לוקסמבורג במלחמת העולם השנייה
מעורבותה של לוקסמבורג במלחמת העולם השנייה החלה בפלישת גרמניה הנאצית ב-10 במאי 1940, ונמשכה עד שחרורה על ידי כוחות בעלות הברית בסוף 1944 ובתחילת 1945.
לוקסמבורג סופחה לגרמניה בשנת 1942. במהלך הכיבוש יזמו השלטונות הגרמניים תוכנית של "גרמניזציה" של המדינה, דיכוי שפות ומנהגים שאינם גרמניים וגיוס לוקסמבורגים לווארמאכט, מה שהוביל להתנגדות נרחבת, שהגיעה לשיאה בשביתה כללית באוגוסט 1942 נגד הגיוס. זמן קצר לפני הכניעה לנאצים, ברחו חברי הממשלה מהמדינה יחד עם הדוכסית הגדולה שרלוט, ובסופו של דבר הגיעה ללונדון, שם הוקמה ממשלת-גלות. חיילים לוקסמבורגים נלחמו גם ביחידות בעלות הברית עד השחרור.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממשלת לוקסמבורג נקטה מדיניות של נייטרליות מאז משבר לוקסמבורג בשנת 1867, לאור פגיעותה של המדינה.[1] במהלך מלחמת העולם הראשונה נותרו 400 איש מהצבא המקומי במהלך הכיבוש הגרמני.[2] בנאום בפני הרייכסטאג במרץ 1939, הבטיח אדולף היטלר כי ריבונותה של לוקסמבורג לא תיפגע.[3] כוחו של הצבא גדל בהדרגה ככל שהמתח הבינלאומי עלה בתקופת הפיוס ולאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין בספטמבר 1939. עד 1940 מנה צבא לוקסמבורג כ-13 קצינים, 255 שומרים חמושים ו-425 חיילים.[4]
תחנת הרדיו הפופולרית בשפה האנגלית, "רדיו לוקסמבורג", עלתה לאוויר בספטמבר 1939.[5] מלבד זאת, החיים הנורמליים נמשכו בלוקסמבורג במהלך המלחמה המדומה. לא התקיימה שום האפלה והרכבות הרגילות לצרפת ולגרמניה המשיכו לנסוע.[6]
באביב 1940 החלו העבודות על סדרת מחסומים לאורך לגבול המזרחי של לוקסמבורג עם גרמניה.
פלישה גרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-9 במאי 1940, לאחר הגברת תנועות הכוחות סביב הגבול הגרמני, נסגרו מחסומי קו שוסטר.
הפלישה הגרמנית ללוקסמבורג החלה בשעה 04:35 במקביל להתקפות על בלגיה והולנד.[7] הכוחות הפולשים נתקלו בהתנגדות מועטה של צבא לוקסמבורג. בצהריים נפלה עיר הבירה.
בשעה 08:00 חצו כמה דיוויזיות צרפתיות את הגבול מקו מאז'ינו והתעמתו עם הכוחות הגרמניים לפני שנסוגו. הפלישה גרמה לפציעתם של 7 חיילים בלוקסמבורג ולמותם של שישה מחיילי בעלות הברית.[8]
כיבוש גרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]
עזיבת הממשלה הותירה את השלטון המקומי בלוקסמבורג בכאוס.[9] מועצה ניהולית בהנהגת אלברט והרר הוקמה כדי לנסות להגיע להסכם עם הכובשים לפיו לוקסמבורג תוכל להמשיך ולשמור על עצמאות מסוימת תחת הנאצים, וקראה לשובה של הדוכסית הגדולה.[9] כל האפשרויות לפשרה אבד בסופו של דבר כאשר לוקסמבורג סופחה לגרמניה וכל תפקידי הממשלה בוטלו מיולי 1940. זאת בניגוד לבלגיה והולנד ששמרו על תפקוד פוליטי אוטונומי חלקי תחת שליטה גרמנית.[9] מאוגוסט 1942 ועד לסוף המלחמה לוקסמבורג הייתה חלק רשמי מגרמניה.[10]
מאוגוסט 1940, הדיבור בצרפתית נאסר על מנת לעודד את השתלבות המדינה בגרמניה.[11] מהלך זה הוביל לתחייה עממית של השפה הלוקסמבורגית המסורתית (שלא נאסרה) כסוג של התנגדות פאסיבית.[12]
מאוגוסט 1942 גויסו כל הגברים הלוקסמבורגים לצבא הגרמני.[13] בסך הכל שירתו 12,000 לוקסמבורגים בצבא הגרמני, מתוכם כמעט 3,000 מתו במהלך המלחמה.[12] 1,500 נוספים נפצעו.[14]
בשנת 1936 הוקמה תנועת הנוער הנאצית, "לוקסמבורגר פולקסג'וגנד" (LVJ) שהתמזגה מאוחר יותר לנוער ההיטלראי.[15]
התנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתנגדות החמושה לכובשים הגרמנים החלה בחורף 1940–1941 כאשר נוצרו מחתרות קטנות ברחבי הארץ.[16] לכל אחת מהן היו יעדים פוליטיים שונים וחלקן היו קשוריות ישירות למפלגות פוליטיות מלפני המלחמה. חלק מהמחתרות היו קשורות לקבוצות חברתיות (כמו הצופים) או לקבוצות של סטודנטים או עובדים.[16] בגלל גודלו הקטן של הצבא הלוקסמבורגי טרם המלחמה, קשה היה להשיג נשק.[16] אף על פי כן, המחתרת הדפיסה עלונים אנטי-גרמניים, ומשנת 1942 הסתירה את אלו שנמנעו משירות בוורמאכט (ואף הבריחה אותם מחוץ למדינה).[16] לוקסמבורגי אחד, ויקטור בודסון (שהיה גם שר בממשלת הגלות) הוכר כחסיד אומות העולם על לאחר שסייע ל-100 יהודים להימלט מלוקסמבורג.[17]
המידע שנאסף על ידי המחתרת היה חשוב ביותר. אחד מחברי המחתרת, ליאון הנרי רוט, הודיע לבעלות הברית על קיומו של מרכז המחקר הסודי של הצבא הגרמני בחוף הבלטי, מה שאפשר לבעלות הברית להפציץ אותו מהאוויר.[18]
בסתיו 1944 התמזגו ארגוני התנגדות רבים והקימו את "איחוד המחתרות".[16]
בנובמבר 1944 הותקפה קבוצה של 30 חברי מחתרת לוקסמבורגית בפיקודו של ויקטור אבנס על ידי חיילי וואפן אס בטירה בוויאנדן. בקרב שאחריו נהרגו 23 גרמנים על ידי המחתרת שאיבדה רק אדם אחד שנהרג במהלך הקרב. למרות זאת, המחתרת נסוגה לקווי בעלות הברית.[19]
התנגדות פסיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנגדות פאסיבית ולא אלימה הייתה נפוצה בלוקסמבורג במהלך המלחמה. מאוגוסט 1940 התקיימה ה"ספנגלסריך" ("מלחמת הסיכות") כאשר לוקסמבורגים לבשו סיכות פטריוטיות.[20]
באוקטובר 1941 ערכו הגרמנים משאל עם שבו תושבי לוקסנבורג התבקשו לציין את אזרחותם, שפת אמם וקבוצת הגזע שלהם. בניגוד לציפיות הגרמניות, 95% השיבו "לוקסמבורגי" לכל שאלה.[21] סירוב הלוקסנבורגים להכריז על עצמם כאזרחים גרמנים הוביל למעצרים המוניים.[13]
גיוס חובה (שהורחב לכל הגברים שנולדו בין 1920 ל-1927) לא היה נפוץ במיוחד. ב-31 באוגוסט 1942, זמן קצר לאחר הרחבת גיל הגיוס הגיוס, החלה שביתה בעיר וולץ שבצפון המדינה.[16] השביתה התפשטה במהירות, ושיתקה את המפעלים והתעשיות של לוקסמבורג.[22] השביתה הודחקה במהירות ומנהיגיה נעצרו. 20 נשפטו בפני בית דין מיוחד (בגרמנית, "Standgericht") והוצאו להורג על ידי כיתת יריות במחנה הריכוז הינצרט הסמוך.[16] אף על פי כן, המחאה נגד הגיוס נמשכה ו-3,500 לוקסמבורגים נטשו את הצבא הגרמני לאחר שגויסו.[14]
השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני המלחמה התגוררו בלוקסמבורג כ-3,500 יהודים, מתוכם רבים ברחו מהרדיפות בגרמניה טרם המלחמה.[10] חוקי נירנברג (החלים בגרמניה מאז 1935) נאכפו בלוקסמבורג החל מספטמבר 1940 ויהודים עודדו לעזוב את המדינה לצרפת של וישי.[10] ההגירה נאסרה באוקטובר 1941, לאחר שכמעט 2,500 יהודים כבר נמלטו.[10] בפועל היה להם מעט יותר טוב בצרפת וישי, ורבים מאלה שעזבו גורשו מאוחר יותר ונהרגו. מספטמבר 1941 נאלצו כל היהודים בלוקסמבורג לענוד את הטלאי הצהוב.[13]
מאוקטובר 1941 החלו הרשויות הנאציות לגרש את 800 היהודים שנותרו מלוקסמבורג לגטו לודז' ולמחנות הריכוז בטרזינשטט ואושוויץ.[10]
לוקסמבורג הוכרזה כ"יודנריין" ב-19 באוקטובר 1941 (למעט יהודים מעטים שהסתתרו מפני הנאצים).[23][13] רק 36 מהיהודים בלוקסמבורג שנשלחו למחנות ריכוז שרדו עד תום המלחמה.[10]
כוחות לוקסמבורג החופשיים והממשלה הגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הממשלה הגולה ברחה תחילה לפריז, ולאחר נפילת צרפת, לליסבון ולאחר מכן לבריטניה.[9] בעוד הממשלה התבססה בבלגרביה שבלונדון, הדוכסית הגדולה ומשפחתה עברו למונטריאול שבקנדה.[24] ממשלת הגלות פעלה בתקשורת הבינלאומית, ואף הצליחה לשדר בלוקסנבורגית ברדיו ה-BBC.[25] ב-1944, ממשלת הגלות חתמה על הסכם עם ממשלות בלגיה והולנד, תוך הקמת האיחוד הכלכלי בנלוקס וחתמה גם על הסכם ברטון-וודס.[18]
לוקסמבורגים רבים נלחמו בצבאות בעלות הברית. ממרץ 1944 הפעילו חיילי לוקסמבורג ארבעה תותחי 25 ליטראות.[26] כוח התותחנים מנה כ-80 איש.[2] הכוח המקומי נחת בנורמנדי עם "חטיבת פירון" ב-6 באוגוסט 1944.[2]
שחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוקסמבורג שוחררה על ידי כוחות בעלות הברית בספטמבר 1944. טנקים של בעלות הברית נכנסו לעיר הבירה ב-10 בספטמבר 1944, שם נסוגו הגרמנים ללא לחימה. התקדמות בעלות הברית עוררה עוד יותר את המחתרת המקומית. באמצע דצמבר פתחו הגרמנים ב"מתקפת הארדנים" בלוקסמבורג ובארדנים הבלגיים.
גוסטב סימון, "המושל" הנאצי בלוקסמבורג, נמלט אך נלכד ונכלא על ידי הצבא הבריטי. הוא התאבד בכלא של בעלות הברית.
שני תותחי V-3 גרמניים בטווח של 40 קילומטרים (25 מיל) שימשו להפצצת העיר לוקסמבורג מדצמבר 1944 עד פברואר 1945.[27]
קרב הבליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוב לוקסמבורג שוחררה במהירות בספטמבר 1944, כאשר קו החזית התייצב לאורך גבול לוקסמבורג-גרמניה. בעקבות המערכה בברטני, צבא ארצות הברית כבש את לוקסמבורג.
מאמצי ההגנה הראשוניים של הכוחות האמריקאים היו תלויים בהחזקת עיירות בגבול הבינלאומי. כתוצאה מכך, העיירות קלרבו, מרנאך, הולשטום, קונסטום, ויילר וואהלוזן[28] שימשו כמעוזי האמריקאים והותקפו על ידי הגרמנים, שרצו להשיג שליטה בכבישי צפון לוקסמבורג על מנת שכוחותיהם יוכלו לנוע מערבה. ויאנדן הייתה העיירה האחרונה בלוקסמבורג ששוחררה ב-12 בפברואר 1945.[28]
בגלל הנחישות של שני הצדדים לנצח בשדה הקרב, הלחימה בלוקסמבורג הייתה מרירה וקשה לאוכלוסייה האזרחית. יותר מ-2,100 בתים בלוקסמבורג נהרסו בלחימה ויותר מ-1,400 אחרים נפגעו קשה. ההערכה היא גם שכ-500 לוקסמבורגים שאינם לוחמים קיפחו את חייהם במהלך קרב הבליטה.[29]
תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניסיון הפלישה והכיבוש במהלך המלחמה הוביל לשינוי בעמדה של לוקסמבורג בנוגע לנייטרליות.[30] לוקסמבורג חתמה על הסכם בריסל עם מדינות מערב-אירופה ב-17 במרץ 1948 כחלק משיתוף הפעולה הביטחוני האירופי הראשוני שלאחר המלחמה ובמהלך שהעיד על חברות לוקסמבורג בנאט"ו.
לאחר המלחמה השתתפו כוחות לוקסמבורג בכיבוש גרמניה המערבית, וחייליהם נכחו באזור הכיבוש הצרפתי. הכוחות הלוקסמבורגיים פעלו בפיקוד צרפתי והיו אחראים על אזורי ביטבורג והרי אייפל וחלקים מסערבורג.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Various (2011). Les Gouvernements du Grand-Duché de Luxembourg depuis 1848 (PDF). Luxembourg: Government of Luxembourg. p. 110. ISBN 978-2-87999-212-9. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2011-10-16. נבדק ב-2013-05-12.
- ^ 1 2 3 Gaul, Roland. "The Luxembourg Army". MNHM. אורכב מ-המקור ב-22 באוגוסט 2006. נבדק ב-11 במאי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Office of United States Chief of Counsel for Prosecution of Axis Criminality (1946). "9: Launching of Wars of Aggression, section 10 Aggression against Belgium, the Netherlands and Luxembourg". Nazi Conspiracy and Aggression (1). United States Government Printing Office. אורכב מ-המקור ב-2013-09-27.
- ^ Thomas, Nigel (1991). Foreign Volunteers of the Allied Forces, 1939–45. London: Osprey. p. 15. ISBN 978-1-85532-136-6.
- ^ Fletcher; Fletcher, Jean Tucker (2012). Willard Allen (ed.). Defiant Diplomat: George Platt Waller, American consul in Nazi-occupied Luxembourg 1939–1941. Newark: University of Delaware Press. p. 12. ISBN 1-61149-398-6.
- ^ Fletcher; Fletcher, Jean Tucker (2012). Willard Allen (ed.). Defiant Diplomat: George Platt Waller, American consul in Nazi-occupied Luxembourg 1939–1941. Newark: University of Delaware Press. p. 13. ISBN 1-61149-398-6.
- ^ "2) Fall Gelb l'invasion du Luxembourg le jeudi 9 mai 1940 à 04h35" (בצרפתית). נבדק ב-2019-06-26.
- ^ Raths, Aloyse (2008). Unheilvolle Jahre für Luxemburg - Années néfastes pour le Grand-Duché. p. 7.
- ^ 1 2 3 4 Various (2011). Les Gouvernements du Grand-Duché de Luxembourg depuis 1848 (PDF). Luxembourg: Government of Luxembourg. pp. 110–1. ISBN 978-2-87999-212-9. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2011-10-16. נבדק ב-2013-05-12.
- ^ 1 2 3 4 5 6 "Luxembourg". United States Holocaust Memorial Museum. נבדק ב-11 במאי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Fletcher; Fletcher, Jean Tucker (2012). Willard Allen (ed.). Defiant Diplomat: George Platt Waller, American consul in Nazi-occupied Luxembourg 1939–1941. Newark: University of Delaware Press. p. 102. ISBN 1-61149-398-6.
- ^ 1 2 "World War II". Allo Expat: Luxembourg. אורכב מ-המקור ב-20 בפברואר 2015. נבדק ב-11 במאי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 "The Destruction of the Jews of Luxembourg". Holocaust Education and Archive Research Team. נבדק ב-11 במאי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 "Luxembourg Volunteers in the German Wehrmacht in WWII". Feldgrau. נבדק ב-11 במאי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Luxemburg Collaborationist Forces in During WWII". Feldgrau. נבדק ב-11 במאי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 "Heim in Reich: La 2e guerre mondiale au Luxembourg - quelques points de repère". Centre National de l'Audiovisuel. אורכב מ-המקור ב-10 ביוני 2007. נבדק ב-11 במאי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Righteous Among the Nations Honored by Yad Vashem: Luxembourg" (PDF). Yad Vashem. נבדק ב-11 במאי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Yapou, Eliezer (1998). "Luxembourg: The Smallest Ally". Governments in Exile, 1939–1945. Jerusalem.
- ^ Raths, Aloyse (2008). Unheilvolle Jahre für Luxemburg - Années néfastes pour le Grand-Duché. pp. 401–3.
- ^ Fletcher; Fletcher, Jean Tucker (2012). Willard Allen (ed.). Defiant Diplomat: George Platt Waller, American consul in Nazi-occupied Luxembourg 1939–1941. Newark: University of Delaware Press. p. 103. ISBN 1-61149-398-6.
- ^ Thewes, Guy (2011). Les Gouvernements du Grand-Duché de Luxembourg depuis 1848 (PDF). Luxembourg: Government of Luxembourg. p. 114. ISBN 978-2-87999-212-9. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2017-01-11. נבדק ב-2017-11-29.
- ^ "Commémoration à l'occasion du 60e anniversaire de la grève générale du 31 août 1942". Government.lu. 31 באוגוסט 2002. אורכב מ-המקור ב-12 במאי 2013. נבדק ב-11 במאי 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Commémoration de la Shoah au Luxembourg". Government.lu. 3 ביולי 2005. אורכב מ-המקור ב-30 בספטמבר 2007. נבדק ב-11 במאי 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Philippe Bernier Arcand, L’exil québécois du gouvernement du Luxembourg, Histoire Québec 15, 2010, עמ' 19–26
- ^ Various (2011). Les Gouvernements du Grand-Duché de Luxembourg depuis 1848 (PDF). Luxembourg: Government of Luxembourg. p. 112. ISBN 978-2-87999-212-9. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2011-10-16. נבדק ב-2013-05-12.
- ^ "The 1st Belgian Field Artillery Battery, 1941–1944". Be4046.eu. נבדק ב-11 במאי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "V-3: The High Pressure Pump Gun". Battlefieldsww2.com. אורכב מ-המקור ב-14 במרץ 2015. נבדק ב-11 במאי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 "La bataille des Ardennes". Secondeguerremondiale.public.lu. אורכב מ-המקור ב-14 במרץ 2015. נבדק ב-28 ביוני 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Schrijvers, Peter (2005). The Unknown Dead: Civilians in the Battle of the Bulge. University Press of Kentucky. p. 361. ISBN 0-8131-2352-6.
- ^ "Luxemburg nach dem Ende des Zweiten Weltkriegs". HIistoprim Online. אורכב מ-המקור ב-14 במרץ 2015. נבדק ב-8 ביוני 2013.
{{cite web}}: (עזרה)
