לו אנדריאס-סלומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לו אנדריאס סלומה
פרידריך ניטשה, פאול ריי ולו סלומה, 1882

לוּ אנדריאס-סָלוֹמֶה (Lou Andreas-Salomé) נולדה בשם לואיז פון סלומה (12 בפברואר 1861 - 5 בפברואר 1937), אינטלקטואלית ממוצא רוסי, "פאם פאטאל", מחברת של ספרים רבים, פסיכואנליטיקאית, ידידתם של אמנים, אמניות, סופרים וסופרות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלומה, בת יחידה בין חמישה בנים, נולדה בסנקט פטרבורג לקצין רוסי-יהודי ולאשתו. היא זכתה להשכלה שחרגה בהיקפה ממעמדה של אישה טיפוסית באותה תקופה וסביבה. בגיל 17 שכנעה סלומה את הכומר ההולנדי הנדריק גִיוֹ, שהיה מבוגר ממנה ב-25 שנה, ללמד אותה תאולוגיה, פילוסופיה, דתות העולם וספרות צרפתית וגרמנית. גִיוֹ התאהב בה נואשות ותכנן להתגרש מאשתו ולשאת את סלומה לאישה, ואילו היא החליטה לנסוע ביחד עם אמה לציריך כדי לרכוש השכלה אקדמית. המסע גם נועד להיטיב עם בריאותה של לו; כבר אז סבלה משיעולים מדממים.

אמה של לו לקחה אותה לרומא כשהייתה בת 21. בסלון ספרותי בעיר פגשה לוּ את פאול רֶאה, סופר ומהמר כפייתי, והציעה לוֹ להצטרף אליה לקומונה אקדמית. כעבור חודשיים שכנעה אותו לוּ לקבל אותה כחברה. ב-13 במאי 1882 שכנעה לו גם את פרידריך ניטשה, ידידו של ראה, לעשות כן. (סלומה כתבה מחקר שנוי במחלוקת "פרידריך ניטשה בעבודתו" (1894), על אודות אישיותו של ניטשה והפילוסופיה שלו).

השלושה טיילו ביחד עם אמה של סלומה ברחבי איטליה וחיפשו מקום שבו יקימו את הקומונה. מערכת היחסים בין השלושה הייתה אמביוולנטית, כרוכה בידידות וקנאה עזה: "מן הסתם, התקשו שני הגברים עד מאד לעדן את יחסי היריבות שביניהם או להסוותם[1]". כשהגיעו ללייפציג באוקטובר, נפרדו לוּ ורֶה מניטשה לאחר ריב שנתגלע בין סלומה וניטשה, שבו לוּ (בנרקיסיסטיות אופיינית) התעקשה שניטשה מאוהב בה ללא תקנה. הפרשה הונצחה בספר כשניטשה בכה.

עם זאת כתב ניטשה אודותיה: "מכל הכרויותי, זו עם העלמה סלומה היא היקרה ורבת התוצאות ביותר. רק בעקבות היכרות זו בשלתי דיי בשביל הזרתוסטרא שלי- - - לו היא היצור המחונן המהורהר ביותר שניתן לעלות על הדעת" . לו ורֶה הקימו משק בית בברלין ונותרו ביחד עד שנים ספורות לפני שנישאה לחוקר הבלשנות קארל פרידריך אנדריאס. חרף התנגדותה לנישואין ולמרות שיתופי הפעולה (ופרשיות האהבה) שהיו לה עם גברים רבים, לו וקארל נשארו נשואים מ-1887 ועד מותו של אנדריאס ב-1930. לאנדריאה נולדה בת מסוכנת הבית שלהם ולו אימצה את הילדה אל חיקה, כאילו הייתה זו בתה שלה.

Cquote2.svg

היא חשבה שאסור לה לשכב עם גבר, כולל בעלה, כי הגבר שהיא אוהבת הוא אבא. היא היתה אשה נאורוטית, עם הפרעה ביחסה לזוגיות. אף פעם לא הייתה לה מחויבות שלמה. היא העמידה פני אשה משוחררת, אבל בתוכה היו מעצורים לגדוד שלם, כל עכבות המאה ה-19, עם פסאדת החופש המוחלט של המאה העשרים[2]

Cquote3.svg

ואילו הביוגרף שלה, היינץ פרדריק פטרס[1] תיאר אותה כך: "היא הייתה בעת ובעונה אחת אגוצנטרית ונדיבה ביותר ביחסה לזולת, עד כדי חוסר אחריות. מאחר שהייתה נאמנה לעצמה ללא סייג, היא לא הייתה מסוגלת להיות נאמנה לאיש מלבדה. נאמנות לשם נאמנות הייתה זרה לה. היא הייתה מכנה זאת בגידה בעצמה."

לו סלומה הייתה כותבת פוריה וחיברה מספר רומנים, מחזות ומסות שלא זכו לפרסום רב. היא גם הייתה פמיניסטית יצירתית. במהלך תקופת נישואיה היא ניהלה פרשיות אהבה והתכתבויות עם העיתונאי הגרמני גיאורג לבדור, עם המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה שהעיד עליה: "לו הייתה אחד האנשים המופלאים ביותר שנקרו בדרכי... לולא השפעתה של אשה יוצאת דופן זו לא הייתה כל התפתחותי מסוגלת ללכת בדרכים שהוליכו לכל כך הרבה דברים".- על רילקה כתבה ספר זכרונות פסיכואנליטי, עם ויקטור טאוסק והפסיכואנליטיקאי הווינאי זיגמונד פרויד, בין היתר. עדויות רבות מקשרים אלה מופיעות בספרה "במבט לאחור" (Looking Back).

לו חוותה יותר מפעם אחת את כוחה הרה הגורל של האהבה, והגיעה למסקנה שיש לחקור את הכח הזה בלא רגשי אשם או גילויי צניעות מזויפים. היא גרסה שהמשיכה המינית היא הצורך הגופני הראשון במעלה. המין הופך להתרגשות. הדבר מוביל לאידאליזציה הרומנטית של האהבה ולשאיפה שזו תהיה נצחית. אנו תובעים מאהובנו נאמנות עולם. אך בפועל, כל צורכיהם של בעלי החיים מסופקים במהירות, והם משתוקקים תמיד לשינוי.[1]

היא ערכה מסעות בעולם בלווית הרופא שלה, זמק.

הפסיכותרפיסט השוודי שהציג אותה בפני פרויד היה פול ביירה. ביירה היה נשוי וצעיר מלו בחמש עשרה שנה, אך כמו מרבית הגברים התאהב בה ממבט ראשון. תוך זמן קצר היו לנאהבים וידעו תקופה קצרה של אושר לוהט. באחרית ימיו תיאר אותה ביירה:"היה לה הכשרון לחדור למוחו של הגבר שהיא אהבה. נדמה שכושר הריכוז האדיר שלה ליבה את הלהבה האינטלקטואלית של בן זוגה. בכל שנותי הארוכות לא פגשתי אדם שהבין אותי מהר כל כך... נוסף על כך הייתה מידה מדהימה של כנות בכושר הביטוי שלה. היא דנה בענייניה האינטימיים ביותר בנון-שלנטיות גדולה מאין כמוה".[1]

היחסים בין לו לפרויד הלכו והתהדקו במשך השנים למרות מחלוקות של ממש. בלא דעת נגררה גם לעימות בין פרויד לאדלר. למרות שהיחסים בין שני האנשים וחסידיהם נותקו, עדיין המשיכה להשתתף בהרצאות של כל אחד מהם.

עבודתה הספרותית והפסיכואנליטית זכתה לפופולריות כה גדולה בגטינגן, העיר הגרמנית שבה בילתה את שנות חייה האחרונות, עד שהגסטפו המתין זמן קצר לאחר מותה ממחלת דם ב-1937, ורק אז העלה באש את ספרייתה.

נאמר שבשעות האחרונות לחייה סיפרה שכשהניחה למחשבותיה לשוטט, לא מצאה איש פרט לה עצמה.

סלומה חיברה 15 רומנים ומסות עיוניות כגון "דמויות הנשים אצל הנריק איבסן" (1892).

ספריה של לו סלומה לא תורגמו לעברית.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לו אנדריאס-סלומה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 היינץ פרדריק פטרס, לו אנדאס סלומה = האישה מן החלומות, ספריית פועלים הקיבוץ הארצי, תש"ס 2000
  2. ^ שולמית קרייטלר על לו סלומה בספר "חיים פרטיים" של איילת נגב