ביוש

ערך זה עוסק באקט חברתי שלילי. אם התכוונתם לעיר ברומניה, ראו ביוש (רומניה).

שלט ברחוב אבן גבירול המאיים לבייש את מי שיטיל מימיו ברחוב באמצעות העלאת סרטון המתעד את מעשהו לאתר YouTube

בִּיוּשׁ (באנגלית: Shaming, מהמונח האנגלי לבושה: Shame, ובעקבות זאת גם בעברית שֶׁיְימִינְג) הוא פרסום התנהגות שלילית של אדם על מנת לביישו, וכן פגיעה מסיבות דומות במוניטין של מותג או ארגון. בימינו אמצעי נפוץ לביוש הוא האינטרנט^[1] והרשתות החברתיות.

פעולת הביוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בושה היא תחושה או רגש שלילי המתעורר בקרב אצל אדם שחש כי הזולת מבקר אותו בעקבות מעשה שעשה בניגוד לנורמות המקובלות. ביוש רשתי הוא פעולה דיגיטלית שמטרתה לגרום לאדם בושה בשל פעילות שחורגת מהנורמות המקובלות של החברה, וכן פגיעה מסיבות דומות במוניטין של מותג או ארגון. ברוב המקרים מדובר בפרסום באתרי רשתות חברתיות שנעשה בתצורת פוסט, שעשוי לכלול את שמו של האדם, תמונתו, ואף סרטון וידאו רלוונטי. הפוסט עלול להעשות לוויראלי ולהיקרא על ידי אלפי אנשים, שחלקם ישתפו אותו (share), יעשו לייק לכותב וחלקם יגיבו לתוכן הפוסט באופן שמחמיר את רגש הבושה. ספרו של ג'ון רונסון, "So You've Been Publicly Shamed" (אנ'), העלה אל התודעה את המורכבות הערכית והאתית עמה אנו מתמודדים בעידן זה. רונסון קיים עשרות ראיונות עם נפגעי שיימינג דיגיטלי, כמו גם עם עיתונאים שחשפו וגולשים שהתלהמו, תוך התייחסות לדילמות הייחודיות של כל בעל תפקיד בתהליך. לפיכך ניתן לחלק את השיימינג לכמה סוגים:

בודי שיימינג – ביוש אדם בגלל המראה החיצוני שלו (חוץ ממשקל כולל גם תווי פנים, מרקם העור, פרופורציות גוף, שיער ראש ופנים וכולי).
פאט שיימינג – ביוש אדם בגלל משקל גבוה והרגלי אכילה מסוימים או הפרעת אכילה גם אם מדובר בחשד לא הגיוני.
סקיני שיימינג – ביוש אדם בגלל משקלו הנמוך והרגלי אכילה מסוימים או הפרעת אכילה גם אם מדובר בחשד לא הגיוני.
סלאט שיימינג – ביוש אישה בגלל לבושה (לרוב הכוונה ללבוש חושפני), מעשים שיכולים להתפרש כמיניים והיסטוריית מערכות היחסים שלה.
מאם שיימינג – ביוש אישה על כך שהטיפול בילדיה הוא לקוי או חסר.

תופעת הביוש אומנם נתפשת בציבור כתופעה שלילית אולם מדובר בשיח דיגיטלי שעשוי להכיל שפה בוטה, אבל הוא אינו בהכרח שלילי. במקרים רבים היא משמשת ככלי של האזרח המוחלש במאבקו נגד רשויות או חברות אשר פוגעות בו או בזכויותיו, ועל כן יש לה גם השלכות חיוביות.^[2] היו מקרים שבהם ביוש הצליח לשנות מציאות, בין אם באמצעות תפיסה והרשעה של פושעים ובין אם בהשפעה על חברות ומותגים לשנות את מדיניותם החברתית או הסביבתית. זכורים מקרים בהם שיימינג כנגד אדם פרטי נתפש כמעשה חיובי, למשל בתחומי חנייה בחניית נכים, הטרדה מינית והשחתת אתרי טבע וארכאולוגיה. יש כאלה הטוענים שגם גזענות, גילנות ולהטופוביה הם צורות של שיימינג.

ביוש רגולטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג נוסף של ביוש הוא כזה הנעשה בידי הרשות המבצעת במדינה כלפי תאגידים, כגון חברות וארגונים אחרים, למטרות רגולטוריות, כמו הגנה על הסביבה, בריאות הציבור ושיפור ההגנה על הצרכן.^[3] הביוש הרגולטורי נעשה באמצעות מגוון שיטות, כגון דירוגים ורשימות של חברות בליווי ציונים או כוכבים, הודעות ברשתות חברתיות ובאמצעי התקשורת, ומאגרי מידע מקוונים. ביוש רגולטורי כולל פרסום מידע שלילי על התנהגות לקויה של חברות ספציפיות בענפים שונים במשק.^[4] התנהגות זו יכולה להיות בלתי חוקית, במישור הפלילי, המנהלי או האזרחי, או בלתי אתית. דוגמה טובה לביוש רגולטורי בישראל היא מדד ההשפעה הסביבתית של המשרד להגנת הסביבה המתפרסם מדי שנה ומדרג במסגרת "רשימה אדומה" את החברות המזהמות בישראל. מטרת הביוש היא להפעיל לחץ, באופן עקיף ובאמצעות הציבור, על החברות המבויישות, כדי שישפרו את התנהגותן.

מחקר משנת 2020 בוצע במטרה להעריך את האפקטיביות של מדיניות הביוש של OSHA (אנ'), ארגון רגולטורי אמריקאי שהיה חריג בכך שהצהיר על מדיניות רשמית של ביוש - בנוגע לבטיחות בעבודה וצמצום פגיעות של עובדים במקום העבודה. המחקר הראה שיפור בביצועיהם של גופים שעברו ביוש, והעריך את השיפור במידה שוות ערך ל-210 ביקורים של פקחים, כאשר עלותה של שיטת הביוש נמוכה בהרבה.^[4]^[5]

הבעייתיות שבתופעת הביוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבעייתיות העיקרית שמלווה את תופעת השיימינג היא היותה חד-צדדית, כיוון שהמפרסם מציג את הדברים רק מהצד שלו, ללא תגובת המבויש. בשלב הראשוני של הפרסום לא ניתן לאמת האם הדברים התרחשו כפי שתיאר או שישנם פרטים לא ידועים, כגון חלקו של המפרסם באירוע או טעות בתיאור ההתרחשות, ושלא ניתן הרבה משקל לטענותיו של הצד המותקף. למרות העובדה, שאירעו לא מעט מקרים בהם פרסום התמונה המלאה עצר את פעולת הביוש, הנטייה היא לקבל את הדברים כאמת ולצדד בצד שהעלה את הטענות לרשת.

בנוסף לכך, הפומביות של פעולת הביוש גוררת פגיעה בפרטיותו של אדם ועלולה לגרום לו השפלה נפשית. הצורך להסביר את פעולותיו לגולשי אינטרנט רבים מספור והקושי לבצע זאת עשויים לגרום לתסכול נפשי, בשל הרגשתו של האדם שהפרסום נגדו זוכה לכר נרחב ולתהודה רבה, ואילו הסבריו לא. לעיתים, כאשר פעולת ביוש מהווה חריגה בוטה מנורמה מקובלת, כגון התנהגות בלתי ראויה במרחב הציבורי, אי כיבוד צפירה או חשש מפגיעה בילדים, היא עלולה להפוך ללינצ'טרנט (הלחם בסיסים של לינץ' ואינטרנט).

הביוש באינטרנט מופץ בעיקר לעוקבים אחר המבייש ועוקביהם וכן הלאה, אולם אם הוא יוצא מהרשת החברתית אל כלי התקשורת הביוש מקבל מינוף משמעותי ומגיע לקהלים חדשים, אשר משתפים את הסיקור החדשותי.

יחס החוק כלפי תופעת הביוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1787, כתב בנג'מין ראש, מהאבות המייסדים של ארה״ב, מאמר נוקב בדרישה להוציא מן החוק את ההלקאות הציבוריות, עמודי הקלון ועונשי החרפה שבוצעו בכיכר העיר מול עיניי הציבור. 50 שנה לאחר מכן נאסרו טקסים של ענישה ציבורית בכל מדינות ארה״ב, למעט דלאוור. בעידן הנוכחי, בו הרשתות החברתיות תופסות תאוצה וכל אינדיבידואל מקבל את הבמה לפרסם את משנתו ולחרוץ דינו של אדם או חברה לטוב או לרע, חוזרת תופעת הביוש לקדמת הבמה, הפעם באופן גורף, ויראלי וגלובלי. לא אחת נאלצים בתי המשפט להתמודד עם תביעות הנערמות ומצטברות על שולחנותיהם, ולהכריע בנושא, למרות ההגבלות בחקיקה. במערכת המשפט נעשים מאמצים לעשות את ההתאמה בנוגע להתקדמות הטכנולוגיה ביחס להתקדמות, לא רק של מערכת החקיקה והמשפט, אלא גם של הנורמות החברתיות והאתיקה.

נכון לשנת 2015, האפיק המשפטי המרכזי בו ניתן לטפל בנושא ביוש הוא שימוש בחוק איסור לשון הרע.^[6] חוק זה בוחן כל אירוע של חשד בהוצאת לשון הרע על פי עמידה בשתי הגנות: הגנת "תום הלב" והגנת "אמת דיברתי", אולם במקרים שבהם מפרסם הביוש לא חרג משתי הגנות אלו, יש קושי משפטי לדון בנושא ועל כן ההכרעה עוברת למישור הערכי, הציבורי והתדמיתי.

תביעה בגין הוצאת לשון הרע הוגשה ביוני 2015^{[דרושה הבהרה]} נגד מפעילי האתר "נלחמים בישראלי המכוער" ונגד מי שכתבה בו פוסט בצירוף תמונת התובע, ובו טענה כי הוא לא ניקה אחר גללי כלבו מהמדרכה. התובע טוען בתביעה כי הדבר אינו נכון וכי הפרסום גרם לו נזק ופגע בכבודו.^[7]

כלים להתמודדות עם ביוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיעדר יכולת משפטית להתמודד באופן כולל ומקיף עם תופעת הביוש נוצר חלל, שלתוכו נכנסו עסקים שמציעים ייעוץ להתמודדות עם שיימינג וניהול משברים ברשתות חברתיות וגם חברות שמציעות שירותי אסטרטגיה של ניהול מוניטין ברשת. ההבדל בין עסקים אלו נעוץ במועד הטיפול, ייעוץ להתמודדות עם שיימינג מבוצע בזמן אמת ומטרתו לעזור למבויש לענות לטענות כלפיו ולנהל את השיח ברשת ובכלי התקשורת ביעילות המרבית, תוך חתירה לסיום אירוע הביוש וניקוי שמו של המבויש.

לעומת זאת, אסטרטגיה של ניהול מוניטין עוסקת בשמו הטוב של המבויש לאחר האירוע ומתמקדת בשיטה של חיפוש ישיר בתוצאות שמציגים מנועי החיפוש כאשר מקלידים את שם האדם או העסק בחיפוש. אסטרטגיה זו מתחלקת לטיפול בשתי דרכים: האחת היא צמצום האזכורים השליליים והקטנת הנוכחות השלילית ברשת, ואילו השנייה היא יצירת אזכורים חיוביים, המציגים את אותו אדם או עסק באור חיובי, ומתן משקל גדול לאזכורים אלו, כך שיאפילו על האזכורים השליליים ויעקפו אותם בתוצאות החיפוש.

מקרים בולטים של ביוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2013 התאבדה נערה קנדית בת 17, בשם ריטה פרסונס, לאחר שהופצה באינטרנט תמונה מאירוע של אונס קבוצתי לכאורה שבוצע בה בגיל 15; בעקבות התמונה, אנשים שונים הטרידו אותה בהערות פוגעניות בהודעות SMS.^[8]

בפברואר 2015 פורסמו ברשתות החברתיות סרטונים שתיעדו את טיסת השוקולד,^[9] שבמהלכה התעמתו נוסעת ובני משפחתה עם דייל בשל רצונה של הנוסעת לרכוש שוקולד. התנהגותם נתפשה כחורגת מנורמות חברתיות ראויות ולכן אירוע שיימינג זה נתפש כשיימינג חיובי.

במאי 2015 התאבד בישראל אריאל רוניס, מנהל לשכת רשות האוכלוסין בתל אביב, שהואשם באפליה בפוסט בפייסבוק שהתפרסם והפך ויראלי במהירות. כותבת הפוסט רואיינה בהמשך בטלוויזיה והאשימה את רוניס בגזענות. רוניס ניסה לטעון כי לא הייתה גזענות במקרה, אך תשובותיו נבלעו. לאחר מספר ימים התאבד בביתו, לאחר שפרסם פוסט המציג את מניעיו.^[10] לאחר שנודע על התאבדותו של רוניס פרסמה האישה שהתלוננה על התנהגותו הודעה שבה הביעה צער עמוק.^[11]

בישראל נפוצו סרטונים רבים שזכו לכינוי "הישראלי המכוער". הסרטונים הציגו משפחות או אנשים פרטיים שמתנהגים באלימות, ובהפצתם באמצעות הרשתות החברתיות. בעקבות תופעה זו הוקמו מספר עמודי פייסבוק אשר מהווים במה לתפוצה ולגינוי ההתנהגות הבלתי רצויה, כגון "נלחמים בישראלי המכוער"^[12] ו"הישראלי המכוער". דוגמה נוספת היא דף הפייסבוק של אור ירוק ואתר "רודשיימר" (Road Shamer), שעוסקים בביוש נהגים על עבירות תנועה התנהגותיות.