לזר קגנוביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לזר קגנוביץ'

לזר מוישביץ קגנוביץ' (רוסית: Ла́зарь Моисе́евич Кагано́вич; אלעזר, 22 בנובמבר 1893 - 25 ביולי 1991), היה פוליטיקאי סובייטי ממוצא יהודי, עמית וחבר לדרך של יוסיף סטלין ושר בכיר בממשלתו.

חייו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קגנוביץ נולד ב-1893 להורים יהודיים בכפר קאבאני, ליד רדומישל במחוז קייב, בשטחי האימפריה הרוסית. במרבית חייו הוא היה אתאיסט, מעולם לא קיבל השכלה פורמלית ובתחילת דרכו עבד כסנדלר. הצטרף למפלגה הבולשביקית ב-1911 בעקבות אחיו שהיה כבר חבר מפלגה. ב-1915 נעצר ונשלח חזרה לקאבאני. במאי 1917 הוא נהיה למנהיג של מיליציה בולשביקית בסרטוב. באוגוסט 1917 תפס את מנהיגות ועידת הפולסקי של המפלגה הבולשביקית בבלארוס. במהפכת אוקטובר הוא עמד בראש ההפיכה בהומל. בין 1925 ל-1928 ובין מרץ לדצמבר 1947 שימש בתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה. בשנות ה-30 של המאה ה-20, במשותף עם ויאצ'סלב מולוטוב, לקח חלק בתוכנית החומש הסובייטית והקולקטיביזציה, שהביאו לרעב הגדול (הולודומור) ולמותם מרעב של מיליוני אוקראינים. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה בין חברי הקבינט הסובייטי שחתמו על ההוראות לטבח יער קאטין.

תפקודו כקומיסר ותרומתו לניצחון על גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קגנוביץ' נחשב בצמרת הסובייטית כמארגן מעולה ובתחום זה מילה תפקידים רבים. בשנים 1944-1935 הוא היה הקומיסר העממי לתחבורה ובו-זמנית, בשנים 1937 – 1942 הוא מילא תפקידים נוספים, ביניהם קומיסר העממי לתעשייה הכבדה, לתעשיית הדלק ועוד.

עם המתקפה הגרמנית, מערכת הרכבות הסובייטית הייתה צריכה לספק רבבות קרונות וקטרים לפינוי מפעלי התעשייה ומיליוני עובדיהם על משפחותיהם, זאת במקביל לצורכי הצבא ותיקון המסילות והגשרים שנפגעו קשות מהתקפות חיל האוויר הגרמני. במציאות זו, בעיקר במחצית השנה הראשונה למלחמה, ולמרות המחסור בקרונות וקטרים, הקומיסריאט לתחבורה בראשתו של קגנוביץ עמד במשימה.

אחד הגורמים המרכזיים בעמידת הצבא האדום מול כוחות גרמניה הנאצית, הייתה ההצלחה בפינוי התעשייה הצבאית מהשטחים שצבא גרמניה כבש עד שלהי 1941. כ-80 אחוז מתעשייה זו הייתה ממוקמת בשטחי ברית המועצות אותם כבשה גרמניה וחלקה הגדול פונה. האיש המרכזי שהיה אחראי להצלחה זו היה הקומיסר העממי לתחבורה ברוסיה לזר קגנוביץ.

מאוקראינה פונו 419 מפעלי תעשייה, תחנות חשמל ועוד, ביניהם מפעלים ענקיים בהם עבדו אלפי פועלים. הפינוי הקיף גם את מפעלי התעשייה מאזורי מוסקבה ולנינגרד. בסך הכל פונו בחודשי יולי – נובמבר 1941, 1523 מפעלי תעשייה, מהם 1360 מפעלי תעשייה צבאית. מפעלים אלה פונו ברובם לאזורי הוולגה, להרי אורל, לסיביר ולאסיה התיכונה.

היקף הפינוי של הציוד והאנשים הצריך 5.1 מיליונים של קרונות רכבת. כ- 12 מיליון אנשים פונו עד סוף 1941, מספר זה כולל גם מאות אלפי מפונים ממוסקבה ולנינגרד. בזכות הפינוי, הצליחו יהודים רבים לעזוב את השטח שנכבש על ידי הנאצים ולהינצל מציפורני מכונת ההשמדה הנאצית.

קגנוביץ היה חבר הפוליטביורו היהודי שמילא את התפקידים הבכירים ביותר בעת שלטונו של סטלין.

סוף דרכו בהנהגה הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1949 עבר גל אנטישמיות נגד היהודים בברית המועצות, הנקוו"ד החל לרדוף פעילים יהודיים בכל הדרגים. גם קגנוביץ לא ניצל מגל זה, אבל עדיין היה חבר בפוליטביורו הסובייטי. הנקו"ד שקל לחקור את קגנוביץ, אבל סטלין סירב לכך.

לאחר מותו של סטלין היה חבר הקבוצה שעמדה בראשות המפלגה הקומוניסטית, אך כשנבחר חרושצ'וב למזכיר הכללי, בשנת 1957, הודח לזרוביץ והואשם בחברות בקבוצה אנטי-מפלגתית. לאחר הדחתו הוגלה לסיביר שם שימש כמנהל בית חרושת זוטר לאשלגן בהרי אורל.

לזרוביץ מת בגיל 97, זמן קצר לפני התפרקות ברית המועצות בשנת 1991.

בשנת 1987 יצא בארצות הברית ספר של הסופר סטיוארט קהן, שטען שהוא אחיינו של קגנוביץ וראיין אותו מספר פעמים. סטיוארט קהן האשים את לזר ברעב באוקראינה, בשותפתו לרצח ראשי הצבא והמפלגה ב-1937 ובתכנון הפתרון הסופי ליהודים ומשפט הרופאים. בני משפחת קגנוביץ' כפרו בכל האישומים וטענו שקהן אינו קשור למשפחתם ומעולם לא ראיין את לזר.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לזר קגנוביץ' בוויקישיתוף


P vip.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא אישים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.