לירה ביזנטית (כלי נגינה)

לירה ביזנטית או הלירה (ביוונית: λύρα, באנגלית: Byzantine lyra) היא כלי נגינה מימי הביניים שפותח באימפריה הביזנטית. בצורתה הפופולרית, הלירה הייתה כלי נגינה דמוי אגס עם שלושה עד חמישה מיתרים,^[1] שהוחזקו זקופים והפיקו צליל על ידי פריטה בעזרת האצבעות או הציפורניים. התיאור הידוע הראשון של הלירה, הוא על ידי חריטה מהתקופה הביזנטית, ששמורה במוזיאון הלאומי ברג'לו שבפירנצה. גרסאות שונות של הלירה הביזנטית עדיין קיימות בכל הארצות בהן הייתה האימפריה הביזנטית: יוון, כרתים, אלבניה, מונטנגרו, סרביה, בולגריה, צפון מקדוניה, קרואטיה, איטליה וארמניה.^[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי הנגינה שממנו התפתחה הלירה הביזנטית, הוא כלי הנגינה פנדורה (אנ'). ההתייחסות הראשונה המתועדת בכתב ללירה הייתה במאה ה-9, על ידי הגאוגרף הפרסי אבן ח'ורדאדבה. בכתביו על כלי נגינה, הוא הזכיר את הלירה ככלי של הביזנטים יחד עם רבאב, הארדי גארדי, חמת חלילים, נבל פה וטרומבון.^[3]

הלירה עברה ונמכרה דרך נתיבי הסחר הביזנטיים שקשרו בין אירופה, אסיה ואפריקה. במאה ה-11, הלירה התפשטה ברחבי אירופה וכתוצאה מכך, כלי קשת אירופיים שונים כגון רבק (אנ') וטלהרפה (אנ') הושפעו ממנה. דוגמה בולטת היא לירה דה ברצ'יו (אנ') האיטלקית מהמאה ה-15, שנחשבת על ידי רבים כאב טיפוס של הכינור המודרני בימנו.