הישראלית והטכניון, הוא לווין מדגים טכנולוגיות. הלוויין, שראשי התיבות שלו Piezoelectric Assisted Smart Satellite Structure, נושא מספר ניסויים לבחינת היתכנות טכנולוגית מסוגים שונים. אחד מהניסויים בוחן דרכים יעילות לניצול אנרגיה בחלל על ידי מערכת המנצלת התכווצות והתרחבות של חומר מיוחד, ממירה את התנועה לאנרגיה ומפיקה זרם חשמלי. ניסוי נוסף נועד לבחון הנעה של רכיב קטן על גבי הלוויין כדי להזיז מכלול שלם במקום להשקיע אנרגיה בלהזיז את כל המכלול. גם הוא נכלל בשיגור המשותף מהודו.

לוויינים ישראליים עתידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לישראל פיתוחים נוספים בתחום הלוויינים והחלל משותפים בחלקם בתוכניות חלל בינלאומיות וכוללים גם רכיבים שונים כמו מערכות חדשניות וקלות משקל לאבזור לוויינים, פיתוחים בתחום המיקרו לוויינים ועוד. ישראל מציעה גם בצמצום דגמי לוויינים לשיווק ללקוחות נבחרים בחו"ל כמו לווייני אופטסאט 2000 (לוויין צילום באיכות טובה בשחור-לבן), ואופטסאט 3000 המוצג בתצורת לוויין צילום מתקדם וכבסיס לתכנון לוויין המכ"ם מדגם טכסאר ולווייני מחקר מדעי מתקדם כמו הלוויין ונוס. ישראל גם משווקת בחו"ל שירותי תקשורת דרך לווייני עמוס הישראליים ומספקת תמונות לוויין מלווייני ארוס גם ללקוחות בחו"ל (בכפוף לאישור הביטחוני).

על אף שישראל עדיין יצרנית קטנה של לוויינים, הטכנולוגיות המתקדמות המיושמות בלוויינים הישראליים ומחירם הזול (יחסית) וכן השימוש בחומרים מתקדמים שהם זעירים וקלי משקל המוזילים גם את עלויות השיגור, כל אלו הפכו את הלוויינים הישראליים והטכנולוגיות המשמשות אותם למוערכות ברחבי העולם. ישראל שותפה בפרויקטים שונים לפיתוח לוויינים ורכיבים ללוויינים כמו מערכות מחשוב, הנעה וצילום ואף מציעה למכירה חלק מהלוויינים שפיתחה ומתמודדת בכבוד מול יצרניות לוויינים מאירופה, מרוסיה ומארצות הברית. אולם, בשל שיקולי ביטחון ודיפלומטיה, לא מעט עסקאות למכירת לוויינים ישראליים כשלו. בין השאר עסקה למכירת לווייני צילום צבאי לצבא טורקיה שכשלה בשל תנאי ישראלי לפיו הטורקים לא יצלמו אתרים בישראל משיקולי ביטחון ובחירתם של הטורקים בלוויינים חלופיים מתוצרת צרפת ואיטליה[דרוש מקור].

לוויני מחקר ושיתופי פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2010 הכריזו סוכנות החלל האיטלקית וסוכנות החלל הישראלית על שיתוף פעולה לבניית לווייני מחקר בפרויקט שיכונה "שלום". שני הלוויינים נועדו להיקרא "שלום" ו"פריזמה". הם נועדו להצטייד במצלמה היפר-ספקטוריאליות ובנייתם לא תושלם לפני 2016-2017 כשעלות ההשתתפות לכל צד במיזם תעלה כ-100 מיליון דולר.[6]. עם השנים, באוקטובר 2015, נחתם מסמך הבנות בין שתי סוכנויות החלל לפיתוח לוויין משותף אחד (ולא שניים נפרדים) בעל מצלמה היפרסקטראלית, שלמעשה יהיה דגם חדיש יותר של הלוויין ונוס הישראלי-צרפתי, לקראת שיגורו ב-2021.[7]

הסוכנות לחקר החלל הישראלית (סל"ה) התמודדה בתחרות של סוכנות החלל האמריקאית נאס"א לבניית חללית לחקר ומיפוי כוכב נוגה והציעה חללית המבוססת על לוויין המכ"ם טכסאר שיועדה לשיגור ב-2015. הגשושית כונתה MuSAR. בפועל נאס"א בחרה בתוכניות אחרות לחקר נוגה.

בנוסף, קיימת הצעה משותפת של סל"ה ונאס"א לבניית לוויין המיועד לבצע גילוי מוקדם של תופעות סופר נובה לטובת הכוונת חיישנים קרקעיים. הלווין מכונה ULTRASAT (או היה ידוע גם כLIMSAT), ומיועד להיות משוגר ב-2021.

לוויינים מסחריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוויין תקשורת נוסף בסדרת לווייני התקשורת "עמוס" שמכונה זמנית "עמוס 17" הוזמן בסוף 2016 מחברת בואינג האמריקאית בעלות 161 מיליון דולר במקום הלוויין עמוס 5 ומיועד לשיגור ב-2019 ככל הנראה מארצות הברית וממשגר אמריקאי כך שיגדיל את הכיסוי של לווייני עמוס באזור אפריקה לצד אירופה והמזרח התיכון.

לחברת חלל תקשורת הייתה קיימת תוכנית לבניית לוויין עמוס נוסף מתוצרת התעשייה האווירית שנועד להרחיב את הכיסוי שלה לדרום אמריקה. הלוויין נועד לשיגור במהלך 2018. התעשייה האווירית אף הציגה באוקטובר 2015 את הלוויין שכונה עמוס E שנועד להיות קל מקודמיו במשקל 2-1.5 טון בלבד בשל שימוש במערכת הנעה חדשנית וקלת משקל. אולם שרשרת התקלות שנוצרה בלווייני עמוס (אובדן התקשורת עם "עמוס 5" והתרסקותו של "עמוס 6" על כן השיגור) ושרשרת ההסכמים החלופיים שנוצרה מכך (חכירת הלוויין עמוס 7 מאסיה סאט והזמנת לוויין מתוצרת בואינג כתחליף ל"עמוס 5" ו"עמוס 6") משאירה לבינתיים בסימן שאלה את תוכניות הבנייה של הלוויין מתוצרת התעשייה האווירית. יש לציין כי קיימים לחצים מגורמים שונים לשמר את יכולת בניית לוויינים כגון לווייני עמוס בישראל.

ב-2013 פורסם כי יוזמן גם לוויין צילום אזרחי חדש בסדרת לווייני "ארוס". ארוס C יהיה דומה ללוויין הצילום שרכשה איטליה, מסדרת אופטסאט 3000, ולשני הלוויינים הבאים בסדרת "אופק", יעלה כ-100 מיליון דולר ויחליף את הלוויין ארוס A. הלוויין נבנה על ידי התעשייה האווירית ומשקלו כ-400 ק"ג. הוא מיועד לשיגור במהלך 2019.

לוויני ריגול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתכנון נמצאים גם שני לווייני ריגול משופרים מסדרת אופק שלמעשה הם גרסה צבאית ללוויין הצילום אופטסאט 3000 ויהיו כבדים יותר (כ-400 ק"ג כל אחד) ובעלי כושר הפרדה בצילום גבוה יותר (הבחנה לפרטים בעצמים בגודל 50 ס"מ מגובה שיוטו בחלל כ-600 ק"מ מהקרקע) מלווייני אופק הנוכחיים (שמבחינים בפרטים בעצמים בגודל 70 ס"מ ומעלה) בשל השימוש במצלמה חדישה בשם "יופיטר". אחד מהם שוגר תחת השם "אופק 11" בספטמבר 2016.

במשך מספר שנים פורסם כי רפאל מפתחת במסגרת מיזם לייטסאט מיקרו לוויינים לשימוש צבאי לשיגור מהיר אותם ניתן לשגר ממטוסים צבאיים.[8]

חברת תע"א עמלה לפתח לווייני תצפית קטנים יחסית שמשקלם פחות ממאה ק"ג שיאפשרו עלות בנייה ושיגור מוזלים ולספק צילומים ברזולוציות גבוהות ואף לאפשר תקציבית שיגור מספר לוויינים שיספקו במקביל כיסוי מצולם רחב יותר. הלוויינים מיועדים לתצפיות צבאיות ואזרחיות ואף לשיווק ללקוחות מחו"ל.[9]

לוויינים זעירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2006 עמותת INSA‏ (Israel Nano Satellite Assosiation) החלה את בניית הלוויין הזעיר הישראלי הראשון "אינקליין 1" (ע"ש ד"ר מרסל קליין), הלוויין נבנה ותוכנן בשיתוף פעולה של מהנדסים ותלמידי תיכון. הוא ישרת את קהילת חובבי הרדיו ויכיל מספר ניסויים מדעיים. הלוויין תוכנן לשיגור כבר ב-2011 אך שיגורו נדחה מספר פעמים וטרם ידוע אם ישוגר ב-2017. גודלו של הלוויין 10X10X34.5 ס"מ, משקלו 3.4 ק"ג והוא מיועד לשיגור לגובה 650 ק"מ. תוחלת פעולתו הצפויה כשלוש שנים.[10]

פרופ' פנחס גורפיל מהפקולטה להנדסת אוירונאוטיקה וחלל ומכון אשר לחקר החלל בטכניון מקדם מיזם לבניית 3 ננו לוויינים ניסויים בשם SAMSON, (משקל כל אחד כ6 ק"ג והם יבנו כתיבות בגודל 10X20X30 ס"מ). הלוויינים נועדו לבחון את היכולת לטוס במבנה משותף, לתמרן בחלל עם מנועים זעירים בטווח זמן ארוך ולבצע משימת גיאולוקציה (איתור).[11] הננו לוויינים "סמסון" אלפא, ביתא וגאמה יועדו להצטרף לשיגור הלוויין ונוס ב-2017. אך בהמשך הוחלט לדחות את השיגור ל-2018 (ואולי ישוגר עם הלוויין "ארוס C").

במהלך 2018 מתוכנן שיגור של לוויין שלישי בסדרת לוייני דוכיפת הנבנים בידי תלמידי תיכון בישראל.

פרויקטים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הסכם שנחתם ב-26 במאי 2011, יוקם בעיר טומסק בסיביר, רוסיה, מיזם ישראלי-רוסי בשם (Russian Israeli Nanosatellite Initiatives) ר"ת RINI לבניית ננו לוויינים. את הננו לוויינים יפתחו בשיתוף פעולה תעשיות החלל האזרחיות והאקדמיות של שתי המדינות. מהצד הישראלי מייצגות את המיזם החברות Astelion ו-SPACECIALIST.

SpaceIL, המתחרה בתחרות Google Lunar X PRIZE לבניית גשושית קטנה שתשוגר לירח. נכון ל-2017 היא אחת מחמש הקבוצות שנשארו בתחרות ובשלבי הגמר, ואמורים לשגר ב-2018.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים אשד, דורון שטרמן, לוויינים והחלל הקרוב, הוצאת אפי מלצר, 2014.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ירון דרוקמן, אותות ראשונים התקבלו משני הלוויינים ששוגרו לחלל, באתר ynet, 2 באוגוסט 2017
  2. ^ הלוויין עמוס 6 הושמד; האם העסקה למכירת חלל לסינים בסכנה?, באתר גלובס, 1 בספטמבר 2016
  3. ^ אבי בליזובסקי, ‏הלוויין BGU SAT של אוני' בן גוריון ולווין הניסויים הרפואיים של חברת ספייס פארמה ישוגרו מהודו בחודשים הקרובים, באתר "הידען", 13 בדצמבר 2016
  4. ^ שני לוויינים ישראלים חדשניים ישוגרו ביום רביעי הקרוב סוכנות החלל הישראלית 13 בפברואר 2017
  5. ^ בשיגור ISRO בשבוע הבא ישוגרו 104 לוויינים מתוכם 88 יהיו מארצות הברית אתר The Hindu,‏ 6 בפברואר 2017
  6. ^ ישראל ואיטליה, הדרך פתוחה ל"שלום" אתר סוכנות החלל האיטלקית, 24 בנובמבר 2010
  7. ^ אודות SHALOM באתר סוכנות החלל הישראלית
  8. ^ Micro Spy-Satellite Technology Evolving at RAFAEL מתאריך 30 במרץ 2011
  9. ^ "נאס"א כחול לבן", אודי עציון, מוסף ממון ידיעות אחרונות מתאריך 28.7.16
  10. ^ עודד אברהם, איך הפכו לווייני הקוביה הזעירים ללהיט ישראלי, באתר הארץ, 8 במרץ 2014
  11. ^ SAMSON באתר המכון לחקר חלל