לוקיוס סרגיוס קטילינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קטילינה מאזין לנאומו של קיקרו ציור מאת צ'זארה מאקארי (Cesare Maccari)
צלחות ששימשו כתעמולת בחירות ברומא העתיקה. על הצלחות היה נחרט שם המועמד לקונסולאט, והן היו מחולקות לבוחרים ממולאות באוכל ושתייה. על הצלחת מימין חרוט שמו של קטילינה
מותו של קטילינה

לוקיוס סרגיוס קטילינה[1]לטינית: Lucius Sergius Catilina‏; משוער: 108 לפנה"ס - 62 לפנה"ס) היה סנטור רומאי הידוע בשל "קשר קטילינה" - תכנונו להשתלט על רומא.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטילינה נולד על פי המשוער בשנת 108 לפנה"ס, לשושלת הסרגיי, אחת השושלות העתיקות והמכובדות ביותר ברומא. על פי ורגיליוס, ראשון הסרגיים התלווה אל אניאס במסעו לאיטליה.[2] אם כי נראה שמשפחתו הייתה בתהליך של ירידה פוליטית וחברתית, אחרון בני המשפחה הבולטים היה גנאיוס סרגיוס פידנוס קוקסוס, אשר שימש כקונסול בשנת 380 לפנה"ס. מעט מאוד ידוע על ילדותו של קטילינה, סלוסטיוס (Sallust), המשמש כמקור עיקרי לחייו של קטילינה, כותב שהיה "איש שכוחו גדול ברוח ובגוף, אך ליבו רע ונעווה. מימי נעוריו שש למלחמות מבית, להרג לשוד ולריב אזרחים, ובאלה בילה את ימי עלומיו".[3] אם כי יש לזכור שהמקורות בני אותה תקופה היו משוחדים מראש לרעת קטילינה.

כניסתו לפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת בעלות הברית לחם תחת פיקודו של גנאיוס פומפיוס סטראבו. במהלך שלטונם של מריוס, קינה וקארבו, הוא לא נקט עמדה חד משמעית, וכך הצליח להגן על עצמו משני הצדדים. בהמשך, תמך בלוקיוס קורנליוס סולה במהלך מלחמתו של זה בתומכי מריוס, וכך הצליח לצבור כוח עושר והשפעה. הוא נודע כאדם אכזרי, ונטען שרצח את אחיו ושני גיסיו ששיתפו פעולה עם מריוס.[4] קיקרו בנאומו "טוגה קנדידה", שלא השתמר אולם קטעים ממנו שרדו בכתבי אסקוניוס פדאנוס (Asconius Pedianus), מאשים את קטילינה בכך שערף את ראשו של מרקוס מריוס גרטידיאנוס, ונשא אותו ברחבי העיר.[5]

קטילינה נישא פעמיים בחייו, אשתו הראשונה הייתה גרטינה, שאחיה שיתף פעולה עם מריוס. היה לו ממנה לפחות בן אחד. סלוסטיוס טוען שקטילינה מאס בגרטינה, ורצה להינשא לאורליה אורסטילה היפה והעשירה, בתו של הקונסול לשעבר גניאוס אופידיוס אורסטס, ולשם כך רצח את אשתו ובנו.[6] גם קיקרו רומז על כך בנאומו המפורסם נגד קטילינה, במילים "רק לאחרונה על ידי מותה של אשתך לשעבר הכנת את הבית ריק לבואה של כלה חדשה".[7] אם כי יש להתייחס בזהירות לסיפור.[8] פלוטארכוס מזכיר שהייתה לו עוד בת, אם כי לא ברור מאיזו אשה.[9] בשנת 73 לפנה"ס הוא הואשם שפיתה את הבתולה הווסטלית פאביה.[6]

הוא שימש כפראיטור בשנת 68 לפנה"ס. לאחר מכן שימש כמושל הפרובינקיה אפריקה, אולם בשנת 66 לפנה"ס חזר לרומא והגיש את מועמדותו למשרת הקונסול. אלא שאז הגיעו תלונות שהוא עשק את אזרחי הפרובינקיה שלו, ועל כן נפסלה מועמדותו.[5] שנה לאחר מכן הוא הועמד למשפט על אותם פשעים, אולם זוכה. לטענת המקורות קטילינה הזועם זמם הפיכה (שנודעה לימים בשם "קשר קטילינה הראשון"), ורצה לרצוח את הקונסולים לוקיוס מנליוס טורקוואטוס ולוקיוס אאורליוס קוטה ורבים מחבר הסנאט, אולם הקשר נכשל מפני שלא נמצאו לו די תומכים.[10][11] במחקר ההיסטורי מקובל להניח שהקשר לא התרחש באמת, והומצא כדי להכפיש את קטילינה או כדי להגן על אנשים אחרים שזממו קשר.[12][13]

הקשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 63 לפנה"ס הוא העמיד את עצמו באופן רשמי כמועמד לקונסולאט, אולם הובס בידי גאיוס אנטוניוס היברידה ומרקוס טוליוס קיקרו. סלוסטיוס טוען שכבר אז הוא החל להכין כלי נשק ולאסוף אנשים אל דגלו, במטרה לתכנן הפיכה שתהפוך אותו לדיקטטור ברומא. מרבית תומכיו היו עניים ממורמרים, שקטילינה הבטיח להם משטר שוויוני יותר שבו לאצולה לא יהיה יתרון על פני פשוטי העם. התוכנית הייתה לרצוח את הקונסולים וכן רבים מחברי הסנאט, ולאחר מכן בעזרת הגאלים להשתלט על איטליה כולה. אלא שהדבר נודע לקיקרו, שהציב משמר סביב ביתו וסביב בתי המטרות האחרות וכך מנע את הרצח.[14] למחרת בבוקר נכנס קיקרו לסנאט לבוש שריון ומוקף שומרי ראש,[7] הוא הופתע לראות שקטילינה הגיע כרגיל, אולם מיד פתח בנאום מבריק שהתחיל במילים:

עד מתי, קטילינה, עוד תנצל את סבלנותנו? כמה זמן עוד ישטה בנו טירופך שלך? עד אנה תשתולל חוצפתך שלוחת הרסן? שמירת הפאלאטיום בלילה, המשמרות בעיר, חרדת העם, התקהלותם של כל האזרחים ההגונים, ביצורו של המקום הזה שבו מתכנס הסנאט, ארשת פניהם של הנוכחים כאן - כלום כל אלה לא עשו רושם עליך? כלום אינך מבין שמזימותיך נחשפו, כלום אין אתה רואה שהקשר שלך נתפס ומוחזק ברשת ידיעתם של כל היושבים כאן? את אשר עשית בלילה שעבר ובלילה שלפניו, היכן היית, את מי כינסת, מה החלטת - כלום סבור אתה שיש בינינו מי שאינו יודע זאת?

מרקוס טוליוס קיקרו - כתבים נבחרים; תרגם ארנסט דוד קולמן, מוסד ביאליק ירושלים;

קיקרו הביא ראיות לכל פשעיו של קטילינה, ודרש להגלותו מן העיר. קטילינה עצמו ישב בשקט לאורך כל הנאום, אולם לאחריו מחה נגד טענותיו של קיקרו, והפציר בחברי הסנאט שיאמינו לו, אזרח רומאי מיוחס ממשפחה ותיקה, ולא לקיקרו שהיה בן העיר ארפינום שקיבלה אזרחות רומאית רק בשנת 188 לפנה"ס,[15] והיה נובוס הומו, היינו הראשון ממשפחתו שהפך לקונסול. אולם אז קטעו אותו צעקות "רוצח" ו"אויב", וקטילינה הזועם הכריז: "כיוון שסבבוני אויבים המבקשים להורידני לבאר שחת, אכבה את השריפה המתרגשת עלי בחורבן".[16] הוא יצא מהיכל הסנאט וטען שהוא מקבל על עצמו את הגלות, אולם בפועל ברח אל מחנה תומכיו מחוץ לרומא.

המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטילינה נפגש עם צבאות תומכיו מחוץ לרומא, כוחותיו כללו בסך הכל שני לגיונות. קיקרו הכריז על משטר צבאי ברומא, ושלח את אנטוניוס ומטלוס להביס את קטילינה. תומכיו של קטילינה בעיר הוצאו להורג ללא משפט, והחלה עריקה המונית מצבאו שצמצמה אותו לכדי 3,000 לוחמים בלבד. קטילינה השתדל להימנע מקרב, שכן קיווה שצבאו יתפח.[17] אולם מטלוס חסם את דרכו עם שלושה לגיונות, ואנטוניוס דלק אחריו, ולכן בלית ברירה הוא החליט להיכנס לקרב עם אנטוניוס.[18] אנטוניוס עצמו היה חולה, ועל כן פיקד על הקרב מרקוס פטריוס. קטילינה נשא נאום נלהב לפני אנשיו, ולאחר מכן הורה להם לתקוף.[19] הקרב הסתיים בניצחון לפטריוס, שנהנה מיתרון מספרי בולט, אולם חייליו של קטילינה לחמו באומץ רב ונהרגו כולם כולל קטילינה עצמו.[20] לאחר מותו הפסיק המרד באופן סופי.

קטילינה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזאי האנגלי בן ג'ונסון, כתב מחזה בשם "קטילינה והקשר שלו" ("Catiline His Conspiracy"). הנריק איבסן כתב גם הוא מחזה בשם "קטילינה", העוסק בעיקר באהבתו של קטילינה לאורליה אורסטילה. אנטוניו סליירי כתב אופרה בשם "קטילינה". הסופר האמריקאי סטיבן סילבר כתב בשנת 1993 ספר בשם "החידה של קטילינה" ("Catilina's Riddle"), הספר מתמקד בעיקר בתככים הפוליטיים שבין קיקרו לקטילינה. הוא נזכר גם בספרה של קולין מקאלוג "נשותיו של קיסר" ("Caesar's Women"), וכן בספרו של רוברט האריס "אימפריום" ("Imperium"). בשנת 2009 פרסם האריס ספר המשך בשם "לוסטרום" ("Lustrum"), המתאר את חמש השנים המקיפות את הקשר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתורגם לעתים בטעות כ-"קטיליני" או "קטילין".
  2. ^ ורגיליוס, "איניאדה", ספר שישי, שורה 288.
  3. ^ סלוסטיוס, "מלחמת קטילינה", 5.
  4. ^ ישראל שצמן, הערות לתרגומה של שרה דבורצקי לסלוסטיוס, עמ' 35, הערה 2.
  5. ^ 5.0 5.1 אסקוניוס, פירוש לנאומו של קיקרו
  6. ^ 6.0 6.1 סלוסטיוס "מלחמת קטילינה", 15.
  7. ^ 7.0 7.1 Catilinarian Orations, 1
  8. ^ ישראל שצמן, הערות לתרגומה של שרה דבורצקי לסלוסטיוס, עמ' 39, הערה 7.
  9. ^ פלוטארכוס, "חיי קיקרו", 10.
  10. ^ סלוסטיוס, "מלחמת קטילינה", 18.
  11. ^ גם סווטוניוס, ("חיי שנים עשר הקיסרים", חיי קיסר, 9.) מזכיר מאורע דומה, אולם לא מזכיר שקטילינה היה מעורב בו. ראו כאן.
  12. ^ The 'First' Catilinarian Conspiracy: A Further Re-examination of the Evidence
  13. ^ ישראל שצמן, הערות לתרגומה של שרה דבורצקי לסלוסטיוס, עמ' 41, הערה 20.
  14. ^ סלוסטיוס, "מלחמת קטילינה", 26-27.
  15. ^ ישראל שצמן, הערות לתרגומה של שרה דבורצקי לסלוסטיוס, עמ' 47, הערה 36.
  16. ^ סלוסטיוס, "מלחמת קטילינה", 31.
  17. ^ סלוסטיוס, "מלחמת קטילינה", 56.
  18. ^ סלוסטיוס, "מלחמת קטילינה", 57.
  19. ^ סלוסטיוס, "מלחמת קטילינה", 58–59.
  20. ^ סלוסטיוס, "מלחמת קטילינה", 61.