לורה פויטרס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לורה פויטרס
Laura Poitras
Laura Poitras 2014.jpg
לידה 2 בפברואר 1964 (בת 55)
בוסטון, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מפיקת קולנוע, במאית קולנוע, עיתונאית, מפעילת מצלמה, צלמת קולנוע, תסריטאית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים ניו סקול עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
http://praxisfilms.org/
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

לורה פויטרס (באנגלית: Laura Poitras; נולדה ב-2 בפברואר 1964)[1] היא במאית ומפיקה של סרטים תיעודיים. פויטרס זכתה בפרסים רבים, בהם פרס פוליצר ופרס אוסקר עבור הסרט התיעודי הטוב ביותר בשנת 2015, "האזרח מספר 4" (CitizenFour), המתעד את תחילת פרשת אדוארד סנודן.

תחילת דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פויטרס נולדה בבוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית.  בתחילה חשבה להיות שף, ואף בילתה מספר שנים כטבחית במסעדת  L'Espalier, מסעדה צרפתית נושאת פרסים.[2] היא סיימה את לימודיה בבית הספר סדברי ואלי, בית ספר פתוח ללא ציונים וללא חלוקה של תלמידים לפי גילם.

לאחר לימודיה עברה לסן פרנסיסקו. למדה במכון לאומנות של סן פרנסיסקו. בשנת 1992 עברה לניו יורק כדי להתמקד בתעשיית הקולנוע.  בשנת 1996 סיימה תואר ראשון באוניברסיטת ניו סקול בניו יורק.[3]

קריירה קולנועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין סרטיה המוקדמים של פויטרס כלולים "פנטסיה מדויקת" (1995) ו"הו, אמור, התוכל לראות" (2003, שם הסרט לקוח מהשורה הראשונה של המנון ארצות הברית).

בשנת 2003, פויטרס הפיקה וביימה במשותף יחד עם לינדה גודה בריאנט את הסרט הדוקומנטרי "מלחמות הדגל" אודות ג'נטריפיקציה (עילות) בעיר קולומבוס, אוהיו. הסרט הראה את תהליך ההתמודדות של שכונת אפרו-אמריקאים בעיר המתמודדים עם הגירת תושבים לבנים לשכונה ועלייה בתקנות הבנייה עקב הכרזת חלק מהשכונה כשכונה לשימור היסטורי.

הסרט זכה בפרסים רבים, ובינם פרס פיבודי, פרס הסרט התיעודי ביותר לפלסטיבל סיטאל לסרטים הומוסקסואלים, פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל South by Southwest. הסרט פתח את עונת 2003 של סדרת הטלוויזיה POV (מילולית: נקודת מבט) והיה מועמד לפרס אמי ב-2004.

Poitras ב PopTech 2010 בקאמדן, מיין

טרילוגיית 9/11[עריכת קוד מקור | עריכה]

פויטרס ביימה שלושה סרטים אותם היא מחשיבה כטרילוגיית 9/11, העוסקים בהיבטים הנובעים ממדיניות ארצות הברית לאחר פיגועי 11 בספטמבר.

בשנת 2006 כתבה, הפיקה וביימה את הסרט "המדינה שלי, המדינה שלי" (My Country, My Country). הסרט מתמקד בחיים בעיראק תחת כיבוש ארצות הברית.  פויטרס שהתה במשך שמונה חודשים בעיראק, כאשר חלק מהזמן עקבה אחרי צוות של הצבא האמריקאי שעסק בענייני האוכלוסייה המקומית. הסרט מראה את חיי האזרחים תחת הכיבוש, כאשר הוא מתמקד בד"ר רידא אלהאדה, רופא סוני, אבא לשישה ילדים ומועמד לבחירות המקומיות. הסרט היה מועמד לפרס אוסקר[2]

הסרט "השבועה" (The Oath) יצא בשנת 2010. הסרט מספר אודות סיפורו של אבו חנדאל, שומר ראש לשעבר של אוסאמה בן לאדן, שעזב את אפגניסטן לטובת תימן בשנת 2000. לאחר פיגועי 11 בספטמבר בשנת 2001, הפר את שבועתו כחבר בארגון אלקאידה, שלפיה הוא תמיד יציית להנהגת הארגון ללא היסוס. בזמן הפיגועים הוא שהה בכלא בתימן ואז חשף בפני ה-FBI את כל מה שידע אודות ארגון אלקאידה. המידע שהעביר סייע לארצות הברית בכיבוש אפגניסטן. סיפורו משולב בסרט עם הסיפור של גיסו, חמדאן. חמדאן גויס לאלקאידה על ידי חנדאל, ששימש כנהג לאוסמה בן לאדן. חמדאן נתפס ושהה בגוואנטנמו במשך כמה שנים לפני שהשתחרר לאחר שהיה מעורב בתביעה נגד דונלד רמספלד, מי שהיה אז שר הביטחון של ארצות הברית, על כליאתו. בסרטה פויטרס מדגישה את הגוונים בסיפור, כיוון שמי שהיה בעל מידע רב יותר מסתובב חופשי כנהג מונית לאחר שנידב מידע, לעומת הנהג הפשוט שנכלא לשנים רבות בכלא.[4] הסרט "השבועה" פתח את פסטיבל סאנדנס לשנת 2010, וזכה בפרס המצוינות לסרטים תעודיים בארצות הברית. כמו כן פויטרס זכתה בפרס בפסטיבל True Vision לסרטים תיעודיים במיזורי.

בשנת 2012, פויטרס הייתה מעורבת בפורום של סרטים דוקומנטריים קצרים. היא פרסמה מאמר דעות בניו יורק טיימס אודות "התוכנית" (The Program). הסרט, שנועד במקור להיות חלק מטרילוגיית 9/11, מבוסס על ראיונות עם וויליאם ביני, בעל ותק של 32 שנים בסוכנות לביטחון לאומי, שחשף תוכנה בשם "רוח כוכבית" (stellar wind) שנועדה לרגל על מדינות זרות. ביני דיבר על כך שבשנת 2001, התוכנית הוסבה לריגול אחר אזרחי ארצות הברית. ביני נחשף כיוון שחשש לאי חוקיות המעקב. "התוכנית" מספר אודות מתקן ביוטה, ארצות הברית, המכיל את מאגרי המידע שנאסף, ושבאמצעותו ניתן להשתמש במידע בצורה לא חוקית, ללא צווים משפטיים.[5]

הסרט השלישי בטרילוגיה, "האזרח מס' 4" (2014), מתאר איך אדוארד סדונדן יצר קשר עם פויטרס ואיך היא עזרה לו, יחד עם העיתונאי גלן גרינוולד מהגארדיאן, לפרסם את המידע אודות מעקב הסוכנות לביטחון לאומי אחר אזרחי ארצות הברית. רוב הסרט עוסק בראיון אותו נתן סנודן לפויטרס במלון בהונג קונג.[2]

"האזרח מספר 4"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד סנודן מתראיין על ההדלפות מה-NSA בהונג קונג; ראיון שצולם על ידי לורה פוינטס
פויטרס מציגה את הסרט "האזרח מספר 4" בניו יורק בערב הפתיחה
קדימון הסרט "האזרח מס' 4"

בינואר 2013 קיבלה לורה פויטרס הודעת דואר אלקטרוני מוצפנת מאדם שמכנה את עצמו אזרח מס' 4 (Citizenfour). בהודעה הוא מציע לה מידע אודות האזנות סתר שמבצעות הסוכנות לביטחון לאומי וסוכנויות נוספות. לאחר מספר התכתבויות השתכנע פויטרס כי מדובר במידע אמיתי והסכימה לחשוף את הסיפור. ביוני של אותה שנה נסעה פויטרס להונג קונג ובמשך 8 ימים תיעדה את פגישותיה עם מי שהזדהה כמקור ההדלפות, אדוארד סנודן. חבר לפגישות אלה העיתונאי גלן גרינוולד, ששימש כתב של הגרדיאן.

הסרט מתעד את המפגשים בחדר במלון, את עדותו של סנודן ואת הימים שבמהלכם הופך סנודן מדמות אלמונית לאדם ידוע בכל העולם, פליט המבקש מקלט מטעם נציבות האו"ם לפליטים. במהלך הסרט נחשפות רשתות הציתות בבריטניה, גרמניה, ברזיל ומדינות נוספות. הראיון שנתן סנודן לפויטרס בהונג קונג, הופץ ושוחרר ברחבי אמצעי התקשורת. פויטרס וגרינוולד הם היחידים שהכילו עותק מלא של כל מסמכי ה-NSA שסנודן העביר.[6]

הסרט מסתיים במפגש נוסף בו פויטרס מתעדת את סנודן וגרינוולד, הפעם ברוסיה, מקום המקלט של סנודן. גרינוולד מספר על תוכניות ביון כלשהן, ותוך כדי דיבור הוא רושם בכתב יד פרטים על דפי נייר ולאחר מכן קורע את הדפים לפיסות זעירות ואוסף אותן מהשולחן.

הסרט הוקרן בהקרנת בכורה באוקטובר 2014, בפסטיבל סרטי הקולנוע של ניו יורק. לאחר הפצת הסרט, פויטרס התראיינה ואמרה כי היא ערכה את הסרט בברלין מתוך חשש שחומר הצילומים יתפס על ידי רשויות הממשל האמריקאי.[2] בראיון לוושינגטון פוסט על הסרט זמן קצר לפני הפצתו, הסבירה פויטרס את בחירתה לא להיות קריינית בסרט ולא להחשף מול המצלמות: "אני באה מעולם הקולנוע המסורתי שבו אני משתמשת במצלמה שלי, העדשה, כדי לבטא את הסרטים שאני עושה. באותו אופן שבו סופר משתמש בשפה, אצלי התמונות מספרות את הסיפור. המצלמה שלי היא הכלי לתעד את הדברים, ולכן אני נשארת מאחוריה."

"האזרח מס' 4" זכה בפרס האוסקר עבור הסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2014.

בסרט הדרמה הביוגרפי סנודן אודות הפרשה, מליסה לאו מגלמת את פויטרס. הסרט יצא בשנת 2016, בבימויו של אוליבר סטון, ובכיכובם של ג'וזף גורדון-לוויט כאדוארד סנודן.

חשיפת פעילויות סוכניות הביטחון במעקבים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פויטרס המשיכה לכסות את פעילויות המועצה לביטחון לאומי, ולדווח על פעילויות מעקב לא חוקיות. דיווחיה פורסמו בוושינגטון פוסט, בגארדיאן, דר שפיגל והניו יורק טיימס.[7] פויטרס וגרינוולד זכו בפרס פולק ופרס פוליצר לשירות ציבורי על הדיווח, במשותף עם הוושינגטון פוסט.[8]

פויטרס עבדה בצמוד עם העיתונאי ג'ייקוב אפלבאום, (הידוע ביצוג ויקיליקס ומעורבות בהקמת Tor), ויחד עם עורכי דר שפיגל פעלו לחשיפת גילוי מעקב המוני ופעילות הNSA בגרמניה.

ב-2013 צילמה, ערכה והפיקה גרסה אלטרנטיבית להודעת חג המולד המלכותית בכיכובו של סנודן במקום המלכה אליזבת השנייה, ששודרה בערוץ 4 הבריטי.

באוקטובר 2013, פויטרס הצטרפה לעיתונאים גריוונלד וג'רמי שאהיל, כדי להקים את First Look Media. המטרה להקים גוף חדשות חוקר עצמאי, והם השיגו מימון מהמילארדר פייר אומידיאר, מייסד eBay. פויטרס הייתה העורכת של העיתון הדיגיטלי "Intercept" מפברואר 2014 ועד ספטמבר 2016.

בספטמבר 2016 עזבה את העיתון ועברה להתמקד בField of Vision, פרויקט לקידום סרטי עיון.

תחת מעקב ממשלת ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות טרילוגיית 9/11 פויטרס הייתה תחת מעקב ממשלת ארצות הברית. היא מספרת כי לאחר הסרט "המדינה שלי, המדינה שלי" היא הוכללה ברשימת האנשים המעקב של המשרד לביטחון פנים. בין השנים 2006–2012 עוכבה להערכתה כ-40 פעמים כאשר נכנסה או יצאה מתחומי ארצות הברית.[9] על כן, בשנת 2012 עזבה את ארצות הברית ועברה לגור בברלין, שם המשיכה לערוך את סרטיה.[2]

פויטרס משערת כי תחילת המעקב נובעת מהעברה בנקאית שהיא שלחה בשנת 2006 לריאד אל הדא, הרופא העיראקי שהיה גיבור הסרט "המדינה שלי, המדינה שלי",[10] במסגרת המעקב סוכני משטרת הגבולות עיכבו אותה בשדות התעופה, לקחו ממנה את המידע על המחשב האישי והטלפון הסלולרי, ואף איימו שלא יתנו לה להיכנס בחזרה לארצות הברית.[11]

בינואר 2014 פויטרס הגישה בקשה תחת "החוק לחופש המידע" כדי לגלות את הסיבה שהיא נחקרת ומעוכבת בכל פעם. משלא קיבלה תשובה במסגרת הזמן המוקצה בחוק, הגישה תביעה נגד מחלקת המשפטים וגופי הביון של ארצות הברית ביולי 2015.

כמפיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2011 הייתה מעורבת כמפיקה בסרט שלטון החוק, בבימוי רענן אלכסנדרוביץ' והמפיק לירן עצמור. הסרט מתאר את מערכת החוק והמשפט בשטחים שבהם ישראל מקיימת ממשל צבאי מאז תום מלחמת ששת הימים ב-1967.[12]

1971 הוא סרט תיעודי בבימויה של ג'והנה המילטון. הסרט מתאר את פשיטת ועדת האזרחים לחקירת ה-FBI (באנגלית " Citizens' Commission to Investigate the FBI"), קבוצת שמאל שפרצה למשרדי הFBI בעיר מדיה, פנסילבניה, בשנת 1971. מטרתם הייתה לגנוב קבצים מפלילים אודות האזנה לאזרחים ולהדליף אותם לתקשורת. רוב ערוצי התקשורת החזירו את המסמכים ללא פרסום, אולם חשיפת הוושינגטון פוסט הביאה לחשיפת האזנות סתר לא חוקיות של הFBI לאקטיביסטים אפרו-אמריקאים, ולשינוי פרוטוקול אישורי האזנות הסתר. הסרט פתח את פסטיבל הסרטים של טריבקה ב-2014.[13]

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2012 פויטרס הייתה חלק ממיצג אודות מעקב ממשלת ארצות הברית אחר אזרחים, שהוצג בהביאנלה של ויטני בניו יורק במשך שלושה חודשים.[9]

בשנת 2016, הציגת את תערוכת הסולו הראשונה שלה במוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית. התערוכה, בשם "Astronoise", מציגה את הסביבה והחיים באמריקה לאחר פיגועי 11 בספטמבר[14]

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פויטרס זכתה בפרסים רבים. בינם:[15]

  • 2007 - מלגת גוגנהיים
  • 2008 - מלגת Tribaca Film Institute
  • 2010 - פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל סרטי סאנדס, עבור הסרט "השבועה"
  • 2012 - מלגת עמיתי מקארתור
  • 2014 - פרס פוליצר לשירות ציבורי על עבודתה יחד עם הוושינגטון פוסט לחשיפת המידע שנתן אדוארד סנודן.[8]
  • 2014 - פרס ג'ורג' פולק בעיתונות, עבור המעקב ודיווח פעילויות המועצה לביטחון לאומי, יחד עם העיתונאים גלן גרינוולד ואוון מק'אסקיל.
  • 2015 - פרס במאי השנה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של סנטה ברברה, עבור הסרט "האזרח מס' 4"
  • 2015 - פרס האוסקר לסרטים תיעודיים, עבור הסרט "האזרח מס' 4"

מסרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימוי, כתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (2003) מלחמות הדגל (Flag wars)[16]
  • טרילוגיית 9/11:
  • (2006) המדינה שלי, המדינה שלי (My country, My country)
  • (2010) השבועה (The Oath)
  • (2014) האזרח מס' 4 (CITIZENFOUR)
  • (2016) סכנה (Risk)

סרטים קצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הו, אמור, התוכל לראות (O`say can you see) (2003)
  • מותו של אסיר
  • התוכנית[5]
  • עדשה: ראיון עם אדוארד סנודן בהונג קונג (PRISM: Snowden Hong Kong Interview)
  • פרויקט X (משנת 2017)

מפיקה (Executive Producer)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לורה פויטרס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Laura Poitras Talks 'Citizenfour' Nomination: Nominees Night Party, Hollywood Reporter  Video interview
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Leon Neyfakh (27 באוקטובר 2014). "Filmmaker focuses on Edward Snowden, his leaks". The Boston Globe. בדיקה אחרונה ב-5 באפריל 2017. 
  3. ^ "Laura Poitras: Secret No Longer". בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2013. 
  4. ^ /arts-lifestyle/film/the-inside-story-laura-poitras "Laura Poitras: the inside story". The National (Abu Dhabi). 17 בפברואר 2010. 
  5. ^ 5.0 5.1 "התוכנית" מאמר דעות מאת לורה פויטרס הניו יורק טיימס, 22 באוגוסט 2012
  6. ^ איך לורה פויטרס עזרה לסנודן לחשוף את כל הסודות, מגזין הניו יורק טיימס, פיטר מאס, 13 באוגוסט 2013
  7. ^ דיווחי פויטרס ומעקבה אחר פעילויות המועצה לביטחון לאומי
  8. ^ 8.0 8.1 "Guardian and Washington Post win Pulitzer prize for NSA revelations". Theguardian.com. 14 באפריל 2014. בדיקה אחרונה ב-5 באפריל 2017. 
  9. ^ 9.0 9.1 Detained in the U.S.: Filmmaker Laura Poitras Held, Questioned Some 40 Times at U.S. Airports אתר דמוקרטיה עכשיו! מתאריך 20 באפריל 2012
  10. ^ Packer, George (20 באוקטובר 2014). "The Holder of Secrets: Laura Poitras's closeup view of Edward Snowden". Profiles. The New Yorker 90 (32): 50–59. בדיקה אחרונה ב-10 בפברואר 2015. Then again, [Poitras] told me, the trigger may have been a wire transfer that she sent in 2006 to Dr. Riyadh when his family fled Iraq’s civil war. 
  11. ^ Glenn Greenwald (8 באפריל 2012). ""U.S. filmmaker repeatedly detained at border"". Salon. אורכב מ-המקור ב-2012-04-08. בדיקה אחרונה ב-5 באפריל 2017. 
  12. ^ הצוות המעורב בסרט שלטון החוק אתר הסרט
  13. ^ הסרט 1971 באתר פסטיבל הסרטים של טריבקה
  14. ^ מעקב זה אומנות תערוכת היחיד של פויטרס, The Atlantic, קלייר פוראן, 10 בפברואר 2010
  15. ^ Creative Capital. "אודות פויטרס". Creative Capital. בדיקה אחרונה ב-5 באפריל 2017. 
  16. ^ אודות הסרט מלחמות הדגל