לידיה גיילר
לידה |
28 באוגוסט 1921 קוצ'במבה, בוליביה | ||||
---|---|---|---|---|---|
פטירה |
9 במאי 2011 (בגיל 89) לה פאס, בוליביה | ||||
מדינה | בוליביה | ||||
מפלגה | המפלגה המהפכנית של השמאל הלאומי, המפלגה המהפכנית של השמאל הלאומי – גיילר, התנועה המהפכנית הלאומית | ||||
| |||||
חתימה | |||||
לידיה גיילר טחאדה (Lidia Gueiler Tejada; 28 באוגוסט 1921 – 9 במאי 2011) הייתה פוליטיקאית בוליביאנית, שכיהנה כנשיאת בוליביה ה-56 בשנים 1979–1980. היא כיהנה על בסיס זמני, לאחר שהחונטה בראשות אלברטו נטוש, ששלטה כשבועיים בנובמבר 1979, נאלצה לפנות את השלטון. תפקידה המרכזי של גיילר היה לדאוג לקיומן של בחירות. לאחר הבחירות ביוני 1980, ולפני שממשל חדש הספיק להיכנס לשלטון, הודחה גיילר בהפיכה אלימה על ידי בן דודה, לואיס גרסיה מסה. גיילר הייתה האישה הראשונה שכיהנה כנשיאה בבוליביה, והאישה השנייה שכיהנה כראשת מדינה באמריקה הלטינית, לאחר איסבל פרון בארגנטינה. היא כיהנה גם כשגרירת בוליביה בגרמניה המערבית, קולומביה וונצואלה.
ראשית חייה, משפחתה והשכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גיילר נולדה בקוצ'במבה למשפחה ממעמד הביניים. אביה, מויסס גיילר גרונוולט, היגר לבוליביה מגרמניה; אימה, ילידת בוליביה, הייתה ראקל טחאדה אלבורנוס. גיילר היא קרובת משפחה של השחקנית האמריקאית ראקל ולש.[1][2]
גיילר קיבלה הסמכה כרואת חשבון באוניברסיטה בעיר הולדתה. לאחר מכן התחתנה עם מראיריים פרס רמירס, שהיה חייל פרגוואיי, שבוי מלחמה מתקופת מלחמת הצ'אקו. מנישואים אלה, שהחזיקו מעמד זמן קצר, ילדה גיילר בת, שאותה היא שלחה לפנימייה.[1]
קריירה פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]גיילר החלה את פעילותה הפוליטית באיגוד עובדים בנקאיים, וב-1948 הצטרפה למפלגת התנועה הלאומנית המהפכנית, ה-MNR. בתחילת שנות ה-50 היא הייתה פעילה בתנועות שהובילו למהפכה הבוליביאנית של 1952. בין השאר, השתתפה בשביתת רעב של קרובות משפחה של אסירים פוליטיים. היא הייתה חלק מההנהגה של המהפכה.[1]
לאחר המהפכה התמנה ויקטור פאס אסטנסורו, מנהיג ה-MNR, לנשיא. גיילר הואשמה ב-1953 במעורבות בקשר נגד פאס, וכאמצעי להרחיקה היא נשלחה לכהן כשגרירת בוליביה בגרמניה המערבית. היא חזרה לבוליביה ב-1956, ובשנה זו נבחרה כנציגה בבית התחתון של הפרלמנט הבוליביאני. היא שימשה בתפקיד זה עד 1964, השנה בה הודח אסטנסורו מהשלטון בהפיכה צבאית, שהפכה את סגנו רנה באריינטוס לנשיא בחסות הצבא. בעקבות ההפיכה גלתה גיילר מהמדינה. באותה תקופה נישאה גיילר בשנית, לאדווין מולר, שהיה ממקימי "המפלגה המהפכנית של השמאל הלאומני" (PRIN), ובהשפעתו התרחקה גיילר מפאס והצטרפה ל-PRIN.[1]
התקופה הבאה בפוליטיקה הבוליבייאנית התאפיינה באלימות פוליטית והפיכות תכופות שהעלו לסירוגין חונטות שונות לשלטון.[3] גיילר חזרה לבוליביה ב-1978 לאחר הדחת הדיקטטור הוגו בנסר וזכתה שוב במושב בקונגרס בבחירות שהתקיימו ב-1979. בחירות אלה היו הוגנות, בניגוד לרוב מערכות הבחירות שקדמו, אך אף אחד ממנהיגי המפלגות לא השיג את הרוב הדרוש לכהונה כנשיא. הקונגרס החליט בעקבות זאת לקיים בחירות נוספות ב-1980, עם ולטר גווארה כנשיא זמני עד לקיומן. גיילר נבחרה לנשיאת בית הנבחרים. לאחר מספר חודשים הודח גווארה בהפיכה נוספת, שאורגנה על ידי קצין מהצבא, אלברטו נטוש. ההפיכה עוררה מחאות נרחבות, ונטוש ויתר לאחר כשבועיים על כס הנשיא, בתנאי שגווארה לא יחזור לכהן. כנשיאת בית הנבחרים נבחרה גיילר לכהן כנשיאה באופן זמני, עד לקיום הבחירות.[4]
נשיאותה והדחתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תפקידה העיקרי של גיילר היה להוביל את המדינה לבחירות, שנקבעו ל-29 ביוני 1980. המדינה בתקופת נשיאותה הייתה נתונה במשבר כלכלי קשה ועימותים עם איגודי העובדים.[1][2]
הבחירות שנערכו ב-1980 היו הוגנות. בבחירות זכה ארנאן סילס סואסו ברוב הקולות, והוא היה מיועד לכהן כנשיא, אך לפני שהוא הספיק להיכנס לתפקיד נערכה הפיכה נוספת ("הפיכת הקוקאין"), שבה תפס את השלטון הגנרל לואיס גרסיה מסה, בן דודה של גיילר, והוא אילץ אותה להתפטר. כחודשיים לאחר ההפיכה גלתה גיילר שוב מבוליביה.[1] גרסיה מסה השליט דיקטטורה שרצחה יריבים פוליטיים ופעלה בנוקשות נגד ארגוני העובדים.[4]
לאחר נשיאותה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1982 חזר השלטון האזרחי לבוליביה, שהחלה בתהליך דמוקרטיזציה. גיילר לא חזרה להתמודד על תפקידים פוליטיים, אך היא כיהנה כשגרירת בוליביה בקולומביה בשנים 1983–1985 וכשגרירה בוונצואלה בשנים 1990–1993. היא המשיכה לפעול למען זכויות נשים והייתה פעילה בארגונים פמיניסטים בבוליביה.[2]
גיילר נפטרה ממחלה בלה פאס בגיל 89.
כתביה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גיילר כתבה שני ספרים. כותרת הראשון, משנת 1960, היא "האישה והמהפכה" (La mujer y la revolución). הספר השני הוא אוטוביוגרפיה משנת 2000, בשם "תשוקתי להנהגה" (Mi pasión de lidereza).[1][2]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Alfonso Crespo, Lydia: una mujer en la historia (Plural editores: 1999)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Lidia Gueiler Tejada: Politician who became only the West's second female president, The Independent, May 12, 2011
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Lidia Gueiler, The Times, July 1, 2011
- ^ 1 2 3 4 Barbara Potthast, "Gueiler Tejada, Lydia, The Oxford Encyclopedia Women in World History, 2008
- ^ Herbert S. Klein, A Concise History of Bolivia, 3rd Edition, (Cambridge University Press: 2021), pp. 209-238
- ^ 1 2 Herbert S. Klein, A Concise History of Bolivia, 3rd Edition, (Cambridge University Press: 2021), pp. 237