לוסיאן שיוטו

לוסיאן שיוטו
Lucien Sciuto
	אין תמונה חופשית
לידה	1868
פטירה	1947 (בגיל 79 בערך)
מדינה	צרפת
שפות היצירה	צרפתית

לוסיָאן שיוּטוֹ (בלועזית: Lucien Sciuto; שמו הפרטי המקורי: לוי (Levi);^[1]‏‏ 1868, סלוניקי – 2 בפברואר 1947, אלכסנדריה) היה עיתונאי, משורר, סופר ופעיל ציוני יהודי-ספרדי שפעל בסלוניקי, טורקיה, ארץ ישראל ומצרים.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוסיאן שיוטו נולד בשנת 1868 בסלוניקי, האימפריה העות'מאנית למשפחת יהודית-ספרדית מסורתית. הוא התחנך בבית הספר של כל ישראל חברים בעירו וגדל באווירת התרבות הצרפתית. מגיל צעיר גילה עניין בשירה, וכבר בשנת 1884, כשהיה בן 16 בלבד, פרסם את ספר השירה הראשון שלו, "שירים מיזנתרופיים" (Poèmes misanthropiques), ובהמשכה של אותה שנה פרסם קובץ שירה נוסף. בשנת 1892, לרגל חגיגות 400 שנה להגעתם של מגורשי ספרד לאימפריה העות'מאנית, פרסם פואמה בשם "הלא-רצויים" ("Les Proscrits").^[2] שנתיים לאחר מכן פרסם ספר שירה נוסף בשם "אבהות" (Paternité).

בגיל צעיר החל לפרסם מאמרים בכתבי עת ועיתונים. בשנת 1895 החל בקריירה עיתונאית משמעותית, עם הצטרפותו כעורך-משנה לעיתון היהודי-ציוני בשפה הצרפתית Le Journal de Salonique ("לה ז'ורנאל דה סלוניק") שנוסד אז בעריכתו של ויטאליס כהן ("שרידאן"). ב-1898 החליף את כהן כעורכו הראשי של העיתון, אך זמן קצר לאחר מכן, ב-1899, עזב אותו עבור העיתון הטורקי (הלא-יהודי) בצרפתית Le Moniteur Oriental, שהופיע בבירה איסטנבול, ועבד בו עד שנת 1908. באותה תקופה התפרסם שיוטו בזכות מדורו הקבוע "Plat du Jour" ("מנת היום"), ונודע בשנינותו ובשליטתו המעולה בצרפתית. בעת שהותו באיסטנבול כתב מאמרים כמעט לכל העיתונים הצרפתיים שראו אור בעיר.^[3] בכתיבתו הוא הרבה להביע תמיכה בחופש העיתונות וחופש הביטוי, סוגיות שנידונו בהרחבה בעיתונות התקופה, וכן הביע תמיכה גדולה בציונות.

לאחר מהפכת הטורקים הצעירים בשנת 1908 ייסד שיוטו עיתון משלו: ל'אורור (L'Aurore; "השחר") – עיתון יהודי-ציוני-עות'מאני בשפה הצרפתית. העיתון היה מהביטאונים החשובים של הציונות בטורקיה בתקופתו וקיבל מימון מהמוסדות הציונים הרשמיים. עם הכותבים בו נמנו נחום סוקולוב, אברהם אלמליח, זאב ז'בוטינסקי, דוד פלורנטין ועוד. בנוסף למאמרי דעה וכתבות חדשותיות, שיוטו פרסם בעיתונו גם מדור סאטירה הומוריסטי בשם "Carnet d’un sire concis". מלבד היותו העורך הראשי של העיתון ל'אורור, הוא כתב במקביל גם עבור עיתונים אחרים באיסטנבול, ובנוסף, לאחר 1908 היה לעורך של הנספח הצרפתי של המגזין הסאטירי הטורקי "כלאם" (Kalam), וכן העורך הראשי של "הִלאל" (Hilal), המוסף הספרותי של העיתון הטורקי הגדול Le Tanin.

בתקופה זאת פרסם אסופת שירים בשם "שירים פטריוטיים" (Poèmes patriotiques), שזכתה לשבחים מהעיתונות העות'מאנית הרשמית. כמו יהודים עות'מאנים אחרים בתקופתו, שיוטו ראה את הציונות והפטריוטיות העות'מאנית כמשלימות זאת את זאת ולא כסותרות. במאמריו הביע את העמדה שיהדות העולם תוכל לתרום רבות להתמודדות האימפריה העות'מאנית עם האתגרים שעמדו מולה, אם זו תסיר את ההגבלות על העלייה היהודית לארץ ישראל והפעילות ההתיישבותית בארץ.

בעקבות מלחמת העולם הראשונה נקלע "ל'אורור" לקשיים כלכליים, ובנובמבר 1920, בתום 12 שנות פעילות, נאלץ שיוטו למכור אותו. לאחר מכן עלה שיוטו לארץ ישראל. בארץ הוא עבד לזמן קצר כסוכן מקומי של חברת ביטוח גרמנית. במקביל הוא כתב מאמרים בעברית לעיתונים העבריים הארצישראלים "דואר היום" ו"החרות". לאחר שהות קצרה בארץ ישראל נסע לקהיר שבמצרים, שם היה לעורך הראשי של La Revue Sioniste, ביטאון פדרציית ציוני מצרים. בשנת 1924 הקים מחדש את עיתונו "ל'אורור", הפעם בקהיר, והעיתון היה לאחד הביטאונים הציונים החשובים במצרים. הוא ניהל וערך את העיתון עד שנת 1931, אז פרש בגיל 63 ומינה במקומו לעורך את ידידו העיתונאי ז'אק אלמליח, אך המשיך לתרום מאמרים לעיתון. כמו כן, המשיך בפעילות ספרותית במצרים ובשנת 1938 פרסם בקהיר את ספר השירה האחרון שלו (Le peuple du Messie). בשנים אלו שיוטו עבר לתחום החינוך. תחילה הורה צרפתית במספר בתי ספר ממשלתיים באלכסנדריה, ולאחר מכן, בשנת 1941, היה למנהל של בית ספר יהודי בעיר.

שיוטו נפטר ב-2 בפברואר 1947 באלכסנדריה. פעילותו למען מטרות יהודיות ותרומתו לציונות זכו לשבחים רבים בהספדים שנכתבו עליו בעיתונות העברית בארץ ישראל כמו גם בעיתונים יהודים אחרים במזרח התיכון. לאורך קריירת העיתונות הארוכה שלו הוא פרסם אלפי מאמרים.

אשתו הייתה זמרת אופרה (סופרן) ידועה בזמנה ששרה מעל במות בטורקיה, ארץ ישראל ומצרים.^[4] בני הזוג היו הורים למספר ילדים.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Paternité: poésies', Paris: P. Ollendorff, 1898.
Le peuple du Messie: poème, et autres poèmes, Le Caire: Editions d'Orient, 1938.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם אלמליח, 'חלוצי העיתונות היהודית במזרח ובצפון אפריקה', ממזרח ומערב 4 (1930), עמ' 207–211, 286–294.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוסיאן שיוטו באתר WorldCat Identities

D Gershon Lewental, "Sciuto, Lucien," Encyclopedia of Jews in the Islamic World; executive editor Norman A. Stillman, Brill Online, 2014

א. אלמאליח, להופעת ה"אורור" (השחר) החדש בקהיר, דואר היום, 21 בפברואר 1924
"האורור" המחודש בקהיר, דואר היום, 25 בינואר 1932
ליטמן רוזנטל, מהפכת הטורקים הצעירים, דואר היום, 18 ביולי 1928
רשימת הפרסומים של לוסיאן שיוטו, בקטלוג הספרייה הלאומית

ממאמריו ב"דואר היום":

הרצל חוזה העתיד, דואר היום, 29 ביולי 1921
אלו בא רבינדרנת-טגור לא"י, דואר היום, 28 באוקטובר 1924
לקח סלוניקי, דואר היום, 17 באוגוסט 1924
לענייני קהילת קהיר, דואר היום, 7 באפריל 1924
הבו לנו אנשים!, דואר היום, 1 באפריל 1924
הפילוסופיה של ביקור מורי א"י, דואר היום, 15 באפריל 1926

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Olga Borovaya, Modern Ladino Culture: Press, Belles Lettres, and Theatre in the Late Ottoman Empire, Bloomington : Indiana University Press (Indiana Series in Sephardi and Mizrahi Studies), 2012, p. 112.
^ תרגום לאנגלית של הפואמה: Lucien Sciuto, 'Les Proscrits (The Unwanted)', Jewish Quarterly 33,3 (1986), pp. 42-43.
^ בהם העיתונים Levant Herald,‏ La Turquie,‏ Le Stamboul ו-Le Jeune Turc.
^ ראו: הזמרת שיוטו, דואר היום, 27 באפריל 1923; פרופיסור יעקב וינברג, שתי מנגינות | מנגינת הגברת שיוטו, דואר היום, 3 במאי 1923.

[1] Olga Borovaya, Modern Ladino Culture: Press, Belles Lettres, and Theatre in the Late Ottoman Empire, Bloomington : Indiana University Press (Indiana Series in Sephardi and Mizrahi Studies), 2012, p. 112.

[2] תרגום לאנגלית של הפואמה: Lucien Sciuto, 'Les Proscrits (The Unwanted)', Jewish Quarterly 33,3 (1986), pp. 42-43.

[3] בהם העיתונים Levant Herald,‏ La Turquie,‏ Le Stamboul ו-Le Jeune Turc.

[4] ראו: הזמרת שיוטו, דואר היום, 27 באפריל 1923; פרופיסור יעקב וינברג, שתי מנגינות | מנגינת הגברת שיוטו, דואר היום, 3 במאי 1923.

[1]

[2]

[3]

[4]