ללי ציפי מיכאלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ללי ציפי מיכאלי

ללי ציפי מיכאלי (נולדה ב-20 במרץ 1964 בגאורגיה) היא משוררת ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאלי עלתה לישראל בינואר 1972 עם הוריה ושני אחיה. בשנת 1990 שבה לגאורגיה כשליחת הסוכנות היהודית. מיכאלי היא בוגרת המחלקה לספרות משווה (עולם) באוניברסיטת בר-אילן, בעלת תואר שני [דרוש מקור] בספרות השוואתית באוניברסיטת בר-אילן ובעלת תעודת קריינית רדיו וטלוויזיה מאולפני גבע.

שיריה של מיכאלי פורסמו ב"הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" וכן בכתבי עת ספרותיים, בהם "עכשיו", "מאזנים", "עיתון 77", "ביטאון שירה", ועוד. שיריה התפרסמו גם באנתולוגיה "השירים הכי יפים" בעריכת מנחם בן ודורון קורן ובאנתולוגיה בעריכת תמר משמר, "מי מפחד מווירג'יניות". כמה משיריה זכו ללחנים, שבוצעו בידי יסמין אבן, ירונה כספי, דן תורן ואריק שטראוס.

ספריה של מיכאלי זכו לשבחים, בין השאר מפי ראובן שבת ב״עכשיו״,[1] שציין את האסוציאטיביות בשירה ואף מתח קווים משווים בינה לבין המשורר יונתן רטוש והמשורר דוד אבידן. לפי שבת, ״חומרי שירתה של ללי ציפי מיכאלי טבועים ונחתמים לכבוד השירה העברית לדורותיה, ובוודאי לא רק בשירת נשים מדובר כאן, אלא בספרות העברית והישראלית בכללותה״. בהתייחס לתרגום של אחד משיריה בספר ״צייר אותי בוערת״ ציין עמנואל דובשק את מיכאלי לשבח וגרס כי ״היא אולי המשוררת פורצת הדרך הבולטת בשירה הישראלית היום״.[2] לדעת יונתן ברג "מיכאלי עסוקה רבות בחדש: בחיפוש אחר דרכים חדשות לבטא ולשקף את המציאות, הדבר נכון הן לצד הצורני והן לזה הקשור לתוכן בשירתה . שיריה של מיכאלי אינם "ממושמעים", הצו הבסיסי שמוביל אותם היא תנועת התודעה וחיפוש בשפה של ביטוי לאותה תנועה חופשית." [3]

במהלך 2010-2008 יצרה מיכאלי פרויקט וידאו-ארט שירה בשיתוף עם ynet. מיכאלי לימדה עברית לסטודנטים זרים באוניברסיטאות תל אביב ובר-אילן והרצתה על שירה, קולנוע ואמנות בסינמטק תל אביב בשנים 2015-2014. מיכאלי ערכה ״אנתולוגיה לשירת מחאה" בשם ״התנגדות״, שיצאה בהוצאה עצמית בשנת 2011.

למיכאלי בן אחד והיא מתגוררת בתל אביב.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שירה סתיו, "מיכאלי, ללי ציפי", בתוך: לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים, מכון הקשרים, עורכים זיסי סתוי ופרופ' יגאל שוורץ, כנרת זב"מ, תשע"ד 2014, עמוד 599.
  • משה גרנות, "לקסיקון סופרי ישראל", אגודת הסופרים העבריים ודני ספרים, 2009, עמ' 614.
  • גבריאל מוקד, בזמן אמיתי, הוצאת עכשיו עמדה, 2011, עמ' 402.
  • ליאת סידס, "הגוף כאנטומיה של עונג" (על ספר שיריה של ללי ציפי מיכאלי "הסולנית"), בתוך: עתון 77, גל' 373 (שבט-אדר תשע"ד, ינואר-פברואר 2014), עורכים - מיכאל בסר, עמית ישראלי-גלעד, עמ' 20־21.
  • ראובן שבת, "בלשית הפרא של תל אביב" (על 'הסולנית'), פורסם בכתב העת עכשיו 74-73, עורך גבריאל מוקד, סתיו-חורף 2013–2014, תשע"ד, עמודים 268–269.
  • שלמה בן-בסה, "הצילו אותי / אל תצילו אותי" (מאמר ביקורת על הספר "מסֶכֶת פנים"), בתוך: עיתון 77, גל' 385, (חשון-כסלו תשע"ו, אוקטובר-נובמבר 2015), עורכים - מיכאל בסר, עמית ישראלי-גלעד, עמ' 9.
  • אילן ברקוביץ', שירת ישראל: ללי ציפי מיכאלי (טור ביקורתי על השיר "לא מפוצצת לשכנים את הצורה", מתוך הספר "מסֶכֶת פנים"), בתוך: עיתון 77, גל' 389, (סיון-תמוז תשע"ו, יוני-יולי 2016), עורכים - מיכאל בסר, עמית ישראלי-גלעד, עמ' 15.
  • ליאת סידס, "פלאנרית תל אביבית" (על מסע ושוטטות בשירתה של מיכאלי), בתוך: עתון 77, גל' 391 (תשרי-חשון תשע"ז, אוקטובר-נובמבר 2016), עורכים - מיכאל בסר, עמית ישראלי-גלעד, עמ' 24־25.
  • משה צוקרמן, "הקשרים בשירתה של ללי ציפי מיכאלי", בתוך: עתון 77, גל' 395 (סיון-תמוז תשע"ז, יוני-יולי 2017), עורכים - מיכאל בסר, עמית ישראלי-גלעד, עמ' 27-26.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראובן שבת, "בלשית הפרא של תל אביב", באתר בכיוון הרוח, 2013 (פורסם במקור בכתב העת 'עכשיו')
  2. ^ עמנואל דובשק, "צייר אותי בוערת – על שירה של ללי ציפי מיכאלי", באתר 'במחשבה שנייה', 26 במרץ 2010
  3. ^ יונתן ברג, שיר של שבת: עם המשוררת ללי ציפי מיכאלי, באתר וואלה!, 15 במאי 2015