לנגב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"לנגב"
מסלול ההפלגה של "לנגב"

לַנֶּגֶב הייתה אוניית מעפילים, שאורגנה על ידי המוסד לעליה ב' של "ההגנה".

קורותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכישה והכנה להפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבנתה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאוניית מפרשים קטנה מעץ עם מנוע, בעלת שני תרנים. בתורן הקדמי מפרשים מלבניים ובתורן האחורי מפרש משולש גדול; תפוסה: 400 טון; מנוע 150 כוח סוס; מהירות 6 קשר; שמה הקודם היה Merica.

נרכשה על ידי המוסד לעלייה ב' באמצעות דאנדריה "הגוץ" - יווני שהתגורר באיטליה. צוות ההכנה להפלגה כלל את בעלי האונייה ופועלים מקומיים. הוכנו דרגשי לינה ל-650 בני אדם בשלוש קומות, זו מעל זו. לכל דרגש הייתה חגורת הצלה. לספינה חוברו שתי סירות הצלה, ו-30 רפסודות. האונייה נצבעה מחדש. הובאו דלק ל-11 ימי הפלגה, מזון ל-20 יום, שלא הספיק ואזל לאחר 15 יום. אנשי המוסד לעליה ב' התקינו משדרי רדיו; מכשיר אס.או.אס, מכשיר למילוי סוללות וספק כוח. רב החובל ואחד עשר אנשי הצוות היו איטלקים, ביניהם קצין ימייה איטלקי בדרגת קצין ראשון, ושני מכונאים. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם אפרים טלמון-טאומן (שחר) ולצדו משה דפני-סיילור (יפת) איש הפלי"ם, והגדעוני, שזהותו אינה ידועה (דני סנדלר, שכינויו היה 'גיל', הכחיש בתוקף שהפליג באוניה ובאתר הפלי"ם יש דו"ח של 'גדעוני' בשם יוסף, אשר ייתכן שהיה זה כינוי). אתר העלייה לאונייה היה בנמל סט בצרפת.

647 המעפילים היו ניצולי שואה באו מפולין, הונגריה רומניה: כ-120 נפש מתנועת בית"ר, כ-80 נפש "נוער ציוני" (ציונים כלליים), כ-200 פרטיזנים לשעבר, וקבוצת נוער מאנגליה וארצות הברית, של נוער "החלוץ", בגילים שונים, צעירים בעיקר. הם נאספו במחנות בסאן ז'רום וחמישה מחנות נוספים, לכל תנועה בנפרד. המשטרה הצרפתית ידעה על מבצע ההעפלה, נופקו תעודות פליט למעפילים, ואלה נלקחו מהם בצורה מסודרת לפני עלייתם לספינה. המעפילים הובאו אל האונייה במשאיות בשעות אחר הצהרים. הראשונים סירבו להיכנס לאונייה, כי ראו את המעברים הצרים ותנאי המגורים הצפופים, והיה צורך לזרז אותם בשידולים וצעקות. מאחר שהסתדרו בטור, אלה שהיו מאחור דחפו את אלה שהיו בפתח, כי לא ידעו מה מצפה להם. בגלל אי הסדר שהשתרר, ההעמסה נמשכה ארבע שעות. שני המלווים הארץ ישראליים התחלקו ביניהם בתפקידים; האחד עם הצוות הזר של הספינה והשני עם המעפילים והתחלפו ביניהם. המעפילים התארגנו בקבוצות וקיבלו על עצמם תפקידים של ניקיון, מטבח ושמירה.

ההפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפליגה ב-18 בינואר 1947 מנמל סט בצרפת, בשעה 13:35. נתיב ההפלגה המתוכנן מנמל סט כלל את מפרץ ליון, הים הליגורי, קורסיקה, מצר בוניפציו בין קורסיקה לסרדיניה, האי פונצה מול מפרץ גאאטה, האי איסקיה, קפרי, כף ותיקנו, כף מילאצו בצפון סיציליה, כף רסוקולמו בצפון סיציליה, מצר מסינה, מפרץ טרנטו, לכיוון יוון, מפרץ ארקדיה, כרתים, דרומה לחופי צפון אפריקה, החוף המצרי, חוף ניצנים, קיסריה וחיפה.

בלילה הראשון להפלגה החלו לחדור מים לספינה, והמשאבות התקלקלו. המכונאים תיקנו את המשאבות, ובינתיים שאבו ידנית בדליים. בגלל סערה, שונה הנתיב לכיוון נמל היירס (Hyeres) בצרפת, שם מצאה האונייה מחסה, ומשם שטה למצר בוניפציו. ב-21 בינואר נשבו רוחות חזקות שלא אפשרו התקדמות. ב-24 בינואר התחוללה סערה במפרץ מסינה, והספינה חזרה לצפון סיציליה לתפוס מחסה. ב-25 בינואר עגנו בצפון סיציליה והורידו סירה עם רב המלחים ושני מלחים נוספים כדי לקנות מזון. השלושה ברחו עם הכסף והשאירו את הסירה על החוף. בעזרת דייגים מקומיים הוחזרה הסירה.

ב-27 בינואר שוב עגנה הספינה דרומית למצר מסינה כדי לקנות מצרכים. המזון בספינה היה גרוע ומועט, והקנייה שיפרה את המצב. במקום נכחה המשטרה האיטלקית, ורק באמצעות שכנוע ושוחד הם שחררו את הספינה לאחר 24 שעות.

ב-29 בינואר שוב התחוללו סערה וקלקול במשאבת המים. ב-31 בינואר, בחוף יוון, נשבו רוחות חזקות שעיכבו את ההתקדמות, ועד 2 בפברואר לא הייתה אפשרות להמשיך את ההפלגה. באותו יום עגנה הספינה במפרץ ארקדיה לתיקון המשאבה. הימים הבאים עברו ללא אירועים מיוחדים, פרט לתנאי השהות הקשים בספינה. במשך כל ימי המסע היה מכשיר הקשר מקולקל, והחל לפעול רק ביום ה-19 להפלגה.
ב-5 בפברואר, בשעה 21:00 בקירוב, במרחק של 30-15 מייל מחוף חיפה, הוארה הספינה בזרקור של משחתת בריטית והתגלתה. כעבור מספר דקות הצטרפו שתי משחתות נוספות. ההוראות ממפקדת "ההגנה" בארץ ישראל היו להגיע לחוף ניצנים, אחר כך שונתה ההוראה לחוף קיסריה, בגלל הגלים. נאמר לעולים להסתתר מתחת לסיפון ולכבות אורות. אולם שתי משחתות נצמדו לאונייה משני צידיה. עם הגילוי הבריטי הושלך מכשיר הקשר לים. וניתנה הוראה לחזור ללב ים ולנתק מגע מהבריטים. בליל 8-9 בפברואר, האונייה התקרבה אל חופי הארץ, ובשדות ים המתינו לה אנשי הפלי"ם, בהם יהודה בן-צור, שהתכוננו למבצע הורדת המעפילים אל החוף. אולם במרחק 12 מייל מהחוף, עלו כ-100 חיילים בריטים עם נשק ואלות ומסכות גז. על פי ההנחיות שניתנו להם, המעפילים ניסו להתנגד, והעלו מתוך האונייה חפצים, כגון קופסאות, כדי להשליך על הבריטים. אך כעבור 20 דקות הסתיימה ההשתלטות, לאחר שניתנה למעפילים הוראה להפסיק להתנגד, בשעה 00:30, אור ל-9 בפברואר. האונייה נגררה לנמל חיפה.
המעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין.
כאשר הובאו לאוניית הגירוש, התחולל קרב שבו נהרג מעפיל, הרברט לזר, אך שמו עדיין לא היה ידוע בעת שפורסמה המודעה על נפילתו ועל הלוויתו. לזכרו נקראה אוניית מעפילים בשם "המעפיל האלמוני".

לפי עדות שניתנה על ידי וילק האופטמן, גבה הקרב שני קורבנות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]