לויאליסטים (ארצות הברית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: אין קטגוריות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הלויאליסטים (מאנגלית: הנאמנים) היו מתיישבים אמריקנים שנשארו נאמנים לאימפריה הבריטית במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית. הם נקראו גם טורים, מלוכנים, או אנשי המלך. הפטריוטים, אלה שתמכו במהפכה, קראו להם "אנשים המתנגדים לחירויותיה של אמריקה".[1] לויאליסטים בולטים הבטיחו פעמים רבות לממשל הבריטי שאלפי לויאליסטים יצאו להילחם למען האימפריה. הממשל הבריטי האמין לכך ופעל בהתאם, במיוחד במערכות בדרום בשנים 1781-80. בפועל, מספר הלויאליסטים שהתגייסו לשורות הצבא היה נמוך בהרבה מן המצופה. ברחבי ארצות הברית, פטריוטים בחנו מקרוב אנשים שנחשדו כהיותם לויאליסטים, ופעלו נגד כל התנגדות מאורגנת של לויאליסטים. לויאליסטים רבים שלקחו חלק בלחימה או שהצהירו את דעותיהם בגלוי אולצו להימלט מבתיהם, בעיקר לעיר ניו-יורק.

לאחר שהפסידו במלחמה, כ-15% מהלויאליסטים (70,000-65,000 אנשים) נמלטו למושבות אחרות תחת שליטה בריטית, לבריטניה עצמה או לאמריקה הצפונית הבריטית (קנדה של ימינו). המתיישבים הדרומיים עברו בעיקר לפלורידה, שנשארה נאמנה לאימפריה הבריטית, ולקריביים, יחד עם העבדים שלהם. לויאליסטים צפוניים עברו לגור באונטריו, קוויבק, ניו ברנזוויק ונובה סקוטיה. הם קראו לעצמם "לויאליסטים של האימפריה המאוחדת". מרבית הלויאליסטים זכו לפיצוי כספי או קיבלו חלקת אדמה. לויאליסטים מוגלים קיבלו מהממשל הבריטי £3 מיליון פאונד או 37% מההפסדים שלהם. לויאליסטים שנשארו לגור בארצות הברית הצליחו לרוב לשמור על רכושם ולאחר מכן הפכו לאזרחים אמריקאים.[2]

היסטוריונים משערים כי מתוך 2.0 מיליון המתיישבים הלבנים ב-1775, כ-20%-15% מהם היו לויאליסטים (400,000-300 גברים, נשים וילדים). המספר הזה אינו כולל מתיישבים שחורים או ילידים.[3]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה האמריקאית הייתה מלחמה אזרחית שהתבססה על השליטה בשלוש עשרה המושבות. המלחמה פילגה משפחות שנאלצו לבחור בצד של הלויאליסטים או של הפטריוטים. מתיישבים רבים הרגישו גם אמריקאים וגם בריטים. רבים מהמתיישבים התנגדו למיסוי ללא ייצוג, אך לא היו מוכנים לשבור את אמונתם למלך או להילחם בחיילים הבריטים. רבים מהם קיוו לפיוס, ואולצו לבחור צד בסכסוך על ידי הפטריוטים.

ייתכן כי הפגישה הרשמית הראשונה בה השתמשו במונח "לויאליסטים" התרחשה בבוסטון, ב-28 באוקטובר 1775. הפגישה, שנערכה לבקשתו של הגנרל תומאס גייג', הלויאליסטים ייסדו את ארגון "הסוציאטורים הלויאליסטים המבקשים באחדותה של האימפריה".[4]

המניעים ללויאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאונרד וודס, היסטוריון מאוניברסיטת ייל, זיהה שונה מאפיינים של לויאליסטים שגרמו להם להיות שמרנים ונאמנים למלך בריטניה ולאימפריה הבריטית:[5]

  • הם היו אנשים מבוגרים יותר, מבוססים יותר, והתנגדו לשינוי קיצוני.
  • הם הרגישו שמרד נגד המלוכה - השלטון הלגיטימי - היה מעשה שגוי.
  • הם חשו מנוכרים כאשר הפטריוטים נהגו כלפיהם באלימות: שרפו בתים וכיסוי בזפת ובנוצות.
  • הם רצו להישאר נייטרליים וכעסו כאשר הפטריוטים הכריחו אותם לבחור צד.
  • הייתה להם זיקה רגשית ועמוקה לבריטניה (בעיקר לעסקים ולבני משפחה).
  • הם ידעו שהמושבות יזכו בעצמאותן יום אחד, אך העדיפו לדחות את היום הזה.
  • הם נהגו בזהירות וחששו שיווצר כאוס ושלטון המונים.
  • חלק מהלויאליסטים היו פסימיים שלא הצליחו לדמיין את העתיד שתיארו הפטריוטים. אחרים נזכרו בכישלונם של היעקוביטים להשיב לידיהם את השליטה בכס המלוכה הבריטי.[6][7][8]

מניעים נוספים של לויאליסטים כוללים:

  • הם חשו צורך בסדר והאמינו כי הפרלמנט הבריטי היה הסמכות החוקית.
  • הם חשו חלשים או מאוימים בחברה האמריקאית והרגישו צורך בהגנה חיצונית (כמו הבריטים).
  • הבריטים הבטיחו להם שיהיו חופשיים מעבדות.
  • הם הרגישו כי להיות חלק מהאימפריה הבריטית היה הכרחי למטרות העסקים והמסחר שלהם.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Barbara Smith, The Freedoms We Lost: Consent and Resistance in Revolutionary America, The New Press, 2010-11-09. (באנגלית)
  2. ^ Jack P. Greene; J. R. Pole (2004). A Companion to the American Revolution. עמ' 246, 399, 641–642. 
  3. ^ Calhoon, Robert M. Loyalism and neutrality. עמ' 235. 
  4. ^ Robinson, Charles Walker, Life of Sir John Beverley Robinson, Bart., CB, DCL, Chief-justice of Upper Canada., Morang & Company, 1904
  5. ^ Labaree, Leonard Woods, Conservatism in early American history, Cornell University Press, Vol. 8, 1948
  6. ^ Hull, N. E. H., Peter C. Hoffer, and Steven L. Allen, Choosing Sides: A Quantitative Study of the Personality Determinants of Loyalist and Revolutionary Political Affiliation in New York, The Journal of American History, 65.2, 1978, עמ' 344–366
  7. ^ Burrows, Edwin G., and Michael Wallace, The American Revolution: The ideology and psychology of national liberation, Harvard University: Charles Warren Center for Studies in American History, 1972, עמ' 167–306
  8. ^ Jodoin, Mark, Shadow soldiers of the American Revolution: loyalist tales from New York to Canada, Charleston, SC: Arcadia Publishing, 2009