לומינול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: כפילויות, מבנה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: כפילויות, מבנה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
תרכובת מולקולת הלומינול

לומינול הוא חומר אורגני, העשוי מ-8 אטומי פחמן, 7 אטומי מימן, 3 אטומי חנקן ו-2 אטומי חמצן. הנוסחה המדעית שלו היא C8H7N3O2.[1]

הוא משמש, בין השאר, בזיהוי פלילי לגילוי דם, מכיוון שהוא מגיב לברזל הנמצא בתאי הדם האדומים.

עם התפתחות תחום הביוטכנולוגיה והביולוגיה המולקולרית, נמצא בשורשי החזרת האנזים Horseradish peroxidase (אנ'). לאנזים שימושים רבים בתור אנזים המפעיל (בפרט עם המולקולה לומינול) תגובת סימון פלואורסצנטית.

בדיקת לומינול לזיהוי דם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעת ההארה של הלומינול על הדם

בבדיקת לומינול, החומר מעורבב עם מי חמצן ומפוזר באזור החשוד. אם נוצר אור נראה שיש דם בזירה. לעיתים בזירות רצח, הרוצח (או אדם אחר בעל אינטרס) יכול לנסות להעלים ראיות כאשר הוא משתמש בחומרי ניקוי חריפים המעלימים את שאריות הדם. אם הוא לא משתמש בחומרים כאלו, ניתן להשתמש בלומינול כדי לזהות האם יש דם באזור נתון גם לאחר שנים רבות.[2] המגע עם הדם גורם לריאקציה כימית המייצרת פלואורסצנציה. הלומינול מזורז על ידי ברזל, על ידי נחושת או ציאניד. בתוך תאי הדם יש המוגלובין המכיל ברזל, ומי החמצן משמשים כמחמצן בתגובה עם הלומינול מסוג של חמצון חיזור. כאשר מי החמצן, הלומינול והברזל מתערבבים, נוצרת ריאקציה כימית שבה מולקולות שאינן יציבות משחררות אנרגיה בצורת אור. לפי ניתוח זמן התאורה החוקרים יכולים לדעת האם יש דם בזירת הרצח.[1][2]

חסרונות הלומינול[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הלומינול מזורז גם על ידי נחושת, על ידי אקונומיקה וע"י ציאניד. לכן, רק לאחר בדיקה של משך זמן התאורה שנוצרה בעקבות הריאקציה ניתן לדעת האם באמת היה דם בזירה, או שמדובר בחומר אחר.[1]
  • הלומינול איננו מפענח את החקירה, אלא רק חושף עקבות בעזרת אור בוהק. הלומינול עוזר רק בתחילת החקירה ואפשר להסיק ממנו רק את מיקום הדם אבל הוא יכול להרוס את הדנ"א.[1]
  • הלומינול יקר מאוד.

עקב כל החסרונות, המשטרה משתמשת בלומינול אך ורק כמוצא אחרון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1928, כימאי גרמני בשם אלברט זיגפריד הצליח להגביר את ההארה של הלומינול באמצעות ערבובו בתמיסה אל-קלית של מי חמצן. לאחר מכן, בשנת 1936, קארל גלאו וקארל פפנאסטיל מאוניברסיטת טקסס A&M אישרו כי הגברת ההארה מתקיימת בנוכחות הדם. בשנת 1937, המדען הגרמני בעל ההכשרה המשפטית וואלטר ספשט עשה מחקרים מקיפים על הלומינול. בשנת 1939, הפתולוגים פרדריק פרוסצ'ר ו-א.מ. מודיבסן מפרנסיסקו ערכו שלוש תצפיות חשובות לגבי לומינול שקבעו את תכונותיו. התצפית הראשונה בדקה על איזה שטח הלומינול מצליח למצוא דם. התצפית השנייה בדקה האם הלומינול מצליח למצוא דם טרי בצורה טובה יותר דם יבש או להפך. לבסוף, התצפית השלישית בדקה האם הלומינול יכול לזהות דם (טרי או יבש) אשר רוסס כבר בלומינול, כלומר האם הדם יזרח שוב ושוב על אף שרוסס כבר.[3]

שימוש בלומינול בזירות פשע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש הלומינול במעבדה

חקירת זירות פשע מבוססת על העיקרון שלפיו אי אפשר להיעלם בלי להשאיר עקבות. הדבר נכון במיוחד לגבי קורבנות פשעים אלימים. רוצח יכול להשליך את הגופה של הקורבן ולנגב את הדם, אבל על פי רוב תישארנה ראיות (מלבד מקרים של שימוש בכימיקלים לניקוי "כבד"). חלקיקי דם זעירים ייאחזו במרבית המשטחים במשך שנים על גבי שנים, מבלי שמישהו ידע שהם שם. כאשר מפזרים את הלומינול על המשטח, הוא מגלה את הדם אשר נשאר עליו, ולאחר שהדם התגלה, לעיתים קרובות החוקרים יכולים לזהות למי הוא היה שייך באמצעות חקירה קצרה.[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לומינול בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]