ליל הגנרלים בטורקיה (1980)
| תאריך | 12 בספטמבר 1980 | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | טורקיה | ||||||||
| תוצאה |
הפלת הממשלה סיום אלימות פוליטית בטורקיה (1976–1980)[1] שלטון צבאי עד 1983 איסור פעילות על מפלגות ואיגודים | ||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
ליל הגנרלים בטורקיה היה הפיכה צבאית שהתרחשה ב-12 בספטמבר 1980 בטורקיה.[2] זו הייתה ההפיכה השלישית ברפובליקה – אחרי הפיכות 1960 ו-1971. את ההפיכה הוביל ראש המטות המשולבים של טורקיה קנן אוורן, שהפך לנשיא המדינה.[3]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-70 התאפיינה טורקיה בחוסר יציבות פוליטית וכלכלית חמור, לצד גל אלימות פוליטית חריף.[2] מאבק מזוין התנהל בין ארגוני שמאל קיצוני, הימין הלאומני – בהובלת הזאבים האפורים[4] – תנועות אסלאמיסטיות וקבוצות סטודנטים. מספר ההרוגים מוערך בכ-5,000 במהלך העשור, עם כמעט עשר התנקשויות ביום בשיא האלימות.[5]
המערכת הפוליטית הייתה משותקת: שיטת הבחירות יחסיות הקשתה על יצירת רוב פרלמנטרי יציב. ב-1975 כונן סוליימאן דמירל קואליציה עם "החזית הלאומית" – שכללה את מפלגת ההצלה הלאומית (אנ') האסלאמיסטית ואת מפלגת התנועה הלאומית הימנית בראשות אלפארסלן טירקש.[5] ארגוני הימין הקיצוני הצליחו לחדור לשירותי הביטחון ולערער את הסדר הציבורי.
ב-1977 לא הצליחה אף מפלגה להשיג רוב בבחירות, והחילופים התכופים בין ממשלות דמירל ובולנט אג'וויט הגבירו את חוסר היציבות. השביתה הכללית והמשבר הכלכלי – אינפלציה תלת-ספרתית, אבטלה גבוהה וגירעון חוץ כרוני – החריפו את המשבר.[6]
האספה הלאומית הגדולה של טורקיה לא הצליחה לבחור נשיא במשך שישה חודשים שקדמו להפיכה, מצב שנתפס כהוכחה לשיתוק מוחלט של המערכת הפוליטית.[5]
כבר ביוני 1979 הוזהר אג'וויט מפני הפיכה מתקרבת על ידי אנשי MIT, אך לא הצליח למנוע את התהליך.[7]
מהלך ההפיכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-11 בספטמבר 1979 הורה ראש המטות המשולבים של טורקיה קנן אוורן להכין דו"ח על האפשרות להפיכה. הגנרל חיידאר סאלטיק (אנ') הגיש לו מסמך בכתב יד לאחר כחצי שנה, בו המליץ להתכונן להשתלטות צבאית.[8] ב-21 בדצמבר התכנסו גנרלים באקדמיה הצבאית לדון בצעדים, והוחלט לפנות לראשי המפלגות באמצעות מכתב נשיאותי אזהרה.[5]
באוגוסט 1980 נקבע מועד סופי ל-12 בספטמבר, במסגרת "מבצע דגל" (Bayrak Harekâtı).[9] ב-7 בספטמבר החליטו אוורן ומפקדי הזרועות – נורטין ארסין, תחסין שהינקיה, נג'את טומר וסדאת ג'לאסון – להפיל את הממשלה.
בשעות הבוקר המוקדמות של 12 בספטמבר שודרה ברדיו הממלכתי הודעה רשמית: "הפרלמנט והממשלה מפוזרים, החוקה מושעית, וכל המפלגות והאיגודים נאסרים."[10] הגנרלים הציגו עצמם כיורשי המסורת הכמאליסטית דיברו על עקרונות ששת החיצים והצהירו כי מטרתם לאחד את האומה מול קומוניזם, פשיזם, בדלנות וקיצוניות דתית.[5]
בשעה 4:30 נמסרה ברדיו הודעת הכוחות המזוינים, בה נמסר כי המדינה עברה לשליטתם.[5] ההצדקה הרשמית להפיכה הייתה הצלת הרפובליקה מהתפוררות פוליטית, מהאלימות של שנות ה-70 ומהמשבר הכלכלי. אוורן מונה ליו״ר המועצה לביטחון הלאומי.[3]
לאחר ההפיכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימים שלאחר ההפיכה הושעו מוסדות השלטון הדמוקרטיים, הוכרזה ממשלת צבא והוטלו מגבלות רחבות. השביתה הכללית בוטלה, פעילות האיגודים המקצועיים נאסרה, ועובדי ציבור רבים הוחלפו בקצינים. הוטלו עוצרי לילה ונאסרה יציאת אזרחים למדינות אחרות.[3]
במהלך השנים 1980–1983 נעצרו מאות אלפי בני אדם. ההערכות נעות בין 250,000[3] ל־650,000 עצורים. כ-230,000 הועמדו לדין, ו-517 נידונו למוות – מתוכם 50 הוצאו להורג בפועל.[11] אלפים נוספים מתו במעצר או כתוצאה מעינויים.[12]
עשרות אלפים פוטרו – בהם 3,854 מורים, 120 מרצים ו-47 שופטים, ו-14,000 איש איבדו את אזרחותם. כ-30,000 יצאו לגלות פוליטית.[3] כ-23,000 עמותות נסגרו, ויותר מ-900 סרטים נאסרו להקרנה בשל תכנים שנחשבו מנוגדים לערכי השלטון.[3]
ב-7 בנובמבר 1982 אושרה במשאל עם חוקה חדשה, שקיבלה תמיכה של 92% מהמצביעים. החוקה הרחיבה את סמכויות הנשיא, הגבילה את זכויות הפרט והקנתה לגנרלים בסיס חוקתי לשלטונם.[5] אוורן מונה לנשיא לשבע שנים, ונשאר בתפקיד עד 1989.
בנובמבר 1983 נערכו בחירות כלליות ראשונות מאז ההפיכה – ורק שלוש מפלגות הורשו להתמודד: מפלגת העם הרפובליקאית, מפלגת המולדת ומפלגת הדרך הנכונה. כך הסתיימה תקופת המשטר הצבאי הפורמלי, אף כי השפעת הצבא על הפוליטיקה הטורקית נמשכה עוד שנים רבות.[13]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Michael M. Gunter, "Political Instability in Turkey During the 1970s", Journal of Conflict Studies, ינואר 1989
- 1 2 Erik J. Zürcher, Turkey: A Modern History, I.B. Tauris, מהדורה מתוקנת, 2004, עמ' 263
- 1 2 3 4 5 6 Amnesty International, Turkey: Human Rights Denied, לונדון, נובמבר 1988, עמ' 1
- ↑ Searchlight magazine, 1979, מצוטט אצל Edward S. Herman & Frank Brodhead, The Rise and Fall of the Bulgarian Connection, Sheridan Square Publications, 1986, עמ' 50
- 1 2 3 4 5 6 7 Ata Gil, "La Turquie à marche forcée", Le Monde diplomatique, פברואר 1981
- ↑ R. Thomas Naylor, Hot Money and the Politics of Debt, McGill-Queen's University Press, 2004, עמ' 94
- ↑ Ferhat Ünlü, "Çalınan silahlar falcıya soruldu", Sabah, 17 ביולי 2007
- ↑ İbrahim Doğan, "Evren, darbe için iki rapor hazırlatmış", Aksiyon, 1 בספטמבר 2008
- ↑ Yıldıray Oğur, "12 Eylül'ün darbeci solcusu: Ali Haydar Saltık", Taraf, 17 בספטמבר 2008
- ↑ Murat Gül, Architecture and the Turkish City, Routledge, 2017, עמ' 153
- ↑ Turkey still awaits to confront with generals of the coup in 12 Sep 1980, Hürriyet, 9 באוקטובר 2008
- ↑ The Economist, "Turkey and its army: Erdogan and his generals", 2 בפברואר 2013
- ↑ Ergun Özbudun, Contemporary Turkish Politics: Challenges to Democratic Consolidation, Lynne Rienner Publishers, 2000, עמ' 117
