לינה בו ברדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לינה בו ברדי
לידה 5 בדצמבר 1914
רומא, ממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 במרץ 1992 (בגיל 77)
סאו פאולו, ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Achilina di Enrico Bo עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים ספיינצה – אוניברסיטת רומא (1939) עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה אדריכלות
יצירות ידועות מוזיאון האמנות של סאו פאולו, SESC Pompéia, Glass House עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מסדר ההצטיינות בתרבות של ברזיל (2007) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לינה בו ברדי, או בשמה המלא אקילינה בו (באיטלקית: Lina Bo Bardi;‏ 5 בדצמבר 1914 – 20 במרץ 1992) הייתה אדריכלית ברזילאית מודרנית ילידת איטליה. בו ברדי הייתה אדריכלית ומעצבת שופעת יצירה, הקדישה את חייה המקצועיים, שאת רובם עשתה בברזיל, לקידום הפוטנציאל החברתי והתרבותי של האדריכלות והעיצוב. בעת שלמדה תחת אדריכלים איטלקיים רדיקלים, היא החלה להתעניין בעיצוב הברזילאי המקומי ובאופן בו הוא יכול להשפיע על האדריכלות הברזילאית המודרנית. לאורך חייה נתקלה בקשיים להתקבל בקרב האדריכלים הברזילאים המקומיים, מכיוון שהייתה גם "זרה" וגם אישה.[1]

היא מוכרת בסגנון הייחודי של האיורים האדריכליים הרבים שיצרה במהלך חייה, ורישומיה הנוקבים. בנוסף, היא ידועה גם בעיצובי הרהיטים והתכשיטים שלה.[2] הפופולריות של עבודותיה גברה מאז 2008, עם פרסומו מחדש של קטלוג יצירותיה משנת 1993.[1] מספר עיצובי מוצר שלה שבו לתחייה, ותערוכות דוגמת תערוכת הזכוכית והבטון שלה משנת 1968 שבו הוצגו מחדש.[3]

החיים המוקדמים באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקילינה (לינה) בו נולדה ב־5 בדצמבר 1914 ברומא שבאיטליה.[4] לינה הייתה בתם הבכורה של אנריקו וג'ובאנה בו, שלימים נולדה להם בת נוספת בשם גרציאלה. לינה נטתה אל עולם האמנות כבר מגיל צעיר, וכשהחליטה להיות אדריכלית, אביה לא לגמרי תמך בהחלטתה זו. בשנת 1939, בגיל 25, סיימה את לימודיה בבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת רומא והציגה את פרויקט הגמר שלה לתכנון "המרכז לטיפול באמהות ובינקות". היא עברה בהמשך לכך למילאנו כדי להתחיל לעבוד עם האדריכל קרלו פגאני בסטודיו בו את פגאני. בו ברדי שיתפה פעולה (עד 1943) עם האדריכל והמעצב ג'יו פונטי בכתב העת הסגנון - בבית ובריהוט - Lo Stile - nella casa e nell'arredamento.[5] בשנת 1942, בגיל 28, היא פתחה סטודיו אדריכלי משלה ב ויה ג'ז'ו, אך המחסור בעבודה בתקופת המלחמה הביא את ברדי עד מהרה לעסוק באיורים לעיתונים ומגזינים כמו "סטייל", "גרציה", "בלזה", "טמפו", "וטרינה" ו"אילוסטראציונה איטליאנה". משרדה נהרס בהפצצה אווירית בשנת 1943. בין השנים 1944–1945 הייתה ברדי סגנית מנהל מגזין "דומוס".[6][7]

פעילות זו הניעה את מעורבותה העמוקה יותר במפלגה הקומוניסטית האיטלקית. בשנת 1945 מינה מגזין דומוס את ברדי לנסוע ברחבי איטליה יחד עם קרלו פגאני והצלם פדריקו פאטלני כדי לתעד ולהעריך את מצבה של המדינה ההרוסה. בו ברדי, פגאני וברונו צבי ייסדו את המגזין השבועי "אקטואליה, ארכיטקטורה, מגורים ואמנות במילאנו".[8] היא גם שיתפה פעולה עם העיתון היומי "מילאנו סרה", בעריכת אלי ויטוריני. בו ברדי השתתפה בכנס הלאומי הראשון לשיקום במילאנו, והתריעה כנגד אדישות דעת הקהל בנושא, אשר בתפיסתה כלל הן את השיקום הפיזי והן את השיקום המוסרי של המדינה.

בשנת 1946 עברה בו ברדי לרומא ונישאה למבקר האמנות והעיתונאי פייטרו מריה ברדי.[6]

קריירה בברזיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון האמנות בסאו פאולו (MASP), יצירה ידועה של לינה בו ברדי

באוקטובר 1946 נסעו בו ברדי ובעלה לדרום אמריקה.[4] היות שהשתתפו בפעילות תנועת ההתנגדות האיטלקית, הם מצאו את החיים באיטליה שלאחר המלחמה, קשים עבורם.[7] בריו הם התקבלו על ידי המכון לאדריכלים ברזילאים (IAB). ברדי הקימה במהירות את פעילותה המקצועית בברזיל, מדינה שהשפיעה עמוקות על החשיבה היצירתית שלה. היא ובעלה ייסדו יחדיו את מגזין האמנות המשפיע "הביטאט". כותרת המגזין ביטאה את ההמשגה של ברדי באשר לעיצוב הפנים האידיאלי כ"הביטאט" - סביבת המגורים הטבעית שנועדה למצות את הפוטנציאל האנושי.

בשנת 1947 הזמין אסיס שאטבריאן - איל הון ופטרון אמנות ברזילאי, את פייטרו מריה ברדי להקים ולנהל מוזיאון לאמנות, שמיקומו נקבע בסאו פאולו, למרות העדפתה של בו ברדי לריו דה ז'ניירו. מוזיאון סאו פאולו לאמנות (São Paulo Museum of Art - MASP) נפתח ב-2 באוקטובר 1947, במשכנו הזמני בקומה השנייה של מטה איגוד אמצעי התקשורת הברזילאי ברחוב 7 באפריל. בו ברדי תכננה את הסבת המבנה למוזיאון, וגם את המטה החדש של איגוד אמצעי התקשורת הברזילאי. כמו כן עיצבה תכשיטים תוך שימוש באבני חן ברזילאיות.

בשנת 1948 הוקם הסטודיו ד'ארטה פלמה בקומה ה-18 של בניין הממוקם בכיכר בראוליו גומז, סאו פאולו, שתוכנן על ידי לוסיאן קורנגולד, אדריכל ממוצא פולני-יהודי. סטודיו זה הביא יחדיו את פייטרו מריה ברדי, בו ברדי, ג'יאנקרלו פאלנטי (עד 1951) וולריה פיאצ'ינטיני סירל (שהייתה אחראית על תחום העתיקות).[4]

בו ברדי הפכה לאזרחית ברזילאית בשנת 1951, ובאותה שנה ממש השלימה את עבודת התכנון הראשונה שלה שאף נבנתה - בית המגורים שלה ושל בעלה, המוכר בשם "בית הזכוכית", שהוקם בשכונה החדשה במורומבי.[9] עיצוב המבנה הושפע מרציונליזם איטלקי אך מאחר שהיא כבר השקיעה עצמה עמוקות בתרבות הברזילאית, החשיבה יצירתית שלה החלה להיות יותר אקספרסיבית.

בשנת 1955 החלה בו ברדי להרצות בפקולטה לאדריכלות ואורבניזם באוניברסיטת סאו פאולו.[4] בשנת 1957 היא כתבה והגישה לפקולטה כתב יד שנושאו "מחקר מקדים להוראת תיאוריות בארכיטקטורה" מתוך כוונה לזכות במשרת הוראה קבועה באוניברסיטה.[10]

בשנת 1977 תכננה בו ברדי את מפעל פומפייה.[7]

בשנת 1989, בגיל 74, כובדה בו ברדי בתערוכה ראשונה של יצירותיה שהוצגה באוניברסיטת סאו פאולו.[11]

בו ברדי גם עיצבה תכשיטים, תלבושות ותפאורות.[7]

בו ברדי נפטרה בבית הזכוכית ב־20 במרץ 1992.[4] כשמתה, הותירה מאחוריה תכנונים של בית העירייה החדש של סאו פאולו ומרכז התרבות של ורה קרוז.

בית הזכוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאזה דה וידרו

בשנת 1951 תכננה בו ברדי את בית הזכוכית - "קאזה דה וידרו" עבורה ועבור בעלה, הממוקם בשולי היער האטלנטי - יערות הגשם המקיפים את סאו פאולו. המבנה הוא דוגמה מוקדמת לשימוש בבטון מזוין באדריכלות ביתית.[7] הבית שוכן על חלקת אדמה בת 7,000 מ"ר, והוא היה בית המגורים הראשון בשכונת מורומבי[2] - אחד הפרברים העשירים ביותר של סאו פאולו כיום, הנחבא בלב היער שהתפתח סביבו מאז.

מבנה זה היה הניסיון הראשון של בו ברדי למצוא שפה ברזילאית למודרניזם האיטלקי בו הוכשרה. היא שאבה השראה גם מיצירות מודרניסטיות אמריקאיות אחרות, כמו בית פארנסוורת' של לודוויג מיס ון דר רוהה ובית "מקרה מספר 8" (Eames House) של צ'ארלס וריי איימס, ששניהם זכו לפרסום רב באותה תקופה. ייתכן שהיא גם הושפעה מבתי החצר של ברנרד רודופסקי שהוצגו בתערוכת "ברזיל בונה" בין השנים 1940–1942,[12] עם זאת, היא העדיפה למצוא הקשר בין המודרניזם לבין המרקם של ברזיל. תחת העתקת הדפוסים המקומיים. היא קיוותה לשלב את הרעיונות שמאחורי דפוסים אלו אל תוך העיצוב, באופן מודרני, ומתוך כבוד לסביבה המקומית.[1]

החלק העיקרי של הבית הוא אופקי והוא מוצב בין לוחות בטון מזוין דק הנישאים על פני עמודים עגולים דקים. העמודים מרחפים ומאפשרים לנוף לזרום מתחת לבניין. בפנים, אזור המגורים העיקרי פתוח כמעט לחלוטין, למעט חצר המאפשרת לעצים בגינה למטה לצמוח אל תוך לב הבית. בבית ישנם אזורים המוקצים לפונקציות שונות - חדר אוכל, ספרייה ופינת ישיבה סביב האח המרחף - אך כולם מאוחדים על ידי נופי היער שמבעד לזכוכית. בתיאוריה, לוחות הזכוכית מחליקים אופקית, אך אין מרפסת שמעודדת אנשים לצאת החוצה.

אזור המגורים מהווה רק את מחצית הבית. החצי השני יושב על קרקע מוצקה בראש הגבעה, בצד הצפוני של הסלון. שורת חדרי שינה פונה לחצר צרה, שמעברה השני הקיר הריק של אגף הצוות. רק המטבח חוצה את מתחם המעבר - טריטוריה המשותפת למשרתים ולבעלת הבית, ומאובזרת במגוון מכשירים מעוצבים היטב וחוסכי זמן בעבודה.

מוזיאון סאו פאולו לאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיצוב הבסיסי של בו ברדי שימש אותה בתכנון מוזיאון סאו פאולו לאמנות (המכונה גם "MASP") שנבנה בין השנים 1957 ל-1968. בעלה, פייטרו מריה ברדי, היה האוצר.[9] שניהם השתלבו בהקמת המוזיאון לאחר שפגשו את איל ההון, העיתונאי והדיפלומט הברזילאי אסיס שאטובריאן.[6] שרכש אוסף עצום של אמנות עבור המוזיאון על בסיס הידע האוצרותי של ברדי, כולל יצירות אמנות של בוש, אנדראה מנטניה, טיציאן וגויה.

בהתאם למונח "אדריכלות דלה" שברדי טבעה, כזו שנטשה את היומרנות הקשורה לרוב האינטלקטואלים המתורבתים, היא ביקשה לתכנן מוזיאון המגלם צורה פשוטה של אדריכלות מונומנטלית. הבניין נוצר מבטון חשוף ללא עיטורים, ופתרונות גולמיים ויעילים. גוף המבנה הוא נפח תלוי, המתנשא לגובה של 74 מטרים, ומונף מעל 4 עמודי בטון המחוברים על ידי שתי קורות בטון המשתרעות לאורך הבניין, עם שתי קומות גלריה מעל ומתחת לקומת הקרקע. הרחבה המפולשת של הבניין הותירה את הכיכר פתוחה לשדירות פאוליסטה, השדרה הפיננסית והתרבותית המרכזית של סאו פאולו, תוך שאפשרה בו זמנית תצפית נטולת הפרעה לעבר חלקיה הנמוכים יותר של העיר, נתון שהיה אחד התנאים שהוגדרו בתקנות המקומיות כאשר בו ברדי נשכרה לפרויקט זה.[13]

היא התכוונה ליצור בתוך גלריית האמנות חוויה שהיא בלתי צפויה וכמעט בלתי נוחה על ידי הצגת יצירות אמנות בסדר לא כרונולוגי בתוכנית פתוחה לכל קומה וכדי ליצור דיסוננס בין ההבנה מראש של הסדר לבין מה שמוצג.[14]

מוזיאון סולאר דו אוניהאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולאר דו אוניהאו (Solar do Unhão) הוא מרכז התרבות המרכזי של סלבדור, בירת באהיה. הוא הוקם על ידי לינה בו ברדי בהמשך להזמנת מושל באהיה שביקש לבנות מוזיאון אמנות חדש בצפון מזרח ברזיל.[15] בו ברדי רצתה שמוזיאון זה יציג אמנות פרימיטיבית מצפון מזרח ברזיל, כמו גם את האופי המעשי של העיצובים שלהם. עיצוב המוזיאון משקף את התרבות בסלבדור, אך גם את המעשיות והיופי של האזור. סולאר דו אוניהאו היה בעבר טחנת סוכר ונקרא על שם שופט בית המשפט העליון בברזיל מהמאה ה-17, פדרו אוניהאו קסטלו ברנקו.[16] בו ברדי הוזמנה להפוך את טחנת הסוכר למוזיאון לאמנות מודרנית. הבנייה נמשכה בין השנים 1959–1963. גרם המדרגות מנוגד לגאומטריה מופשטת ולחומריות מסורתית. בו ברדי מעניקה כבוד לבניין בן המאה ה-17, אך עם זאת, מעדכנת אותו בעיצובים מודרניים. מטרתה הייתה לשמר מבני עבר ששרדו באופן שלא ינטה לנוסטלגיה וגם לא יתעלם מההקשר בתוכו הם קיימים. לשם כך, היא השאירה את החזית הקולוניאלית שלמה והוסיפה את גרם המדרגות המודרני. סולאר דו אוניהאו משקף את אמונתה של בו ברדי כי מוזיאון צריך להיות גם מקום לחינוך. כאשר נבנה המוזיאון לראשונה הוא קיים במסגרתו שיעורים רבים באמנות והיסטוריה שהוסיפו ידע לציבור המקומי. בו ברדי האמינה שמוזיאון לא צריך להיות המוזוליאום של פעם, ותחת זאת עליו להיות אתר פעיל של ידע.

מרכז הפנאי של תעשיות פומפייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינה בו ברדי, SESC פומפייה, 1982

בשנת 1982 סיימה בו ברדי את בניית מרכז הפנאי של תעשיות פומפייה (הנקרא כיום SESC Pompéia).[8] בתחילה שכן בבניין בית חרושת לתופים ועל בו ברדי הוטל להפכו למרכז קהילתי. מרכז פומפייה נבנה לאחר 20 שנות דיקטטורה צבאית בברזיל שיצרה אדריכלות שלא שיקפה את התרבות הברזילאית.[15] מרכז הפנאי של תעשיות פומפייה מבטא שפה אדריכלית חדשה המייצגת את התרבות הברזילאית. המבנה המקורי הוא מוסד לא ממשלתי הקשור לפדרציית העסקים הלאומית, שנוסדה בשנות הארבעים על מנת לספק לעובדים שירותי בריאות ופעילויות תרבות.[17] בזמן הדיקטטורה הצבאית, הייתה בו ברדי מנודה בשל תפיסות ארכיטקטוניות קונבנציונליות שהיו מקובלות אז ושראו בה חריגה. תכנון מרכז פומפייה יצר לכן גל הלם בסאו פאולו. בשנת 1982 נחשף השלב הראשון במתחם. בו ברדי קילפה את הטיח מהמבנה ואז ריססה חול על הקירות כדי להבליט את מהותו של הבניין הגדול. העיצוב שלה שילב לבנים אדומות ומגדלי בטון לא שגרתיים שבהם שולבו שבילי הליכה עיליים ומתנשאים באוויר. בעת הדיון לגבי הפרוגרמה התכנונית שיש ליישם בבנין, בו ברדי גרסה שמבנה זה צריך להיות מרכז פנאי ולא מרכז תרבות וספורט. היא האמינה ש"תרבות "הוא מונח חזק שעשוי להטיל חובה על אנשים לערוך אירועי תרבות, בעוד שהמונח "ספורט" עשוי להזיק לעשייה התרבותית שהיא כבר תחרותית מטבעה.[18] הבניין מאכלס כיום חדרי פעילויות רבים, כולל: תיאטראות, חדרי כושר, בריכת שחייה, מזנונים, אזורי פנאי ומרגוע, מסעדות, גלריות, וסדנאות.

תיאטרון הסדנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאטרון הסדנה (Teatro Oficina) תוכנן על ידי בו ברדי בשנת 1984. היא הוזמנה להפוך מבנה משרדים שרוף בסאו פאולו לתיאטרון.[19] הבניין תוכנן עבור קבוצת התיאטרון שנשאה את אותו שם ושהייתה חלק חשוב מתנועת טרופיקליה בסוף שנות השישים. טרופיקליה שאפה ליצר שינוי בברזיל ולמצוא דרך שתאפשר למדינה לברוח מעברה הקולוניאלי. הם השתמשו בתיאטרון כדי לנסות ולהבין את המורשת הברזילאית שלהם. בו ברדי עיצבה את החלל החדש כמעט אך ורק בעזרת מערכת הפיגומים הצבועים. העיצוב מתייחס לבניית סטים בתוך חלל התיאטרון. לתיאטרון אין מושבים קונבנציונליים, מה שיוצר קווי ראייה גרועים. ביקורות ארכיטקטוניות ציינו כי הדבר אינו מעלים את חוויית התיאטרון אלא דווקא משפר ומעצים אותה. מושבי העץ הכבדים מעוצבים במעגל במרכז הבמה שהיא עצמה צרה מאוד. בתחילה, התיאטרון תוכנן עבור הבמאי הניסיוני, חוסה סלסו מרטינז קוראה, שאמר כי רעיון החלל הגיע אליו תחת השפעת סם האסיד. התיאטרון משמש לרוב יוצרים ניסיוניים העובדים סביב החלל. עיצוב התיאטרון נועד לגרום לצופה להרגיש כאילו הוא עצמו מעורב בפעילות המתרחשת על הבמה.

עיצוב רהיטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948 הקימה בו ברדי את הסטודיו ד'ארטה פלמה לתכנון ארכיטקטוני יחד עם ג'יאנקרלו פאלנטי (1906–1977) כדי לעצב ריהוט חסכני מעץ כבוש או פלסטיק תעשייתי תוצרת חברת פאו ברזיל בע"מ - סדנת הייצור שהם פתחו לשם כך ובאמצעותו ריהטו את המשרדים הראשונים של מוזיאון סאו פאולו. בשנות החמישים החלה ברדי בעיצוב רהיטים ממוסגרים ממתכת עם מושבים ומשענות גב מרופדים. העיצוב המפורסם ביותר שלה הוא כורסת הקערה (The Bowl Chair) עם מסגרת המתכת, משנת 1951,שהיוותה אבן דרך בשינוי התפישה העיצובית.[7] עיצובים מאוחרים יותר, כמו כיסא צד הדרך משנת 1967, אותו פיתחה בהשראת העיצובים המקומיים אליהם נחשפה במהלך מסעותיה בצפון-מזרח ברזיל, מגלמים אסתטיקה נעדרת רשמיות עם פשטות של עיצוב ודלות וגולמיות של החומר. לעיתים קרובות היא השתמשה בעיצוביה בעץ לבוד ובעץ הברזילאי המקומי.[20] ברדי רצתה שכל אובייקט יבטא את "ההיגיון הטבעי" שלו.

רישומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבו בארדי היה דמיון מפותח, עומק רב, ויכולת גילוי ויצירת הקשרים תוך כדי רישום על הנייר. בו ברדי יצרה למעלה מששת אלפים רישומים שרובם מאוחסנים בארכיונים האישיים שלה הנמצאים בבית שתכננה לעצמה ולבעלה בסאו פאולו.[21] היא השתמשה ברישום בעיקר כשפה לתקשר את מחשבותיה ורעיונותיה לשאר העולם. מרבית הרישומים שלה אינם אירועים בודדים שכן הם מתקשרים ומתקיימים במגוון רחב של קני מידה, דפוסים, יחסים ונושאים. כשהיא עברה בין תחומי עיסוק ומקומות שונים, היא ידעה גם להתאים את סגנון הציור שלה לעולם הסובב אותה.

רישומים אנליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רישומיה של בו ברדי נכחו וליוו אותה בכל תהליך התפתחותה כאדריכלית. עם הזמן היא התרחקה מהציורים הצבעוניים של גיל ההתבגרות ועברה למסגרת אנליטית יותר של התבוננות ושרטוט.[21] היא השתמשה בגואש כתום עבור הפוצ'ה - פס המלוי בין הקירות, שאפשר לה להשתמש בבחירות גרפיות נועזות. היא לקחה קורסים שעזרו לה בקומפוזיציה, ברישום נופים באוויר הפתוח, פרספקטיבה וגאומטריה תיאורית, שכולם התמקדו בבניינים היסטוריים. היא למדה גם כתבים ומאמרים קלאסיים של תקופת רנסאנס ומאמרים מאת ויטרוביוס.

ציורים נרטיביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום לימודיה עם פרוץ המלחמה, היא השתמשה בידע שלה בצבעי מים וגואש בשילוב עם השכלתה באדריכלות כדי ליצור רישומים המספרים סיפורים. היא יצרה תמונות המייצגות צורות מסורתיות ומודרניסטיות, בין ליריות לרציונליזם.[21] לעיתים קרובות היא חיברה את הסיפורים המצוירים האלה לכדי סרטים מצוירים קטנים, המזכירים קומפוזיציות אימה מימי הביניים. היא נהגה להגביל את מרקם הרישומים שלה תוך שימוש בפרספקטיבה חד-מגוזית, צורות תלת־ממדיות וחללים, כמו גם נופי עין הציפור. היא הייתה מציגה מסגרות מרחביות מרובות בו זמנית, אך מעולם לא איבדה את נקודת המבט של חיי היומיום, אותם חשפה בחינניות, בפרטים ססגוניים.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1990 הוקם מכון לינה בו ברדי ופייטרו מריה ברדי לקידום חקר התרבות והארכיטקטורה הברזילאית.[22] בו ברדי נפטרה בשנת 1992 בסאו פאולו, ברזיל.

במהלך השנים האחרונות אמנים ואדריכלים רבים ובהם גילברט וג'ורג', סילדו מאירלס, אייזק ג'וליאן, כריסטינה איגלסיאס, נורמן פוסטר, אולאפור אליאסון ואדריאן וילאר רוחאס יצרו עבודות מחווה ללינה בו ברדי.[2] אדריכלית משרד התכנון היפני SANAA קזויו סג'ימה הציבה אותה במרכז הביאנלה של ארכיטקטורה של ונציה בשנת 2009. עבודתה הייתה נושא לתערוכה משנת 2012 במועצה הבריטית בלונדון.[23] בשנת 2013, האוצר הנס אולריך אובריסט אצר את התערוכה "הפנים נמצא בחוץ", שהוצגה בבית הזכוכית ובמרכז הפנאי של פומפייה. גילברט וג'ורג' בילו יום בבית הזכוכית כפסלים חיים, ותיעדו את התוצאות בגלויות שהופצו למבקרים.

בשנת 2013 המועצה הבריטית, בשיתוף פעולה עם מכון לינה בו ברדי וראש ממשלת ברדי, הקצתה מלגה בשם "מלגת לינה בו ברדי" לאדריכלים בריטים לנסוע ולעבוד בברזיל.[24]

בשנת 2014, שרבוט גוגל ציין את יום הולדתה המאה.

בשנת 2015, בחר עיתון הגרדיאן את תיאטרון הסדנה של לינה בו ברדי (1991) לתיאטרון הטוב בעולם.[25]

בשנת 2018, גלריית נילופאר, בשיתוף עם סטודיו האדריכלות עטור הפרסים מרחב קוויאר, ובתמיכת מכון בו ברדי ובית הזכוכית הציג את האוסף הגדול ביותר אי פעם של ריהוט פרי יצירתה של לינה במסגרת שבוע העיצוב של מילאנו.[26]

פרויקטים ארכיטקטוניים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1951: קאסה דה וידרו (בית הזכוכית), מעונה של בו ברדי.[27][28]
  • 1951: הקערה של ברדי, כורסה.[29]
  • Solar do Unhão, :1959: טחנת סוכר הוסבה למוזיאון אומנות בבאהיה.
  • 1968: מוזיאון סאו פאולו לאמנות.
  • 1984: קאיפירה: תערוכת פאו א פיקה - Caipiras, Capiaus: Pau a Pique.[30]
  • 1986: מרכז הפנאי של תעשיות פומפייה - Centro de Lazer Fábrica da Pompéia.
  • 1991: תיאטרון הסדנה, חלל משתנה המורכב מחומרים ממוחזרים שביטל את ההבחנות בין שחקן לקהל, במה ובמה אחורית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לינה בו ברדי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 Sustainable Lina : Lina Bo Bardi's adaptive reuse projects. Condello, Annette., Lehmann, Steffen. Switzerland: Springer. 2016. ISBN 9783319329840. OCLC 957700259.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: others (link)
  2. ^ 1 2 3 Charlotte Burns (August 1, 2011), Lina Bo Bardi, the artist’s architect The Art Newspaper.
  3. ^ Gibson, Eleanor (29 באוקטובר 2015). "Lina Bo Bardi's "radical" glass easels revived for exhibition of Brazilian art". Dezeen. נבדק ב-20 באפריל 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 3 4 5 "Timeline - Lina Bo Bardi", Deutsches Architektur Zentrum, Retrieved 16 August 2014.
  5. ^ "AA School of Architecture - Exhibitions". www.aaschool.ac.uk. נבדק ב-2016-10-22.
  6. ^ 1 2 3 da Costa Meyer, Esther. "After the Flood", Harvard Design Magazine, Retrieved 16 August 2014.
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 design, R. "Lina Bo Bardi". R & Company. R & Company. נבדק ב-13 ביולי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 Zeuler Lima. "Preservation as Conservation: The Work of Lina Bo Bardi", Columbia University School of Architecture, Retrieved 16 August 2014.
  9. ^ 1 2 "About: Lina Bo Bardi", Architectuul, Retrieved 16 August 2014.
  10. ^ Veikos, Cathrine (2013). Lina Bo Bardi: The Theory of Architectural Practice. London and New York: Routledge, Taylor& Francis. ISBN 978-0-415-68913-7.
  11. ^ "Lina Bo Bardi and the Architecture of Everyday Culture", Places Journal, Retrieved 05 April 2015.
  12. ^ Condello, Annette (2016). Sustainable Lina. Springer International Publishing. p. 52. ISBN 978-3-319-32984-0.
  13. ^ "AD Classics: São Paulo Museum of Art (MASP) / Lina Bo Bardi". ArchDaily (באנגלית אמריקאית). 2018-10-28. נבדק ב-2019-03-22.
  14. ^ edicion (2012-09-03). "Sao Paulo Art Museum [MASP]". www.onarchitecture.com (באנגלית). נבדק ב-2019-03-22.
  15. ^ 1 2 Macartney, Hillary (2013). "Lina Bo Bardi: Three Essays on Design and Folk Arts in Brazil". West 86th.
  16. ^ Felippe, Hernandez (2010). Beyond Modernist Masters: Contemporary Art in Latin America. Birkhauser Press.
  17. ^ Moore, Rowan (2012). "Lina Bo Bardie". Architectural Review. 232.
  18. ^ "The Making of SESC Pompéia by Marcelo Ferraz". Lina Bo Bardi Together. 2012-08-03. נבדק ב-2019-03-22.
  19. ^ Moore, Rowan (2015). "The 10 Best Theatres". The Guardian.
  20. ^ Collection, Design. "Artist's Works". R & Company. R & Company. נבדק ב-13 ביולי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ 1 2 3 Bardi, Lina Bo, 1914-1992 (18 ביוני 2019). Lina Bo Bardi : drawings. Lima, Zeuler Rocha Mello de Almeida,, Fundació Joan Miró (Barcelona, Spain). Princeton, New Jersey ; Barcelona. ISBN 978-0-691-19119-5. OCLC 1055681920. {{cite book}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  22. ^ [1], Instituto Bardi, Retrieved 16 August 2014.
  23. ^ Rowan Moore (September 9, 2012), Lina Bo Bardi: buildings shaped by love The Guardian.
  24. ^ "Lina Bo Bardi Fellowship", British Council, Retrieved 16 August 2014.
  25. ^ The 10 best theatres
  26. ^ "LINA BOBARDI GIANCARLO PALANTI STUDIO D'ARTE PALMA 1948 - 1951". bobardi-palanti.com (באנגלית). נבדק ב-2019-02-18.
  27. ^ Clement, Paul (14 בספטמבר 2013). "Lina Bo Bardi's Personal Brand of Modernism". Metropolismag.org. Metropolis. נבדק ב-14 בספטמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ "Lina Bo Bardi's Personal Brand of Modernism - Metropolis". Metropolis (באנגלית אמריקאית). 2013-09-14. נבדק ב-2018-09-18.
  29. ^ "Graham Foundation > Exhibitions > Lina Bo Bardi: Together". www.grahamfoundation.org. נבדק ב-2018-09-18.
  30. ^ "The motley life and uncertain legacy of Lina Bo Bardi". Archinect (באנגלית). נבדק ב-2018-09-18.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=לינה_בו_ברדי&oldid=37951032"