ליקיניוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ליקיניוס
Aureus of Licinius.png
לידה 263
מואסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 325 (בגיל 62 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

לִיקִינְיוּס (Licinius) מונה על ידי גלריוס ל"אוגוסטוס" המערב ב-308, אם כי למעשה שלט רק על פאנוניה תראקיה ואילריקום במזרח האימפריה. לאחר מותו של גלריוס בשנת 311 משל יחד עם מקסימינוס דאיה על חלקה המזרחי של האימפריה. מ-30 באפריל 313 משל לבדו על האימפריה המזרחית במקביל לקונסטנטינוס שמשל באימפריה המערבית. ההתמודדות בין שני השליטים הביאה את האימפריה לכדי מלחמת אזרחים שנסתימה עם ניצחונו של קונסטנטינוס ומותו של ליקיניוס.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה השלישית לספירה חוו שליטי האימפריה הרומית קושי מתמשך בקיום מערכת שלטון ריכוזית אחת אחידה על כלל שטחי האימפריה, שהשתרעה בשלב זה משטחי הבריטניות וההיספניות (בריטניה ופורטוגל של ימינו, בהתאמה) במערב ועד מסופוטמיה (עיראק של ימינו) במזרח. גודלה של האימפריה סיפק אתגרים רבים לקיומה בהם מלחמות ופלישות רבות, ריבוי טוענים לכס הקיסרות ומשברים כלכליים שונים. גם לפיחות המתמשך בערך המטבע הרומי היה חלק ביצירת אי-יציבות באימפריה במהלך המאה השלישית לספירה.[1] גורמים אלו בשילוב עם גורמים נוספים היוו יחד משבר מתמשך באימפריה הרומית שזכה לכינוי משבר המאה ה-3. משבר זה נמשך עד עלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס (284–305 לספירה), שביקש לפתור את משברי האימפריה באמצעות שורה של רפורמות, כשהמרכזית שבהן הייתה כינון מבנה שלטוני חדש שזכה לשם 'טטררכיה' ("שלטון הארבעה"). לצורך כך, בראשית שלטונו, בשנת 285, צירף דיוקלטיאנוס אליו לשלטון את איש הצבא מקסימיאנוס. דיוקלטיאנוס אימץ אותו כאח, ויש לשער כי שמו המלא של מקסימיאנוס, מרקוס אורליוס ולריוס מקסימיאנוס (Marcus Aurelius Valerius Maximianus) אומץ כאשר ניאות להצטרף לשלטון דיוקלטיאנוס.[2] בשנת 293 לספירה, נתמנו שני שליטים זוטרים ('קיסרים') תחת שני השליטים הבכירים המכהנים ('אוגוסטים'): קונסטנטיוס כלורוס תחת מקסימיאנוס בחלקים המערביים של האימפריה, וגלריוס תחת דיוקלטיאנוס בחלקים המזרחיים של האימפריה.

ארבעת השליטים ששלטו במקביל באימפריה, הובחנו במעמדם על ידי שימוש בתארים 'אוגוסטוס' ו'קיסר': התואר 'אוגוסטוס' שימש בתקופה זו לתיאור השליט הרם יותר בכל צמד, בעוד התואר 'קיסר' שימש לתיאור השליט הזוטר בכל צמד. ביום ה-1 במאי 305 בטקס שנערך בו זמנית במילאנו וניקומדיה פרשו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס מכס השלטון ומינו את קונסטנטיוס כלורוס כאוגוסטוס במקום מקסימיאנוס ואת גלריוס לאוגוסטוס במקום דיוקלטיאנוס. את כס הקיסרים תפסו דמויות חדשות מקסימינוס דאיה כקיסר תחת גלריוס במזרח ופלביוס ולריוס סוורוס כקיסר במערב, שני קצינים ותיקים אלו היו למעשה נאמנים של גלריוס וביססו את מעמדו כשליט עליון של האימפריה והסירו את נאמני מקסימיאנוס מעמדות הכוח. מהלך זה שלכאורה נעשה בהסכמה של כל הצדדים התעלם משאיפותיהם של מועמדים אחרים ומשאיפותיו של מקסימיאנוס להעביר את השלטון לבנו, זרעי הפורענות נזרעו ותקופת הטטררכיה השנייה עתידה הייתה להיות סוערת וקצרה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטרם עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליקיניוס נולד למשפחת איכרים בפרובינציה דקיה, הוא התגייס לצבא וליווה את חבר הילדות שלו האוגוסטוס לעתיד גלריוס במסעות המלחמה שלו ובהם מסע המלחמה המוצלח כנגד האימפריה הסאסאנית בשנת 298. בהיותו איש אמונו של גלריוס הוא נשלח בשנת 307 לרומא על מנת לנסות ולהגיע להסכם עם מקסנטיוס ולהסדיר את שאלת מעמדו כמורד, משנכשלו השיחות נתמנה ליקניוס למושל הפרובינציות המזרחיות של האיפריה בעוד גלריוס יצא להלחם במקסנטיוס.

ועידת קרנונטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 11 בנובמבר 308 נפגשו גלריוס ומקסימיאנוס עם דיוקלטיאנוס בעיר קרנונטום שם כפו המשתתפים על מקסימיאנוס לוותר על תארו המחודש כאוגוסטוס וקונסטנטינוס הורד לדרגת קיסר ומקסימינוס דאיה לקיסר במזרח ולִיקִינְיוּס נאמנו של גלאריוס התמנה לתפקיד אוגוסטוס של המערב.

מינוי לאוגוסטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחתו של גלריוס נחלה כישלון בניסיון לדכא את המרד ברומא והוא נאלץ לחזור על עקבותיו, בנובמבר 308 מינה גלריוס את ליקניוס לדרגת אוגוסטוס והציב תחת שלטונו את אזור הבלקן. במסגרת זאת יצא ליקיניוס בשנת 310 למלחמה מוצלחת כנגד השבטים הסרמטים והצליח לשעבד אותם תחת שלטון האימפריה הרומית. עם מותו של גלריוס במאי 311 כרת ליקיניוס הסכם עם מקסימינוס דאיה ולפיו הם חילקו בניהם את שטחי השלטון בפרובינציות הרומאיות במזרח.

על מנת ליצב ולחזק את מעמדו באימפריה המחולקת התחתן ליקיניוס במרץ 313 עם פלאביה יוליה קונסטנטיה (Flavia Julia Constantia) אחותו למחצה של קונסטנטינוס. נישואים אלו הובילו לשיתוף פעולה בין שני השליטים שהוביל לפרסום צו מילאנולטינית: Edictum Mediolanensium), המכונה "צו הסובלנות של גלריוס וקונסטנטינוס", כתב הכרזת סובלנות דתית שפורסם באימפריה הרומית בשנת 313.

מלחמה נגד מקסימינוס דאיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 313 החליט מקסימינוס דאיה, שליט המזרח הרומאי לסלק את ליקיניוס מדרכו מאחר שראה בו סיכון עיקרי למעמדו הוא יצא לכוון הבלקן עם צבא של כ 70000 חיילים, באפריל הוא חצה אץ הבוספורוס עם צבא שהוחלש על ידי תנאי מזג אוויר קשים. העיר ביזנטיום נפלה לידיו לאחר מצור של 11 ימים משם המשיך מקסימינוס דאיה אל העיר הרקלאה סינטיקה (Heraclea Sintica) שבבולגריה, העיר נפלה לידיו לאחר מצור קצר אך בשלב זה הגיע צבאו של ליקיניוס עם כ 30000 חיילים וחנה באדריאנופול.

הצבאות נפגשו לקרב המכריע ביום 30 באפריל 313. על פי ההיסטוריונים הרומאיים בערב הקרב הופיע מלאך בחלומו של ליקיניוס ולימד אותו תפילה שכל המאמינים בכל הדתות יכולים לשאת ללא סייג וליקיאנוס לימד והתפלל תפילה זו עם חייליו לפני הקרב. בקרב צירלום (Tzirallum) הביסו הלגיונות של ליקיניוס את הצבא העדיף מספרית של מקסימינוס מקסימינוס דאיה, הסיבות לכך היו המשמעת העדיפה והיתרון בהכרת השטח של הליגיונות המערביים.

מקסימינוס דאיה הצליח להמלט משדה הקרב בעור שיניו, מלווה ביחידות צבא שנותרו נאמנות ולאחר שפשט את גלימת הארגמן של האוגוסטוס ובמקומה לבש מדים של חייל פשוט. בלווית שרידי צבאו הוא נסוג לעיר ניקומדיה שם ניסה לארגן מחדש את הלגיונות הנאמנים לו.

הצבאות נפגשו פעם נוספת בשערי קיליקיה בקרב בו ניסו ליגיונותיו של דאיה לעצור את צבאו של ליקיניוס שפרצו את קווי ההגנה של דאיה והמשיכו בקרב תנועה איטי במהלכו נדחפו הליגיונות המזרחיים לאחור אך מבלי להתפורר ומבלי להיכנע, המערכה הסתיימה עם מותו של דאיה ככל הנראה ממחלה באוגוסט 313.

שליט המזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של מקסימינוס דאיה הפך ליקיניוס לשליט יחיד בחלק המזרחי של האימפריה הוא פעל במהירות בנחישות וללא רחמים להסיר כל התנגדות אפשרית לשלטונו. הוא הוציא להורג את פלביוס סווריאנוס בנו של הקיסר המת פלביוס ולריוס סוורוס ולאחר מכן הוציא להורג את קנדידיאנוס בנו של האוגוסטוס המת גלריוס ואת אשתו ובתו של האוגוסטוס המת דיוקלטיאנוס ששהו בחצרו תחת הגנתו.

במקביל ביסס קונסטנטינוס את התחרות וההתנגדות לשלטונו על ידי סילוק חותנו המרדני מקסימיאנוס ולאחר מכן הוא הביס ואת מקסנטיאנוס בקרב גשר מולוויוס (Pons Mulvius) שעל נהר ב-28 באוקטובר 312. כך חילקו 2 היריבים שנותרו חיים לאחר מלחמת האזרחים של הטטררכיה השנייה את השלטון באימפריה כאשר כל אחד מהם ניסה לבסס את מעמדו ולחתור תחת שלטון יריבו.

מאבק מול קונסטנטינוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטון עם ולריוס ולאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 314 פרץ עימות גלוי בין שני השליטים של האימפריה, קונסטנטינוס האשים את גיסו בסיאנוס, אותו מינה קודם לכן לקיסר בחתירה תחת שלטונו והאשים גם אציל המקורב לליקיניוס בתמיכה ועידוד המרד ומשסירב ליקיניוס להסגיר את הקושר לכאורה האשים קונסטנטינוס את ליקיניוס בתמיכה בקושרים בשלטונו, העימות הדרדר לכדי קרב הידוע כקרב סיבלאה שנערך ביום 8 באוקטובר 314 ובו הייתה ידו של צבא קונסטנטינוס על העליונה.

ליקיניוס נסוג לאדריאנופול ושם חבר לגנרל רב השפעה במזרח ולריוס ולאנס ובעזרתו גייס צבא חדש וככל הנראה בתמורה ומתוך תקווה לגייס את נאמנותו העלה את ואלאנס לדרגת קיסר בדצמבר 316.

בסוף שנת 316 נפגשו ליקיניוס וקונסטנטינוס שוב בעימות צבאי הידוע בשם קרב מרדיאה שהתחולל ליד חארמאנלי בבולגריה. הקרב היה עקוב מדם ולמרות שהלגיונות של קונסטנטינוס דחקו את הלגיונות של ליקיניוס לכלל נסיגה, הקרב הסתיים ללא הכרעה. ושני האוגוסטוסים חתמו על הסכם שלום בסרדיקה במרץ 317. לאחר חתימת ההסכם הוציא ליקיניוס את ואלאנס להורג, ייתכן שמהלך זה נעשה על מנת לרצות את קונסטנטינוס שלא הסתיר את חוסר שביעות רצונו ממנו.

בשנים הבאות שמרו האוגוסטוסים על שביתת נשק וכלצאחד מהם התמקד בהתבססות והדיפת איומים מבית ומבחוץ בשטחים שתחת שלטונם, כך הקדיש ליקיניוס את משאביו הצבאיים בהכנעת שבטים סרמטיים במהלך 318.

קרב אדריאנופול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב אדריאנופול (324)

חילוקי הדעות בין האוגוסטוסים שעיקרם מאבק על עמדת ההשפעה העליונה באימפריה חזרו והתפרצו בשנת 321 כאשר כוחות צבא מהלגיונות של קונסטנטינוס חדרו מספר פעמים לשטחים שתחת שלטון ליקיניוס במהלך קרבות עם שבטים גרמאניים. חדירות אלו נתפסו על ידי ליקיניוס כערעור תחת מעמדו הנחות מלכתחילה, הוא העלה טענות כי אירועים אלו מהווים הפרה של ההסכם משנת 317.

קונסטנטינוס פעל בנחישות על מנת למצות את ההזדמנות להסיר את המתחרה היחיד על השלטון באימפריה. הוא בחר בזירה ימית על מנת לפתוח במתקפה על ליקיניוס בשני קרבות שנערכו בשנת 233 ו 324 הצליח קונסטנטינוס לפגוע במרבית הצי של ליקיניוס ולבטל את היתרון היחסי שהיה לו בזירה זו.

אף שמספר חייליו של קונסטנטינוס היה מועט ביחס לזה של ליקיניוס, צבאו עלה על זה של יריבו באיכותו. הצבאות היריבים נפגשו ליד אדריאנופול שבתראקיה ( אדירנה שבטורקיה) ב-3 ביולי 324, וקונסטנטינוס הביס את ליקיניוס אשר נמלט והסתגר בביזנטיון הסמוכה.

לאחר הקרב החליט ליקיניוס להדיח את קונסטנטינוס באופן סמלי מתפקידו כאוגוסטוס המערב ומינה לתפקיד זה את סקסטוס מרסיוס מרטיניאנוס (Sextus Marcius Martinianus) והטיל עליו את הפיקוד של חלק מהצבא. הקרב השלישי והמכריע בין הטוענים לשלטון באימפריה קרב כירוספוליס, התחולל ב-18 בספטמבר 324, הפעם בצידו האסייתי של הבוספורוס, סמוך לאיסקידר של ימינו, ובקרב זה ביסס קונסטנטינוס את ניצחונו.

כניעה ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום יום הקרב הצליח ליקיניוס לברוח עם 30000 מחייליו ולמצוא מחסה בין חומות העיר ניקומדיה, עם זאת משהוברר כי אבדה כל תקווה להתמודד מול הצבא המנצח של קונסטנטינוס החליט ליקיניוס להיכנע ולבקש רחמים, בקשתו קיבלה משנה תוקף על ידי אשתו -אחותו של קונסטנטינוס אשר פנתה לאוגוסטוס המנצח בבקשה לחוס על חייו והוא הושם במעצר בסלוניקי. מרטיניאנוס הוצא להורג בשנת 325 בקפדוקיה וליקיניוס הוצא להורג זמן קצר לאחר מכן תחת האשמה שפעל לקשור כנגד שלטונו של קונסטנטינוס.

צו מילאנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צו מילאנו

בשנת 313, בשיתוף עם קונסטנטינוס, פרסם הכרזה בשם צו מילאנו, שבה קראו כי מן הראוי שהאימפריה הרומית תפגין סובלנות מלאה כלפי כל אדם שבחר להאמין בנצרות, או בכל כת אחרת, ובנוסף, קראו לתיקון העוולות שנעשו לנוצרים במהלך רדיפתם. בכך שמו קץ לרדיפת הנצרות, וחיזקו את מעמדה כדת לגיטימית, ואף מועדפת ברחבי האימפריה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ליקיניוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמית, 2002, עמ' 791-794.
  2. ^ עמית, 2002, עמ' 793.