לחיים חדשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לחיים חדשים
The Land of Promise
The Land of Promise-1935-cast.jpg
צילום מסך מתחילת הסרט, עם הכיתוב "בהשתתפות: העם היהודי שבונה מחדש את פלשתינה". ("לחיים חדשים", 1935)
בימוי יהודה להמן
הפקה חברת "אורים", בהנהלת ליאו הרמן, מרגוט קלאוזנר
עריכה יהודה להמן
מוזיקה בוריס מורוס (Morros);
שירים: דניאל סמבורסקי
צילום צ'ארלס ו' הרברט (וצוות אמריקני)
הקרנת בכורה מאי 1935, ברלין
משך הקרנה 57 דקות
סוגה סרט תעמולה עריכת הנתון בוויקינתונים
תרגום לעברית זלמן רובשוב (שז"ר)
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

לחיים חדשיםאנגלית: The Land of Promise) הוא סרט הסברה ציוני בן 57 דקות, אשר הופק בארץ ישראל המנדטורית בידי קרן היסוד בשנת 1935. הסרט, שהופק לצורך גיוס כספים עבור פעולות ההתיישבות בארץ, אחראי במידה רבה לקביעת הנוסחה הקולנועית שבה הוצג המפעל הציוני לאורך עשרות השנים שלאחר מכן.

הרקע להפקת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון להפקת הסרט עלה כבר בסוף שנות העשרים. בתזכיר של קרן היסוד שחובר בשנת 1929, שורטט האופן הרצוי שבו יוצגו פעולות היישוב היהודי בארץ ישראל:

"הפקת סרטים המראים את יופייה האמיתי של הארץ, הצד ההיסטורי, החגים העממיים, הרומנטיקה של היהודי העירוני שהפך לעובד אדמה, הרומנטיקה שבקיבוץ הגלויות, הארכיאולוגיה של פלשתינה אל מול התעשייה המודרנית."

במקור, תוכננה הפקה של סיפור עלילתי, המתאר את מסעם של אח ואחות שעלו ארצה וקשיי קליטתם בה, עד הסוף הטוב. התוכנית כללה צילומים ברחבי הארץ, כולל הופעה של תיאטרון "הבימה" בקיבוץ עין חרוד. הסצנות שבהן שולבו שחקני הסרט היו אמורות להצטלם באולפן, כאשר עיקר הסרט – המטרה הראשונית להפקתו – יורכב מתמונות שונות של החיים בארץ, תוך השוואה מתמדת בין המציאות לפני 1919 (בסמוך להקמת קרן היסוד) ובין זו השוררת ב-1934, בסמוך לצילומים. עיכובים ואילוצים שונים גרמו לכך שבגרסה הסופית נכללו רק הצילומים המתארים את התפתחותה של הארץ, והסרט "לחיים חדשים" נחשב כסרט תיעודי.

תוכן הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מכיל כמה חטיבות. הראשונה שבהן מציגה את ארץ ישראל במושגים תנ"כיים. בעקבות הגליית היהודים ממנה הופכים החיים בה לפרמיטיביים. מודגש הקשר העמוק של העם היהודי אליה, במקביל להתייחסות של האסלאם והנצרות, אשר גם הן מחשיבות אותה כקדושה. כהמחשה ליהודי "הישוב הישן" מוצגות תמונות של יהודים מארצות המזרח. מעבר מן הכותל המערבי לאונייה הנושאת חלוצים רוקדי הוֹרָה מסמן את השלב הבא של הסרט.

בשלב השני עוקבים אחרי שרשרת סצנות המתארות את עבודת הכפיים של העולים הבאים ארצה. חציבה באבן לצורך חיבור קווי חשמל, וחיפוש מוצלח אחר מקורות מים. מספר סצנות מוקדש להתפתחות החקלאות והצמיחה, בהם סצנה שבה נראים ילדים קטנים. סביבת הקיבוץ מודגשת כרקע ל"שיר העמק" ("באה מנוחה ליגע"), אשר נכתב בידי נתן אלתרמן והולחן על ידי דניאל סמבורסקי. המלחין עצמו מבצע את השיר הזה בחדר האוכל של קיבוץ גבעת ברנר. השיר מלווה את חברי הקיבוץ בעבודתם, וחוזר שוב ושוב לאורך הסרט בעיבודים שונים. התמונה החותמת את החלק הזה היא של קוצר הנשען על חרמש לאורה של השמש השוקעת.

החלק השלישי מוקדש לתל אביב, העיר העברית הראשונה, אשר הוקמה רק עשרים וחמש שנה קודם לכן וכבר היא מתהדרת במעמד של המרכז המסחרי החשוב בארץ. תל אביב מוצגת ככרך צעיר ותוסס, שכלי תחבורה מודרניים עוברים ברחובותיו הסואנים יחד עם בהמות משא. בחנויותיה של העיר מוצגת סחורה מכל רחבי הארץ, והסרט מציג את התעשיות השונות – סבון שמן זית, מפעלי ים המלח, כותנה, מוצרי חלב וממתקים. מושם דגש על העברית כשפה חיה ופעילה בכל תחומי החיים. לאחר מכן מופנית תשומת הלב ל"יריד המזרח" – האירוע המסחרי הגדול, ובו ניתן דגש לביתן של תוצרת הארץ. פרק תל אביב נחתם בהצגת הדו-קיום בין דתיים לחילוניים במהלך יום השבת בעיר, וחיי הבילוי המאפיינים חלק מתושביה.

כאן עולה הסרט לירושלים, ומתמקד בהשכלה ובתרבות. לאחר ההצגה הקלאסית של נוף העיר מהר הצופים, מתמקדת המצלמה בבנייניה החדשים של ירושלים – בניין שטראוס, בנייני הסוכנות היהודית וקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. יצירה קלאסית – האורטוריה "בריאת העולם" מאת היידן – מושמעת באמפיתיאטרון של האוניברסיטה, ובקהל הצופים נראה דוד בן-גוריון, כמו גם הנציב העליון הבריטי ארתור ווקופ. הסרט עובר מסקירת ספריית האוניברסיטה למוסדות אקדמיים נוספים שהוקמו בארץ ישראל – מכון זיו ברחובות (לימים מכון ויצמן) והטכניון בחיפה. החלק הרביעי, המתמקד בעבודה החקלאית בארץ ישראל, נפתח בנאום של איש תנועת העבודה ברל רפטור בעצרת מיוחדת בחיפה, הקורא להגברת התמיכה ביישוב היהודי בארץ, נראות התוצאות המבורכות של מאמץ ההתיישבות בתוצרת החקלאית. זה מוביל לרצף תמונות של עבודה בשדות, קציר ואסיף פירות ובמיוחד קטיף התפוזים, אשר היו שנים רבות סמל ליצוא החקלאי מהארץ. בסיומו של רצף זה מתוארת הבאת ביכורים בעיר חיפה, בתהלוכה חגיגית של הקיבוצים השונים. הסרט נחתם על רקע הפסוק "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" (קהלת א ד), בליווי רצף מהיר של תמונות בולטות שהוקרנו בו. המילים האחרונות המושמעות הן הקריאה "לחיים חדשים" מתוך הנאום שהושמע קודם, ובעקבותיהן נשמעת הקריאה "יחד, יחד" מפיהם של הפועלים המחפשים מים.

מסרים עיקריים בסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, לחיים חדשים קבע מוסכמות רבות בשפה הקולנועית שאפיינה מאוד את סרטי ההסברה הציוניים. בין המוטיבים העיקריים החוזרים בז'אנר זה, ואשר קיבלו ביטוי בסרט:

  • הצגתה של ארץ ישראל כמקום שומם, אשר חוזר למצב של פוריות ושגשוג בזכות עמלם של היהודים השבים אליה – למשל, בסצנות הפתיחה המדגישות את מצבה הפרימיטיבי של הארץ קודם בואם של גלי העלייה הגדולים. הקשר הבלתי ניתן להתרה עַם–ארץ: אדמה שהופרדה מעמה ונמצאת בתהליך של הידרדרות, זוכה לעיבוד עם שובם של צאצאי אותו עם קדום שישב עליה, וחוזרת לפוריותה על להנבת יבול באמצעות עמל ומים.
  • רצף והמשכיות בין הדורות הקלאסיים לאלו של היישוב המתחדש בארץ – כך למשל מוצגת הגשמתם של הפסוקים, המוצגים בסצנת הפתיחה של הסרט מוקראים על ידי ילד בעל פאות, באמצעות המחול השמח של העולים על האונייה בדרכם ארצה.
  • גאווה גדולה בעמלם של היהודים המשקמים את הארץ – כך בכתוביות הפתיחה, שבה נאמר "בהשתתפות העם היהודי המשקם את פלשׂתינה".
  • ערך העבודה היצרנית, בקטעי העבודה החקלאית או בסקירה הנרחבת של יריד המזרח, שבהם מוצגים יהודים כיצרניים ופעילים, בניגוד לסטריאוטיפים אנטי-יהודיים נפוצים.
  • הנוער והילדים – התחדשותם של החיים בארץ מוצגים בסצנות רבות שבהן ילדים ונוער תופסים את מרכז העניינים, כמו לסמל את הרעננות וההתחדשות של הארץ והעם עצמם, החוזרים אל נעוריהם אחרי זקנה ממושכת.

אופן קבלת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גרמניה: הסרט הוצג בהקרנת בכורה בבירה ברלין במאי 1935, חודשים ספורים לפני קבלתם של חוקי נירנברג. השלטונות הנאציים אפשרו את ההקרנה ליהודים בלבד, והיא זכתה לפופולריות עצומה ולסקרנות גם בקרב מי שאינם יהודים. ההקרנה אורגנה בידי הסתדרות ציוני גרמניה, ולפי הערכות הארגון הסרט הוקרן בכל עיר גרמנית שהיו בה למעלה ממאתיים יהודים.
  • ארצות הברית: הגרסה האנגלית של הסרט הוצגה בפעם הראשונה בניו יורק בנובמבר 1935, בהבדלים בעיקר בקריינות, שהייתה מפורטת יותר מזו שבגרסה הגרמנית. הסרט הוצג במשך חמישה שבועות, וזכה לביקורת מצוינת בעיתונות.
  • ארץ ישראל: הצנזורה הבריטית קיצצה מן הסרט את הסצנות המציגות את חיי הערבים בארץ. עשרות אלפים צפו בו, ובשבוע הראשון להקרנתו בלבד נכחו בהקרנתו כ-12,000 ילדים.
  • בריטניה: קרן היסוד בממלכה המאוחדת הביעה התנגדות להקרנת הסרט בגרסה הארוכה בשל טענה לתעמולת יתר וכן כי הוא נחשב "פרובוקטיבי" בשל עימות העבודה העברית מול זו הערבית. ההצעה, שאותה העלה אחד מראשי הקרן בבריטניה, הייתה לקצר אותו לגרסה בת 10 דקות, כפי שאכן קרה כעבור שנתיים. הקריינות שונתה בהתאם לנתוני האוכלוסייה המשתנים (כמו מספר תושבי תל אביב), ושינויים קלים הנובעים מרגישותו של הקהל הבריטי, כמו למשל החלפת המילה "קולוניה" במילה "התיישבות".

שימוש בסרט "היהודי הנצחי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהתעמולה האנטישמית שהפעלה גרמניה הנאצית, הופץ בגרמניה הסרט "היהודי הנצחי", אשר הציג את היהודים כסכנה חמורה לקיום הגרמני. אחד הנושאים המרכזיים בסרט עסק בזהותם של היהודיים, הדומים זה לזה בכל העולם; וכך מיד לאחר שנראות תמונות של יהודי בפולין הכבושה הנכנס לתוך סמטה אפילה, מוצג צילום זהה כמעט של יהודי ירושלמי, באותו מצב כמעט. כך יצא, שתעמולה שהוכנה בידי יהודים למען קידום רעיון יהודי, נוצלה לשם תעמולה אנטישמית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הלל טרייסטר, 'תעמולה ציונית באמצעות סרטים: לחיים חדשים, 1935', כיוונים: כתב-עת ליהדות וציונות, 9 (46), ניסן תשנ"ו – אפריל 1996, עמ' 117–137.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]