למחרת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לְמָחֳרָת
מאת לאה גולדברג

הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד.
וְהָאָפֹר הַיּוֹם אָפֹר מְאֹד.
וּקְצָת שְׁחוֹר וְאֵין לֹבֶן בָּעִיר.
וְהַנִּסְעָר הַיּוֹם נִסְעָר מְאֹד.
וְהֶעָבָר הַיּוֹם – עָבָר מְאֹד.
וּקְצָת עָתִיד. וְאֵין הוֹוֶה בָּאֲוִיר.

הבית הראשון בשיר
לאה גולדברג, 1946

לְמָחֳרָת, הידוע גם בשורתו הראשונה: הירוק היום ירוק מאוד, וכן (בעקבות יהודית רביץ) בשורה ומאוד לא פשוט לחכות, הוא שיר עברי מאת המשוררת לאה גולדברג. זהו השיר החמישי והאחרון במחזור שיריה "שברי סערה", שהתפרסם בפברואר 1957 בגיליון ה-13 והאחרון של כתב העת הספרותי "אורלוגין" של אברהם שלונסקי, שהופיע בהוצאת ספרית פועלים,[1] ונדפס שוב ב-1959 באסופת שיריה של גולדברג "מוקדם ומאוחר", שראתה אור באותה הוצאה.

תוכן השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזור השירים "שברי סערה", שנחתם בשיר "למחרת", משלב בין תופעות טבע למצבי נפש. השיר בנוי משני בתים בני שש שורות כל אחד. הוא מבטא אינטנסיביות באמצעות חזרות מרובות – אנאפורות בתחילת השורות ואפיפורות בסופן – והלחמה של משפט למשפט בשימוש בו' החיבור. החזרה בשיר נוטה לטאוטולוגיה, וניצלת מטאוטולוגיה גמורה באמצעות המילה "מאוד" והקו המפריד.[2]

המשוררת רואה את הצבעים שבשיר בעוצמה רבה: הירוק – "ירֹק מאֹד", והאפור – "אפֹר מאֹד", עם "קצת שחור[;] ואין לֹבן בעיר". המשורר והמבקר רפי וייכרט מצביע על ניגוד בצבעוניות שבשיר: בין הירוק, המסמל פריחה וחיים, לאפור ולשחור – של העננות הכבדה בחוץ או של קדרות הנפש, שכן "הנסער היום נסער מאֹד". הסערה קשורה בזיכרונות העבר המכאיב, ואף שהיא מאוזנת באופן חלקי על ידי ציפייה לעתיד, היא מנתקת את הקשר של המשוררת להווה ("והעבר היום – עבר מאֹד. / וקצת עתיד. ואין הווה באוִיר.").

הרוח, שבשיר הראשון במחזור מדכא כל קול או רצון לחיים, מקשה עתה על הנשימה ואף על קיום חשיבה סדורה. המשוררת מעידה – עדות "ישיר[ה] ומלא[ת] חשיפה", לדעת וייכרט[3] – כי "מאֹד לא פשוט לחכות": לקשת בענן ושמים בהירים אחרי הסערה, לבהירות מנטלית אחרי סערת הנפש, או אף לאהבה שתפציע אחרי הבדידות.

במקום לסיים את השיר באקורד הפסימי של המשבר, "הסערה נוגעת בריסים / ומשתבר כל רגע לרסיסים", בחרה המשוררת לחזור על נקודת ההנחה שבשורה הראשונה: "אך הירֹק היום ירֹק מאֹד". לדברי וייכרט,

["הסערה נוגעת בריסים / ומשתבר כל רגע לרסיסים"] זה סיום טרגי מצוין, בצמד שורות בעלות חרוז מושלם. אבל גולדברג לא מחפשת את האסתטיקה של החתימה השירית. היא תרה אחר ההצדקה להמשך החיים. לכן חשוב לה לחזור אל שורת הפתיחה ולהתעקש ש"הירוק היום ירוק מאוד". המילה החד-הברתית, "אך", שבראש השורה האחרונה עושה את כל ההבדל והופכת את השיר מתיאור של תבוסה לניצחון הרוח האנושית על כל גליו ומשבריו של סער הקיום.[3]

לחנה של יהודית רביץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר (בשינויי נוסח קלים) נכלל באלבומה המצליח של רביץ "ומאוד לא פשוט לחכות" (הליקון, 1993) – אלבום שירי משוררים (גולדברג, דליה רביקוביץ, יהודה עמיחי ואסתר שמיר) שרביץ הלחינה, עיבדה וביצעה בסגנון רוק – ששמו לקוח ממילות השיר. אחד משני שיריה הנוספים של גולדברג הנכללים באלבום, "הגננים היום עצובים", הוא הרביעי במחזור "שברי סערה".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לאה גולדברג, "שברי סערה" (שירים, א–ה), אורלוגין, 13 (1957), עמ' 31.
  2. ^ טוביה ריבנר, לאה גולדברג: מונוגרפיה, תל אביב: מכון כ"ץ לחקר הספרות העברית – בית הספר למדעי היהדות ע"ש ח. רוזנברג – אוניברסיטת תל אביב (מונוגרפיות יוצרים עבריים בזמננו), תש"ם 1980, עמ' 167.
  3. ^ 1 2 רפי וייכרט, הירוק עדיין ירוק מאוד: השירה של לאה גולדברג, באתר ynet, 27 במאי 2011.