לינולאום
לינולאום (באנגלית Linoleum) הוא סוג ריצוף העשוי מחומרים כגון שמן פשתן מוצק (לינוקסין), שרף, אבק שעם טחון, נסורת וחומרי מילוי מינרליים כגון סידן פחמתי, לרוב על גבי יוטה או בד קנבס. פיגמנטים מוסיפים לעיתים קרובות לחומרים כדי ליצור את גימור הצבע הרצוי. מבחינה מסחרית, החומר הוחלף ברובו בריצוף ויניל, אם כי בבריטניה ובאוסטרליה זה עדיין מכונה לעיתים קרובות "לינו"[1].
רצפות הלינוליאום המשובחות ביותר, מכונות "משובצות", הן עמידות ביותר, ועשויות על ידי חיבור ושיבוץ של חתיכות לינוליאום מוצקות. לינוליאום זול יותר עם דוגמאות מגיע בדרגות או בעוביים שונים, ומודפס בשכבות דקות יותר הנוטות יותר לבלאי ולקרע. לינולאום איכותי הוא גמיש ולכן ניתן להשתמש בו במבנים שבהם חומר קשיח יותר (כגון אריחי קרמיקה) עלול להיסדק.
טכנולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לינולאום מורכב למעשה משני רכיבים, תרכובת אורגנית ניתנת לפולימר ואוסף של חומרי מילוי, פיגמנטים וזרזים. החומרים המקדימים הניתנים לפולימר עשירים בשומנים רב בלתי רוויים, במיוחד נגזרות של חומצה לינולאית וחומצה אלפא-לינולנית. שומנים כאלה נקראים שמנים מייבשים משום שהם "מתייבשים" (מתקשים) בחשיפה לחמצן באוויר. תהליך הייבוש גורם לקישור צולב של מולקולות השומן. תהליך קישור צולב זה הוא לרוב איטי, ולכן מוחלים זרזים וחום כדי לתת חומר עמיד. במהלך קישור צולב זה, חומרי מילוי ופיגמנטים מעורבבים עם השרף .
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלינוליאום הומצא בשנת 1855 על ידי הבריטי פרדריק וולטון[2]. וולטון גילה במקרה את התכונות של שמן פשתן מוצק (לינוקסין) שנוצר על גבי פחית צבע והבין את הפוטנציאל שלו כתחליף לגומי טבעי. הוא פיתח תהליך שבו האיץ את חמצון שמן הפשתן באמצעות חימומו עם אצטט עופרת וגופרת אבץ, ובכך יצר מסה שרפית שאליה טבל בד כותנה עד ליצירת שכבה עבה.
בשנת 1860 קיבל וולטון פטנט (מספר 209) על התהליך[3]. למרות קשיים ראשוניים - כולל התפרקות בד הכותנה, זמן ייצור ארוך, שריפה במפעלו הראשון ובעיות בריאותיות - הוא המשיך לשכלל את המוצר. בשנת 1863 הגיש פטנט נוסף עבור שיטה משופרת שכללה ציפוי בד קנבס או בדים חזקים אחרים בתערובת של שמן מחומצן, אבק שעם וגומי או שרף.
וולטון כינה את המצאתו בשם "לינוליאום", מהמילים הלטיניות linum (פשתן) ו-oleum (שמן)[4]. בשנת 1864 הקים את חברת Linoleum Manufacturing Company Ltd. עם מפעל בסטיינס, ליד לונדון. המוצר לא זכה לפופולריות מיידית בשל תחרות עזה, אך לאחר מסע פרסום אינטנסיבי ופתיחת חנויות ייעודיות, החלה החברה להצליח.
בשנת 1871 פיתח ויליאם פרנקוט תהליך מזורז לייצור לינוקסין באמצעות נשיפת אוויר חם, שיטה שנמשכה יום או יומיים בלבד לעומת שבועות בשיטה המקורית. אף שאיכות החומר הייתה פחותה, יצרנים רבים אימצו את התהליך בשל עלותו הנמוכה.
עד שנת 1869 ייצא מפעלו של וולטון לאירופה ולארצות הברית. בשנת 1877 הפכה העיר הסקוטית קירקלדי שבמחוז פייף למרכז עולמי לייצור לינוליאום, עם שישה מפעלים, כשהבולט ביניהם היה מייקל ניירן ושות', שייצרה חיפויי רצפה עוד משנת 1847.
וולטון הרחיב את פעילותו לארצות הברית ב-1872, כשהקים את חברת ייצור הלינוליאום האמריקאית בסטטן איילנד, בשיתוף עם ג'וזף ווילד. זו הייתה יצרנית הלינוליאום הראשונה בארצות הברית, ואחריה הוקמה חברת הלינוליאום האמריקאית ניירן (לימים תאגיד קונגוליאום) בניו ג'רזי.
אובדן הגנה על סימן מסחרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרדריק וולטון, ממציא הלינוליאום, לא היה שבע רצון מהשימוש שעשתה חברת מייקל ניירן ושות' בשם "לינוליאום" והגיש נגדה תביעה בגין הפרת סימן מסחרי. אולם, מאחר שהמונח לא היה רשום כסימן מסחרי, וולטון הפסיד בתביעה. בית המשפט קבע כי גם אילו היה השם רשום כסימן מסחרי, הוא היה כבר בשימוש נרחב עד כדי כך שהפך למונח גנרי.
תהליך זה, שבו שם מותג הופך לכינוי כללי למוצר, התרחש במקרה של הלינוליאום רק 14 שנים לאחר המצאתו. "לינוליאום" נחשב לשם המוצר הראשון בהיסטוריה שהפך למונח גנרי, תופעה שמוכרת כיום בתחום הקניין הרוחני.
תחליפים מודרניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ככיסוי רצפה, לינוליאום הוחלף לעיתים קרובות בפוליוויניל כלוריד (PVC), המכונה לעיתים ויניל. ל-PVC תכונות רבות העולות על פני לינוליאום, כולל עמידות בפני אש[5]. לינולאום עדיין משמש באמנות להדפסים של חיתוך לינולאום[6]. לינולאום נחשב גם לחלופה ידידותית לסביבה ל-PVC מכיוון שהוא מופק מחומר מתחדש, טבעי ומתכלה ביולוגית[7].
-
מבט קצה, המציג את החלק התחתון של יריעת לינולאום (2021) -
שלא כמו רוב ריצוף הוויניל, הצבע עובר עד לחלק העליון של הלינוליאום. -
דוגמאות של לינוליאום
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Heisterberg‐Moutsis, Gudrun; Heinz, Rainer; Wolf, Thomas F.; Harper, Dominic J.; James, David; Mazzur, Richard P.; Kettler, Volker; Soiné, Hansgert (2001). "Floor Coverings". Ullmann's Encyclopedia of Industrial Chemistry. doi:10.1002/14356007.a11_263. ISBN 9783527303854.
- ^ Jones, M.W. (21 נוב' 1918). The history and manufacture of floorcloth and linoleum. Society of Chemical Industry.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "F. BRIDGE, STOPPER FOR BOTTLEs, &C., No. 418,549. Patented Dec. 31, 1889" (PDF). Patentimages.storage.googleapis.com. נבדק ב-2022-07-24.
- ^ "The Evolution of Linoleum". Hagley (באנגלית). 2018-03-15. נבדק ב-2024-12-11.
- ^ Heisterberg‐Moutsis, Gudrun; Heinz, Rainer; Wolf, Thomas F.; Harper, Dominic J.; James, David; Mazzur, Richard P.; Kettler, Volker; Soiné, Hansgert (2001). "Floor Coverings". Ullmann's Encyclopedia of Industrial Chemistry. doi:10.1002/14356007.a11_263. ISBN 9783527303854.
- ^ "The history and process of linocut print: from paupers to Picasso – Great North Art Show" (באנגלית בריטית). 2014-06-06. נבדק ב-2024-12-11.
- ^ Fofana, Bourlaye; Ragupathy, Raja; Cloutier, Sylvie (2010). "Flax Lipids: Classes, Biosynthesis, Genetics and the Promise of Applied Genomics for Understanding and Altering of Fatty Acids". In Gilmore, Paige L. (ed.). Lipids. pp. 71–98.
