ליטאים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב יוסף שלום אלישיב, מנהיג הזרם הליטאי ביהדות החרדית בין 2001 ל-2012
כיפה עם סרט (משמאל) וכיפה בלי סרט (מימין). בציבור החרדי הליטאי-ספרדי מסמל קיומו של הסרט את רמת האדיקות של החובש אותה. בדרך כלל, כיפה בלי סרט נחבשת על ידי חרדים מודרניים יותר.

ליטאים הוא כינויָם של יהודים יוצאי ליטא ההיסטורית, אולם בימינו השימוש במונח "ליטאי" לרוב מתייחס לתת-קבוצה ביהדות החרדית, הכוללת חרדים אשכנזים שאינם חסידים או ירושלמים (צאצאי בני היישוב הישן). בתקופת קום המדינה המנהיגים הבולטים של ציבור זה היו החזון איש והרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, ולאחר פטירתם הרב שך והרב יעקב ישראל קנייבסקי.

הליטאים, המכונים גם מתנגדים, מייצגים שמרנות והתנגדות לשינויים מהותיים במסורת היהודית. החל בכך הגאון מווילנה, איש ליטא, ותלמידיו אחריו, אשר התנגדו בחריפות אל תנועת החסידות שחולל הבעל שם טוב באמצע המאה ה-18. לטענתם, החסידות הנהיגה שינויים רבים, כמו איחור זמני תפילה. נוסף על כך החשש מפני תנועה משיחית חדשה, ומפני הקלה בחומרת המצוות וזלזול בלימוד תורה כערך עליון.‏[1] הליטאים רואים את עצמם ממשיכי ההתנגדות לחסידות כפי שהתחוללה במאה ה-18. המאבק בהשפעתה של תנועת ההשכלה, וכן בציונות ובמוסדותיה של מדינת ישראל, החלישו את העימות בין שני המחנות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-16 הייתה ליטא מדינה רחבת ידיים, שכללה את כל שטחי רוסיה הלבנה (בלארוס), לטביה ואזורים נוספים במזרח פולין. במאות השנים שלאחר מכן נקראו היהודים מאזורים אלו "ליטאים", אף שהיו תחת שלטונן של ישויות מדיניות אחרות. כאשר הוקמה מדינת ליטא העצמאית לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה רק אחוז קטן יחסית מבין היהודים הליטאים תחת שלטונהּ, ורובם היו תחת שלטון פולין, לטביה או ברית המועצות.

לתחום רחב זה של ליטא ההיסטורית הצליחה החסידות לחדור באופן מוגבל ונתקלה בהתנגדות עזה (אם כי מספר חסידויות בהן חסידות חב"ד וחסידות קרלין זכו להצלחה באזורים מסוימים). משום כך זוהתה יהדות ליטא עם ההתנגדות לחסידות. גם באזורים מסוימים של הונגריה וכן בגרמניה לא התקבלה החסידות, וחרדים צאצאי תושבי אזורים אלה מכונים גם הם ליטאים.

ה"השקפה" הליטאית מדגישה את לימוד התורה כדרך המרכזית בעבודת ה'. היהודים הליטאים ידועים כלמדנים. הלמדן הליטאי המפורסם ביותר הוא הגאון רבי אליהו מווילנה. תלמידו, רבי חיים, הקים את אב הטיפוס של הישיבה הליטאית, בעיירה וולוז'ין שברוסיה הלבנה, ועל שמה הוא ידוע כר' חיים מוולוז'ין.

במרחב הליטאי הוקמו ישיבות מפורסמות נוספות כמו התלמוד תורה בקלם, סלובודקה, טלז, ופוניבז'. חלקן הוקמו בקרב קהילות גדולות דוגמת גרודנה, בריסק, ברנוביץ', סלוצק ומינסק; אחרות הוקמו בתוך עיירות קטנות (דוגמת וולוז'ין, מיר, קלצק, טלז, קלם ועוד). חלק מישיבות אלו ואחרות התקיימו עד לימי השואה, אחרות נפגעו קשות בימי מלחמת העולם הראשונה או נסגרו בפקודת השלטונות הסובייטיים.

מבחינת הגבולות המדיניים הנוכחיים - חלק ניכר מליטא היהודית ההיסטורית נמצא מחוץ למדינת ליטא, במיוחד במדינת בלארוס. כך למשל אתרי ישיבות ליטאיות מפורסמות רבות - וולוזין, מיר, נובהורודוק ועוד - נמצאים בתחומי בלארוס.

בימינו, בישראל, ההבדלים בין החרדים תלויים פחות בארצות מוצא ויותר בזרמים פוליטיים ובמוסדות חינוך. חלק מן ההבדלים בין החסידים למתנגדים הצטמצמו, וכך לדוגמה, בעשרות השנים האחרונות החלו ליחס ל"גדולי הדור" הליטאים רוח הקודש, בדומה ליחס החסידים לאדמו"ריהם.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינת ישראל מייצגת מפלגת דגל התורה את הליטאים. מפלגה זו, שהוקמה בשנת 1988, מתמודדת בעשורים האחרונים יחד עם המפלגה החסידית אגודת ישראל בבחירות, תחת השם "מפלגת יהדות התורה". החלוקה איננה מוחלטת, וניתן למצוא חסידים הקשורים ל"דגל התורה" וליטאים התומכים ב"אגודת ישראל".

תחת ההגדרה של ליטאים ניתן לכלול גם חלק מהספרדים המאוגדים בארגון "מרביצי תורה ספרדים". מכווני דרכו הם הרבנים ניסים טולדנו, יעקב טולדנו, יעקב משה הלל ויהודה עדס. רובם בוגרי ישיבות ליטאיות והם מצייתים לגדולי הדור הליטאים. חלקם אף שינו את ההלכות, המנהגים והתפילות שלהם למנהג אשכנז.

הליטאים מצטיינים במסירותם ללימוד התורה, גם מתוך עוני. על אף שהדימוי של הציבור החרדי הישראלי כולו הוא של ציבור שהגברים בו לומדים תורה ואינם עובדים לפרנסתם, דימוי זה תקף בעיקר לגבי הליטאים, שבקרבם מצוי השיעור הגבוה ביותר של גברים המקדישים את רוב זמנם ללימוד.

המנהיג הרוחני הבולט ביותר בעשורים האחרונים היה הרב אלעזר מנחם מן שך, אשר נפטר ב-2001. בתוך זרם זה מספר פלגים, אשר החלוקה ביניהם אינה חדה. בין הפלגים: ה"חזון-אישניקים", ההולכים בכל עניין בעקבות החזון איש, וה"בריסקאים", ההולכים אחרי רבי יצחק זאב סולובייצ'יק הידוע בכינויו "הרב מבריסק". לאחר פטירת הרב שך, היה מנהיגו של הזרם הליטאי הרב יוסף שלום אלישיב, עד לפטירתו בשנת תשע"ב (2012). לאחר פטירתו חל פיצול במחנה הליטאי. המנהיג הליטאי הבולט ביותר כיום הוא הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן, אשר נחשב למתון ולתומך ביוזמות כמו הנח"ל החרדי. מתינותו עוררה עליו את זעמם של חוגים קיצוניים בעדה החרדית ועוד. מנהיג המחנה השמרני, הקטן יותר, הוא הרב שמואל אוירבך. שורשי הפיצול קדומים יותר, והתגלו כבר במהלך סכסוך מתמשך על הנהגת ישיבת פוניבז'. הפיצול בא לידי ביטוי בבחירות המקומיות שהתקיימו בשנת 2013, שבהן התמודדו בירושלים, בבני ברק ובמודיעין עילית רשימות נפרדות מטעם שני הפלגים. רוב הציבור הליטאי הצביע ל"דגל התורה", וכ-14 אלף מצביעים הצביעו ל"בני תורה" המייצגים את הפלג של הרב אוירבך. חלק מהישיבות הגבוהות הליטאיות מזוהות עם אחד הפלגים.

כלי התקשורת המרכזי שבו באים לידי ביטוי ההשקפות והדעות המייצגות את גדולי הדור הליטאים (כיום הרב שטיינמן, ובעבר הרב שך והרב אלישיב) הוא העיתון יתד נאמן. עיתון זה הוקם ב-1985 על ידי הרב שך בטענה שביטאון אגודת ישראל המודיע נשלט בידי חסידי גור והליטאים מקופחים בו. לאחר שתומכי הרב שטיינמן חוללו מהפך בשליטה על יתד נאמן, פוטרו כמה מבכירי העיתון והם הקימו בחסותו של הרב אוירבך את העיתון הפלס, הרואה עצמו כמייצג הקו ההשקפתי של הרב שך והרב אלישיב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמנואל אטקס, הגר"א וראשית ההתנגדות לחסידות, תמורות בהיסטוריה היהודית החדשה, (תשמח), עמ' 439-458.