ליל ההלקאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ליל ההלקאות הוא שמה של פעולה של האצ"ל שנערכה ב-29 בדצמבר 1946 ובה הולקו קצינים וחיילים בריטיים כפעולת תגמול על עונש דומה שהטילו שלטונות המנדט על לוחמי האצ"ל.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לשלושת עולי הגרדום מ"ליל ההלקאות"- בגן עולי הגרדום בפתח תקווה
שלט הסבר בגן עולי הגרדום בפתח תקווה

ב-13 בספטמבר 1946 ביצע האצ"ל התקפה על בנק עותומן ביפו, שבה נתפסו חמישה מלוחמיו: יהודה כ"ץ, אהרון יפה, בנימין נס, אליעזר סודיט ובנימין קמחי (יוסף מונצ'ש). כ"ץ וקמחי היו אמורים להישפט יחד ב-11 בדצמבר אך בגלל שהעד שזיהה את כ"ץ נעדר, נשפט קמחי לבדו. הוא הואשם בנשיאת נשק, ביצוע שוד ופציעת סגן מנהל הבנק. קמחי סירב להודות באשמה, כפר בסמכות בית המשפט הבריטי לשפוט אותו ונידון ל-18 שנות מאסר ו-18 מלקות. למחרת היום נשפטו נס וסודיט, שבהוראת מפקדת האצ"ל נדרשו לנהל משפט רגיל, ונידונו ל-15 שנות מאסר. ב-14 בינואר 1947 נשפט יהודה כ"ץ על חלקו בשוד. כ"ץ סירב להכיר בסמכות בית המשפט ונידון למאסר עולם. עונש של 12 מלקות הוטל באותה עת גם על פעיל האצ"ל אהרון כהן, על החזקת חומרי תעמולה מחתרתיים.

עונש המלקות היה נפוץ אותו זמן ברחבי האימפריה הבריטית, הן בארצם והן במושבותיהם. גם בארץ ישראל הופעל החוק המתיר להלקות עבריינים קטינים. למנחם בגין היו זיכרונות מרים בקשר לעונש המלקות. בהיותו בן שבע צפה בהלקאות פומביות של יהודים בעירו בריסק וכן הושפע מפרשת הירש לקרט שהוצא להורג לאחר שהתנקש בחיי המושל הרוסי שציווה להלקות בפומבי עצירים פוליטיים יהודים. עם קבלת הידיעה על העונש, פרסם האצ"ל הודעה בעברית ובאנגלית:

חייל עברי שנפל בשבי האויב, "נידון" על ידי "בית דין" של צבא הכיבוש הבריטי למלקות.
אנו מזהירים את ממשלת הדיכוי מפני הוצאה לפועל של עונש משפיל זה.
אם הוא יוצא אל הפועל, יוטל אותו עונש על קציני הצבא הבריטי. כל אחד מהם יהיה עלול ללקות 18 מלקות.
הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל.

ביום שבת, 28 בדצמבר 1946, הולקה בנימין קמחי 18 פעמים בשוט.

הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום ראשון בערב יצאו לפעולה חוליות לוחמי האצ"ל כדי "לתפוס בעלי דרגה בריטיים ולהוכיח להם כי גם לשוט שני קצוות". בנתניה נכנסה חוליית אצ"ל חמושה למלון "מטרופול", ופקדה על קצין בריטי בדרגת רב-סרן שיגיע עמה. הקצין הובל לחורשת אקליפטוסים, שם הוסבר לו עונשו והוא ספג 18 מלקות. לאחר שעה חזר הקצין בתחתוניו למלון. בראשון לציון נתפס סרג'נט מהדיוויזיה המוטסת והולקה ברחוב.

בתל אביב נחטפו שני סמלים בריטיים ברחוב הירקון, והובלו לגן הדסה. שם ספג כל אחד מהם 18 מלקות. באותו זמן נתפסו גם שני סמלים ליד מלון "ארמון" ובצפון העיר הולקו גם הם כל אחד 18 מלקות.

משעה 22:00 עד 01:00 עברו ברחובות תל אביב מכוניות צבאיות ופקדו על כל החיילים המסתובבים ברחובות לחזור אל בתיהם. באזורים מלוד ועד נתניה הודיעו ברמקולים כי על כל אנשי הדיוויזיה המוטסת לעזוב את ישוביהם ולחזור למחנותיהם.

במחסום שהוקם באזור וילהלמה נתפסה מכונית ובה חמישה לוחמי אצ"ל חמושים אשר היו בדרך לביצוע עונש המלקות. החמישה היו: אברהם מזרחי נפצע מהאש שנפתחה בצומת וילהלמה ונהרג בכלא עכו לאחר עינויים, אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר (שנתפס בשם הבדוי דב רוזנבאום) חיים גולובסקי ואברהם מזרחי . משפטם של הארבעה נערך ב-10 בפברואר 1947 והארבעה סירבו להכיר בסמכות בית המשפט. יחיאל דרזנר וחיים גולובסקי קראו הצהרות פוליטיות, ובית המשפט גזר עונש מוות על אלקחי, דרזנר וקשאני, ומאסר עולם נגזר על גולובסקי מפאת גילו.

אלקחי, דרזנר וקשאני הועלו לגרדום יחד עם דב גרונר ב-16 באפריל 1947 בכלא עכו.

תוצאת ההלקאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרוז השני שהזהיר את הבריטים מפני ההלקאות

פעולת ההלקאות יצרה זעזוע בבריטניה. היה מדובר בהשפלה ראשונה מסוגה לצבא ולקצונה הבריטית בתולדות האימפריה. העולם לעג לבריטים[דרוש מקור]. בפריז פורסמה באחד העיתונים קריקטורה שבה נראה חייל בריטי המגן בכובע הפלדה שלו על עכוזו[1]. לאחר ההלקאות פרסם האצ"ל אזהרה נוספת שנועדה למנוע את הלקאתו של אהרון כהן.

עונש המלקות על אהרון כהן בוטל, משום שמיד אחרי אירועי התגמול שונה החוק הבריטי ועונש המלקות הוגבל לצעירים שטרם מלאו להם 16 שנים. מאוחר יותר הורה מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל לא להטיל עוד את עונש ההלקאה. צ'רצ'יל, שחרד לכבוד הבריטי, כעס על עניין ה"התקפלות", ואמר כי מדובר בדרך "למפלה מחפירה" ("abject defeat"). עונש המלקות אכן לא הוטל עוד בימי המנדט הבריטי אחרי כן.

בכרוז שפרסם בגין לאחר מכן נכתב "בתולדות האמפריה הבריטית לא הייתה פגיעה כזאת במשך מאות שנים. בתולדות ישראל לא הייתה תגובה כזאת במשך אלפיים שנה. היו אף יהודים שנשקו את השוט, ישנם עוד כאלה בישראל, אפילו בארץ ישראל."[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד ניב: מערכות הארגון הצבאי הלאומי, חלק חמישי, הוצאת "הדר, עמ' 70-79, 1976.
  • מנחם בגין, המרד, הוצאת אחיאסף (הפרק: מלקות)
  • גלילה רון פדר, ליל ההלקאות - מנהרת הזמן 23, הוצאת מודן (ספר לבני נוער).
  • אריה אשל, שבירת הגרדומים, הוצאת זמורה-ביתן, עמ' 39.
  • חיים גלעד (גולובסקי), בצל הגרדום, הוצאת הדר.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מנחם בגין, המרד, הוצאת אחיאסף (הפרק: מלקות)
  2. ^ המרד, עמוד 92