ליל וינגייט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ליל וינגייט הוא שמה של אחת מהפעולות הגדולות של תנועת המרי העברי בתל אביב, שנערכה בליל שבין ה-24 וה-25 במרץ 1946, ונועדה להוריד מעפילים בחוף תל ברוך וליצור הפגנת כוח פומבית של כוח המגן העברי בתל אביב.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת המרי העברי קמה באוקטובר 1945 כאיחוד של מחתרות ההגנה, האצ"ל והלח"י לצורך פעולה משותפת כנגד מוסדות השלטון הבריטי בארץ. בחורף 1946 שהתה בארץ ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית לבירור שאלת ארץ ישראל, לפיכך הפסיקה ההגנה, ביוזמתה, את פעולותיה הצבאיות. אולם, משהתמהמהה הוועדה בעבודתה ולא גילתה כל כוונה ללחוץ על הממשלה הבריטית להגדיל את מכסות העלייה, החליטה ההגנה לעשות זאת בעצמה.

בליל ה-25 במרץ עמדה לעגון בחופי תל אביב ספינת המעפילים אורד וינגייט (על שם צ'ארלס אורד וינגייט, הקצין הבריטי שסייע בהקמת פלוגות הלילה המיוחדות) כשעל סיפונה 248 מעפילים מאיטליה. המפקדה הארצית של ההגנה, בתיאום עם המפקדה המאוחדת של תנועת המרי החליטה לארגן מבצע הורדה שבסופו יוסתרו המעפילים בבתי תושבים בתל אביב. במקביל, תוכנן, יפעלו חוליות רבות ברחבי העיר כדי לחסום את דרכם של בריטים ולשבש מתקני צבא ובכך להקשות על הצבא הבריטי לפעול כנגד הורדת המעפילים.

הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט הנצחה ברחוב אבן גבירול המתאר את הפעולה

בעיר פעלו במשולב כוחות פלמ"ח, חי"ש, חי"מ, גדנ"ע ויחידות נוספות. מתכנן המבצע היה בכיר ההגנה, יהושע גלוברמן. הכוחות התארגנו בשלוש חגורות מן החוף ומזרחה, שמטרתן הייתה לחסום את הבריטים. את ה"חגורה" המזרחית ביותר איישו אנשי פלמ"ח ותפקידם היה לחסום את הכבישים המובילים למרכז העיר, על מנת למנוע מהבריטים להחיש תגבורת למקום; את החגורה המרכזית איישו בעיקר אנשי חי"ש ובחגורה הצמודה לחוף הוצבו אנשי פלמ"ח ופלי"ם, שתפקידם היה להוריד את המעפילים. בנוסף הוצבו בנקודות כינוס בעיר אנשי גדנ"ע וחי"ם שהיו אמורים ליצור המון בתוכו ייטמעו המעפילים עם הורדתם. הבריטים הבחינו בתכונה יוצאת דופן וחשו שדבר-מה עומד להתרחש.

במשך הלילה נתקלו כוחות צבא ומשטרה בריטים באנשי ההגנה במספר נקודות חסימה. ההיתקלות החמורה ביותר אירעה בפינת הרחובות מרמורק ויהודה הלוי (היום רחוב אבן גבירול). משוריין בריטי שסייר סביב שרונה ("הקריה") הבחין בפעילות החשודה באזור, וכשהתקרב פתחה עליו באש חוליית ההגנה שהתבצרה במרפסת הבית הסמוך, בפיקודה של חברת הפלמ"ח, ברכה פולד, בת ה-19. כוח בריטי מן המחנה הסמוך נזעק לעזרת המשוריין. בחילופי האש נורתה ברכה פולד ממקלע הברן של המשוריין. היא נפצעה אנושות, ונלקחה על ידי הבריטים לחקירה במשטרת יפו, רק לאחר החקירה נלקחה לבית החולים הממשלתי, שבו נפטרה מפצעיה לאחר זמן קצר.

האונייה התגלתה על ידי הבריטים בשעות הערב, עוד לפני שהצליחה להתקרב לחוף. היא הוקפה במשחתות בריטיות שליוו אותה לנמל חיפה, משם נשלחו המעפילים למחנה המעצר בעתלית.

לכאורה היה "ליל וינגייט" כישלון חרוץ, אולם הוא היה אפקטיבי ביחסי הציבור של תנועת המרי. "ליל וינגייט" היה הוכחה ליכולתה של ה"הגנה" לתכנן ולבצע פעולות בהיקף רחב בשילוב עם העורף האזרחי. הודות לכך, הוגבר החלק הגלוי של המאבק נגד הבריטים ותל אביב הפכה למרכז המחאה הגלויה נגד הספר הלבן. הלוויתה של ברכה פולד, למחרת, הפכה להפגנת מחאה ענקית נגד מדיניות הבריטים להגבלת העלייה לארץ ישראל.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב ברכה פולד בתל אביב

תושבי הרחוב הסמוך למקום נפילתה של ברכה פולד קראו לרחובם על שמה. באוקטובר 1950 החליטה עיריית תל אביב לקרוא לרחוב רשמית על שמה. ב-1989 הציבה העירייה שלט הנצחה לליל וינגייט ליד רחוב אבן גבירול 2 (בית אליהו), בסמוך למקום נפילתה של ברכה פולד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]