ליאו ליאוני
 | |
| לידה |
5 במאי 1910 אמסטרדם, הולנד  |
|---|---|
| פטירה |
11 באוקטובר 1999 (בגיל 89) Radda in Chianti, איטליה |
| מדינה |
איטליה |
| שפות היצירה |
איטלקית, אנגלית |
| השכלה |
אוניברסיטת ג'נובה |
| תקופת פעילות |
1959–1999 (כ־40 שנה) |
| פרסים והוקרה |
|
| אתר רשמי | |
  | |
ליאו ליאוני (באנגלית: Leo Lionni; 5 במאי 1910 – 11 באוקטובר 1999) היה סופר ומאייר ספרי ילדים אמריקאי. ספרו "אינץ' אחר אינץ'" ("Inch by Inch") זכה ב-1962 בפרס מדף לואיס קרול.
חייו האישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ליאוני נולד באמסטרדם, הולנד, ושהה שנתיים בפילדלפיה לפני שעבר לאיטליה במהלך גיל ההתבגרות. אביו, לואיס ליוני, היה צורף יהלומים ורואה חשבון יהודי ואמו זמרת אופרה. במהלך לימודיו בתיכון, אביו הוצב למשרד באיטליה. ליאוני נישא לנורה מאפי, בתו של פבריציו מאפי, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. לזוג נולדו שני בנים, לואי ופאולו, וכן נכדים – פיפו, אנני וסילבן – ונינים – מדלן, לוקה, סם, ניק, אליקס, הנרי ותיאו. ליאו ליאוני נפטר ב-11 באוקטובר 1999 בביתו בטוסקנה שבאיטליה, בגיל 89.
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין השנים 1931 ל-1939 היה ליאוני צייר מוערך באיטליה, שם עבד בסגנונות הפוטוריזם והאוונגרד. ב-1935 קיבל תואר בכלכלה מאוניברסיטת ג'נובה. במהלך תקופה זו החל לעסוק יותר ויותר בעיצוב פרסומות.
ב-1939 עבר לפילדלפיה והחל לעבוד במשרה מלאה בתחום הפרסום, תחום שבו זכה להצלחה רבה וניהל חשבונות עבור חברות כמו פורד מוטורס וקרייזלר פלימות'. הוא הזמין עבודות אמנות מאמנים כמו סול סטיינברג, אנדי וורהול הצעיר, אלכסנדר קלדר, וילם דה קונינג ופרנאן לז'ה.[1] הוא היה חבר בהיכל התהילה של אמנות הפרסום.
ב-1948 התמנה למנהל האמנותי של מגזין פורצ'ן, תפקיד אותו מילא עד 1960. במקביל, עבד עם לקוחות חיצוניים, עיצב את קטלוג התערוכה משפחת האדם עבור מוזיאון מומה, ושימש כמנהל עיצוב עבור חברת אוליבטי, עבורה יצר פרסומות, חוברות ועיצוב חללי תצוגה. ב-1960 חזר לאיטליה והחל בקריירה כסופר ומאייר ספרי ילדים. ליאוני יצר יותר מ-40 ספרי ילדים וזכה בפרס המכון האמריקאי לאמנויות גרפיות (A.I.G.A.) ב-1984. הוא היה מועמד ארבע פעמים לפרס קלדקוט על ספריו: אינץ' אחר אינץ' (1961), סווימי (1964), פרדריק (1968) ואלכסנדר והעכבר המכני (1970).[2]כמו כן, זכה בפרס הספרות לנוער הגרמני ב-1965.
במהלך הקריירה ליאוני לימד במספר מוסדות אקדמיים: ב-1946 לימד אמנות פרסום ב-מכללת בלק מאונטיין; ב-1954 לימד בבית הספר לעיצוב פרסונס; ב-1967 לימד במכון לעיצוב באחמדאבאד, הודו, ובאוניברסיטת אילינוי; ובין 1982 ל-1985 לימד בקופר יוניון. ליאוני ראה בעצמו אמן בכל רמ"ח איבריו. הוא עבד במגוון תחומים, כולל ציור, רישום, פיסול וצילום, וקיים תערוכות יחיד בארצות הברית, אירופה, אסיה והמזרח התיכון. הוא המשיך ליצור אמנות עד זמן קצר לפני מותו ב-1999.[3]
סופר ומאייר ילדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ליאוני היה הסופר והמאייר הראשון של ספרי ילדים שהשתמש ב-קולאז' כמדיום המרכזי לאיוריו. מבקרים כגון בוקליסט ו-ספריית בית הספר תיארו את איוריו כ"קולאז'ים נועזים ומרהיבים" הכוללים "כתמי צבע שובביים", וכן ציינו כי "אמנותו הפשוטה והגרפית להפליא מתאימה במיוחד לשיתוף עם ילדים צעירים מאוד". כתב העת בוק וורלד ציין כי "הצבעים השקופים של התמונות והפשטות של הטקסט יוצרים שילוב מושלם". ספריו של ליאוני עוסקים לעיתים קרובות בנושאים כמו קהילה, יצירתיות ומצבו הקיומי של האדם, המוצגים כמשלים המושכים ילדים. הוא השתתף בסדנאות עם ילדים, ואף לאחר מותו, תלמידים ממשיכים לחלוק לו כבוד על ידי יצירת גרסאות משלהם לספריו. ליאוני נהג לצייר תמונות תוך כדי סיפור סיפורים לנכדיו, אך באחת הנסיעות ברכבת, כשלא היו לו חומרי ציור, הוא קרע עיגולים צהובים וכחולים ממגזין כדי לסייע לו לספר את הסיפור שחשב עליו. חוויה זו הובילה ליצירת ספרו הראשון לילדים, כחול קטן וצהוב קטן (1959). ליאוני השתמש בגווני אדמה באיוריו, הקרובים לצבעים הטבעיים של האובייקטים בטבע. בספרו "אינץ' אחר אינץ'", למשל, הוא משתמש בגוונים ריאליסטיים של חום וכתום שרוף בקולאז' של ציפור אדום-חזה, בעוד ענפי העץ צבועים בגווני חום עם עלים ירוקים כהים. עכברים מופיעים לעיתים קרובות כדמויות בספריו של ליאוני, כגון הדמות הראשית בפרדריק והדמות הראשית בספר אלכסנדר והעכבר המכני, שזכה בפרס קלדקוט. איוריו של ליאוני הושוו לאלו של אריק קרל, שכן שניהם משתמשים לעיתים קרובות בבעלי חיים, ציפורים, חרקים ויצורים אחרים כדי לספר סיפור על מהות האנושיות.[4]
בוטניקה מקבילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין ספריו של ליאוני שאינם מיועדים לילדים, הידוע ביותר הוא כנראה בוטניקה מקבילה (1978; פורסם לראשונה באיטלקית כ־La botanica parallela, 1976). חיבור מפורט זה על צמחים חסרי חומריות – כלומר, צמחים דמיוניים – מלווה באיורים עשירים של צמחים בפחם או בעיפרון ובתצלומים של "בוטנאים מקבילים". הטקסט משלב תיאורי צמחים, סיפורי מסעות, מיתוסים "עתיקים" ואטימולוגיות עממיות, עם עובדות היסטוריות ומבוסס על מדע ממשי. כטקסונומיה דמיונית, הספר מוזכר על ידי איטלו קאלווינו כמבשר של קודקס סרפיניאנוס של לואיג'י סרפיני.
אספן אמנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוסף האמנות של ליאוני כלל את היצירה דיוקן עצמי עם דוגמנית של ג'ורג' גרוס, אותה רכש מקרל ואן ליר ב-1938 ותרם ל-מוזיאון מומה ב-1954.[5][5]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ליאו ליאוני
ליאו ליאוני, ברשת החברתית Goodreads
ליאו ליאוני, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ליאו ליאוני, באתר Discogs (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Stewart, Don (29 בדצמבר 2023). "The infinite imaginarium of Leo Lionni: A groundbreaking Rockwell exhibit". Greenfield Recorder.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Caldecott Medal & Honor Books, 1938–Present". American Library Association. נבדק ב-11 במרץ 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Egan, Elisabeth (2024-01-05). "Like His Illustrations, Leo Lionni Contained Multitudes". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2024-01-12.
- ^ "Illustrator Comparison: Leo Lionni and Eric Carle". אורכב מ-המקור ב-12 ביולי 2012. נבדק ב-24 בינואר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 "George Grosz. Self-Portrait with a Model. 1928 | MoMA". The Museum of Modern Art (באנגלית). נבדק ב-2025-02-01.
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "ליאו ליאוני".