ליסנקואיזם
ליסנקואיזם (ברוסית: Лысенковщина) היה מסע תעמולה פוליטי-מדעי בברית המועצות שהובל על ידי טרופים ליסנקו ונתמך על ידי השלטון הסטליניסטי החל משנות ה-20 המאוחרות ועד אמצע שנות ה-60. הליסנקואיזם דחה את הגנטיקה המודרנית (המנדליזם) לטובת פסבדו-מדע המבוסס על "תורשה סביבתית", מה שהוביל לפגיעה אנושה במדע הרוסי ולהרעבה המונית.[1]
רקע היסטורי ואידאולוגי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המהפכה הבולשביקית, חיפש המשטר הסובייטי דרכים להאיץ את הייצור החקלאי ולהוכיח את עליונות האידאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית. הליסנקואיזם התאים לאידאולוגיה זו משתי סיבות עיקריות:
- דטרמיניזם סביבתי: הרעיון שניתן "לחנך" צמחים (כמו בני אדם) ולהוריש את התכונות הללו לדורות הבאים, תאם את השאיפה הסובייטית ליצור את "האדם החדש".
- אנטי אליטיזם: הגנטיקה הקלאסית נתפסה כ"מדע בורגני" ומערבי, בעוד ליסנקו הציג את עצמו כ"מדען יחף" הצומח מן המעמד העובד.[2]
עיקרי התיאוריה של ליסנקו
[עריכת קוד מקור | עריכה]התיאוריה של ליסנקו, שנודעה כ"ביולוגיה מיצ'וריניסטית" (על שם הבוטנאי איוואן מיצ'ורין), התבססה על גרסה מעוותת של הלאמארקיזם – התפיסה המיושנת הגורסת כי תכונות שנרכשו במהלך חיי האורגניזם כתוצאה מהשפעות סביבתיות עוברות בתורשה לצאצאיו. ליסנקו טען כי ניתן "לחנך מחדש" את הטבע ולשנות את התכונות הגנטיות של גידולים חקלאיים בתוך דור אחד או שניים, רעיון שתאם את השאיפה הסובייטית לעצב מחדש את החברה האנושית.[3]
קיוט ותורשה סביבתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ליסנקו זכה לפרסום ראשוני בזכות טכניקת הקיוט (ורנליזציה). הוא טען כי באמצעות חשיפת זרעי חיטה של חורף ללחות ולקור מבוקר, ניתן "לאמן" אותם להפוך לחיטת אביב, המניבה יבול מוקדם יותר. הכשל המדעי המרכזי שלו לא היה בעצם הטיפול (הקיוט הוא תופעה ביולוגית קיימת), אלא בטענה המופרכת כי השינוי הופך לקבוע במטען התורשתי. ליסנקו הבטיח לשלטונות כי הצאצאים של זרעים אלו יהיו "חיטת אביב" באופן טבעי ללא צורך בטיפול נוסף, הבטחה שהתבררה כשקרית והובילה לאובדן יבולים אדיר כאשר הזרעים חזרו לתכונותיהם המקוריות בשטח.[1]
שלילת הגנטיקה המודרנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ליסנקו שלל בבוז את קיומם של הגנים, הכרומוזומים וה-DNA (שנחשב אז למושג חדשני). הוא כינה את הגנטיקה המנדליאנית "וייסמניזם-מנדליזם-מורגניזם" (בהתייחס לחוקרי האבולוציה והגנטיקה אוגוסט וייסמן, גרגור מנדל ותומאס הנט מורגן) ותיאר אותה כזרם "פשיסטי", "ריאקציונרי" ו"מטאפיזי". לטענתו, הרעיון שישנו חומר תורשתי יציב שאינו מושפע ישירות מהסביבה הוא עלבון למטריאליזם הדיאלקטי, שכן הוא מרמז על מגבלות לשינוי הטבע. הוא טען כי כל תא בגוף משתתף בתורשה וכי ה"פלזמה" של הצמח כולו היא שמעבירה את התכונות, ובכך החזיר את הביולוגיה הסובייטית עשרות שנים לאחור.[2]
"סוציאליזם של צמחים" וצפיפות זריעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחד המרכיבים ההרסניים ביותר בתיאוריה שלו היה שלילת הברירה הטבעית והתחרות בתוך המין. ליסנקו טען כי לפי עקרונות הקומוניזם, צמחים מאותו מין אינם מתחרים זה בזה על משאבים אלא "משתפים פעולה" למען הישרדות הכלל. על בסיס הנחה אידאולוגית זו, הוא הורה לחקלאים לזרוע זרעים בצפיפות קיצונית ("זריעה באשכולות"), בטענה שהם יגנו זה על זה מפני עשבים שוטים ומזיקים. בפועל, הצמחים התחרו על מעט חומרי ההזנה והמים הזמינים, מה שגרם לקמילה המונית ולכישלון חקלאי קולוסאלי שתרם ישירות לרעב הכבד בברית המועצות ובסין.[3]
רדיפת המדענים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1948 הגיעה הרדיפה לשיאה בוועידת אוגוסט של האקדמיה למדעי החקלאות (VASKhNIL). בנאום מרכזי שזכה לאישורו האישי של יוסיף סטלין, הכריז ליסנקו כי הגנטיקה המנדליאנית היא "פסבדו-מדע בורגני" המשרת את האימפריאליזם המערבי. בעקבות הוועידה, הפך הליסנקואיזם לדוקטרינה הרשמית והיחידה המותרת בברית המועצות; מחקרים גנטיים הופסקו לאלתר, מעבדות נסגרו, וספרי לימוד העוסקים בתורשה ובתאים נשרפו או הוצאו משימוש. השלטון כפה על המוסדות האקדמיים ללמד אך ורק את עקרונות "הביולוגיה המיצ'וריניסטית" של ליסנקו, תוך הצגת הגנטיקה המודרנית ככפירה אידאולוגית המנוגדת לדיאלקטיקה המטריאליסטית.[3]
הטיהור המדעי לא הסתפק בסגירת מוסדות, אלא גלש לרדיפה פיזית אלימה של אלפי מדענים. כל מי שהעז להטיל ספק בשיטותיו של ליסנקו סומן כ"אויב העם" או כ"חבלן" המנסה להרעיב את הפרולטריון. ההערכות מצביעות על כך שמעל ל-3,000 ביולוגים וגנטיקאים פוטרו מעבודתם, ורבים מהם נשלחו למחנות כפייה (גולאג) או הוצאו להורג ללא משפט תקין. האווירה הציבורית עודדה הלשנות בתוך הקהילה המדעית, כאשר קרייריסטים צעירים ניצלו את המצב כדי לתפוס את מקומם של פרופסורים ותיקים ומנוסים שסירבו להתכחש לאמת המדעית, דבר שהוביל לקיפאון מוחלט במחקר הביולוגי והרפואי בברית המועצות למשך דור שלם.[1]
הדוגמה הטרגית ביותר למדיניות זו היא גורלו של ניקולאי ואווילוב, שהיה אחד מחוקרי הצמחים והגנטיקאים החשובים בעולם. ואווילוב, שהקים את מאגר הזרעים הגדול בתבל במטרה למגר את הרעב העולמי, הפך ליעד המרכזי של ליסנקו בשל סמכותו המדעית הבינלאומית. בשנת 1940, בעת שהיה במסע מחקר באוקראינה, נעצר ואווילוב על ידי ה-נ.ק.ו.ד. באשמת ריגול וחבלה חקלאית. אירוניה מרה היא שמי שהקדיש את חייו לביטחון תזונתי, נידון למוות (עונש שהומתק מאוחר יותר למאסר עולם) ומת לבסוף מתת-תזונה ומרעב בכלא סראטוב ב-1943. בזמן שוואווילוב גווע בכלאו, השתלט ליסנקו על המכונים המפוארים שהקים והרס עשורים של פיתוח גנטי סיסטמטי.[2]
ההשלכות החקלאיות והכלכליות
[עריכת קוד מקור | עריכה]היישום של שיטות ליסנקו בשדות ברית המועצות ובמדינות הגוש הקומוניסטי היה הרה אסון, והוביל לאחד המשברים החקלאיים הגדולים בהיסטוריה המודרנית. הכפייה של דוקטרינה פסבדו-מדעית על מערכות ייצור המזון גרמה לקריסה של יבולים שלמים ולרעב כבד.
כישלון היבולים בברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הניסיונות של ליסנקו ליישם את שיטותיו בקנה מידה לאומי הובילו לירידה דרסטית בפריון החקלאי. הבטחתו להפוך את ברית המועצות לאסם תבואה עולמי באמצעות "חינוך" הזרעים התנפצה אל מול המציאות הביולוגית. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה הניסיון לגדל גידולים דרומיים, כמו חיטה ותירס, באזורים הקפואים של סיביר וצפון רוסיה. ליסנקו טען כי באמצעות חשיפה הדרגתית לקור, הצמחים "ילמדו" לשרוד, אך בפועל היבולים קמלו והושמדו כליל. בנוסף, שיטת "זריעת האשכולות" הצפופה גרמה לכך שהצמחים חנקו זה את זה, מה שהוביל לאובדן של עד 50% מהיבול בחלק מהאזורים שנבדקו.[4]
הייצוא לסין ו"הקפיצה הגדולה קדימה"
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההשלכות הקטלניות ביותר של הליסנקואיזם התרחשו בסין תחת שלטונו של מאו דזה-דונג. בסוף שנות ה-50, במסגרת תוכנית "הקפיצה הגדולה קדימה", אימצה המפלגה הקומוניסטית הסינית את שמונה העקרונות של ליסנקו לניהול החקלאות. מאו הורה על זריעה צפופה מאוד ועל "חרישה עמוקה" (שיטה נוספת של ליסנקו שגרמה להרס שכבת הקרקע העליונה והפורייה). התוצאה הייתה קריסה מוחלטת של משק המזון הסיני. החקלאים נאלצו לדווח על יבולי שיא דמיוניים מתוך פחד מהשלטון, בעוד שבפועל המחסנים היו ריקים. השילוב בין שיטות ליסנקו לניהול פוליטי כושל הוביל לרעב הגדול בסין (1959–1961), שבו מתו על פי ההערכות בין 15 ל-45 מיליון בני אדם.[5]
נזק ארוך טווח למחקר המדעי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעבר לאובדן החיים והמשבר הכלכלי, הליסנקואיזם גרמה לניוון של עשרות שנים במחקר החקלאי. בזמן שבעולם המערבי התחוללה ה"המהפכה הירוקה" שהתבססה על הכלאות גנטיות ושיפור זנים מדעי, ברית המועצות נותרה מאחור עם זנים נחותים ושיטות עבודה מיושנות. הפער הטכנולוגי שנוצר היה כה עמוק, שגם לאחר נפילת ליסנקו בשנות ה-60, נדרשו לרוסיה עשורים רבים כדי לשקם את המוניטין המדעי שלה ולחזור לרמות הייצור המקובלות בעולם המערבי.[3]
נפילת הליסנקואיזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]תהליך דעיכתו של הליסנקואיזם היה ממושך ומורכב, ושזור בתמורות הפוליטיות שעברה ברית המועצות לאחר עידן סטלין. בעוד שהמדע במערב רשם הישגים חסרי תקדים, כמו גילוי מבנה ה-DNA ב-1953, המדע הסובייטי מצא את עצמו בפיגור הולך וגדל בשל דבקותו בשיטותיו של ליסנקו.
הישרדות פוליטית תחת חרושצ'וב
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מות סטלין ב-1953, החל תהליך של "דה-סטליניזציה" שהעלה תקווה לשינוי גם בקהילה המדעית. עם זאת, ליסנקו הצליח לשמור על כוחו בזכות קשריו הקרובים עם היורש, ניקיטה חרושצ'וב. חרושצ'וב, שביקש לבצע רפורמות חקלאיות נרחבות (כמו "תוכנית קרקעות הבתולה" (אנ')), הוקסם מהבטחותיו של ליסנקו לפתרונות פלא מהירים וזולים. למרות התנגדות גוברת מצד מדענים, חרושצ'וב העניק לליסנקו גיבוי פוליטי שאפשר לו להמשיך ולדכא מחקרים גנטיים ולשלוט באקדמיה למדעי החקלאות עד תחילת שנות ה-60.[6]
מרד הפיזיקאים ואנדריי סחרוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]השינוי המשמעותי החל להגיע דווקא מכיוונם של הפיזיקאים הסובייטים. בשל חשיבותם האסטרטגית לפיתוח נשק גרעיני וטכנולוגיית חלל, נהנו הפיזיקאים מחופש יחסי ומהגנה מפני רדיפות פוליטיות. בשנת 1964, במהלך בחירות לאקדמיה למדעי המדינה, התייצב הפיזיקאי וחתן פרס נובל לעתיד, אנדריי סחרוב, ופתח במתקפה חזיתית נגד מועמדיו של ליסנקו. סחרוב הכריז כי ליסנקו "אחראי לנסיגה המבישה של הביולוגיה הסובייטית ובמיוחד הגנטיקה, להפצת דעות פסבדו-מדעיות ולביזוי של מדענים אמיתיים". הצהרתו של סחרוב, יחד עם התנגדותם של פיזיקאים נוספים כמו איגור תם, סדקה את חומת החסינות של ליסנקו.[7]
הדחה ושיקום המדע
[עריכת קוד מקור | עריכה]נפילתו הסופית של ליסנקו נקשרה להדחתו של חרושצ'וב באוקטובר 1964. ההנהגה החדשה תחת ליאוניד ברז'נייב, שהייתה פרגמטית יותר וחששה מהמשבר החקלאי המתמשך, אפשרה לקהילה המדעית לבקר את ליסנקו באופן פומבי. בשנת 1965, ועדה מיוחדת חשפה את זיופי הנתונים בניסוייו של ליסנקו, והוא הודח מראשות המכון לגנטיקה. באותה שנה, הגנטיקה המודרנית הוחזרה רשמית לתוכניות הלימודים ולאוניברסיטאות, וספרי הלימוד נכתבו מחדש. ליסנקו עצמו נותר בחיים ופרש לחווה ניסויית קטנה, אך שמו הפך בברית המועצות למילה נרדפת לשרלטנות מדעית ולעריצות אידאולוגית.[8]
השפעה תרבותית ולקחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המונח "ליסנקואיזם" משמש בשיח המדעי והפוליטי לתיאור כפיפת המדע לאידאולוגיה פוליטית, ניסיון של המדינה להכתיב "אמת מדעית" בניגוד לראיות אמפיריות ופגיעה בחופש האקדמי על ידי פופוליזם.[2]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Helena Sheehan, Marxism and the Philosophy of Science: A Critical History, 1985.
- Valery N. Soyfer, Lysenko and the Tragedy of Soviet Science, 1994.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 Joravsky, David (1970). The Lysenko Affair. University of Chicago Press. p. 18
- 1 2 3 4 Graham, Loren (2016). Lysenko's Ghost: Epigenetics and Russia. Harvard University Press. p. 45
- 1 2 3 4 Roll-Hansen, Nils (2005). The Lysenko Historical Controversy. Oxford University Press. p. 112
- ↑ Joravsky, David (1970). The Lysenko Affair. University of Chicago Press. p. 158-162
- ↑ Dikötter, Frank (2010). Mao's Great Famine: The History of China's Most Devastating Catastrophe. Walker & Company. p. 132-135
- ↑ Roll-Hansen, Nils (2005). The Lysenko Historical Controversy. Oxford University Press. p. 235-238
- ↑ Joravsky, David (1970). The Lysenko Affair. University of Chicago Press. p. 445-447
- ↑ Graham, Loren (2016). Lysenko's Ghost: Epigenetics and Russia. Harvard University Press. p. 118-120