תהילים מ"ט

תהילים מ"ט; למנצח לבני קרח
	א לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר. ; ב שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד. ; ג גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן. ; ד פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת. ; ה אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי.; ו לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲו‍ֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי.; ז הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ. ; ח אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ. ; ט וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם. ; י וִיחִי עוֹד לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת. ; יא כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם. ; יב קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת.; יג וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ. ; יד זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה.; טו כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וצירם [וְצוּרָם] לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ.; טז אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה.; יז אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ. ; יח כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ. ; יט כִּי נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ וְיוֹדֻךָ כִּי תֵיטִיב לָךְ. ; כ תָּבוֹא עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר.; כא אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.

למנצח לבני קרח מזמור הוא פרק מ"ט מספר תהלים, הקרוי על שם הפסוק הפותח את המזמור. בחלק מהקהילות נהוג לומר מזמור זה בבית האבל בשבעת ימי האבלות, בסיום תפילת שחרית ומנחה (או בקצת קהילות בתפילות שחרית וערבית), בימים שאומרים בהם תחנון.

מהות המזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכן המזמור הוא קריאה לאנשי העולם, שלא לבטוח ולסמוך על עושרם וממונם, כפי שכותב המלבי"ם^[1]: ”תוכחת מוסר אל הבוטחים בעשרם ועובדים את גופם ואדמתם ומעבידים ומאבדים את נפשם ונשמתם, מראה על פניהם סכלותם כי יחליפו העולם העומד באובד, הרוחני בגשמי, הנקלה בנכבד, וכי נמשלו כבהמות נדמו”.

רבי אברהם אבן עזרא כתב בשבח המזמור מאחר שנרמז בו מציאות העולם הבא: "”זה המזמור הוא נכבד מאד, כי יש בו מפורש אור העולם הבא ונשמת החכמה שלא תמות”.

הרב שמשון רפאל הירש, כתב אף הוא על תוכן המזמור:

נושאו הוא היחס שבין הקניינים החומריים לבין תפקידו הרוחני-מוסרי של האדם. רק בהשיגו בחייו עלי אדמות את המטרות הרוחניות והמוסריות הללו, ובהקדישו להם את כל רכושו הגופני-ארצי כאמצעי להשגתן, מציל האדם את מהותו הנפשית מחלד ונכנס עם מיתתו אל חיק הנצח. ברם, אם טועה הוא בייעודו זה ורואה, להפך, את המטרה העצמית והעיקרית של חייו בעולם הזה ברכישת קניינים חומריים, מקפח הוא בזה את קיומו בזה ובבא, וחייו אינם עוברים מעבר לתחום קברו.

זמן אמירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהגו לומר מזמור זה בבית האבל בסיום תפילת שחרית ומנחה (ובקצת קהילות בתפילות שחרית וערבית). מנהג הוזכר כבר בבאר הגולה^[2]:

וראיתי פה לק"ק ספרדים מנהגים אחרים בענין התפלה וההשכבה ומנהג המנחמים, ואומרים שם בערב ובבוקר אחר התפלה מזמור מ"ט בתהלים וצדוק הדין, וגם המה מנהג עתיקין וותיקין

בקצת קהילות נוהגים במקום מזמור זה "מכתם לדוד" (מזמור טז)^[3], ויש נוהגים לומר "שמעו זאת כל העמים" בימים שאומרים תחנון, ו"מכתם לדוד" בימים שאין אומרים תחנון.