לנה שילוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לנה שילוני

לנה שילוני, (1938 - 4 במאי 2017) הייתה פרופסור חבר בחוג לספרות צרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנה שילוני נולדה בפולין בשנת 1938. במלחמת העולם השנייה נמלטה משפחתה לברית המועצות, תחילה לאורל ולאחר מכן לבוכרה שבאוזבקיסטן. לאחר המלחמה חזרו הפליטים לפולין, שילוני חלתה ונשלחה לריפוי בשווייץ, שם שהתה שש שנים ולמדה צרפתית. עלתה לישראל ב-1954, למדה בבית ספר תיכון עירוני ה' בתל אביב וכשסיימה החלה ללמוד ספרות צרפתית וספרות אנגלית לתואר הראשון באוניברסיטה העברית, ולשון וספרות צרפתית לתואר השני אותו קיבלה ב-1965. התחתנה עם בן-עמי שילוני, נסעה איתו ליפן, שם שהו שנתיים (1967-1965) והיא לימדה את השפה הצרפתית ביפן. בשנת 1967 המשפחה נסעה לארצות הברית, והיא עשתה דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון, אותו קיבלה ב-1971. הדוקטורט עסק בסופר הצרפתי זוכה פרס נובל פרנסואה מוריאק. נושא העבודה היה: "הדימויים ברומנים של מוריאק" והוא נכתב בהדרכתו של פרופסור אלברט זוננפלד. לאחר שובה ארצה החלה ללמד באוניברסיטה העברית בירושלים. משנת 1973 ועד לפרישתה לגמלאות בשנת 2004 בדרגת פרופסור חבר, לימדה ספרות צרפתית מודרנית, ונתנה קורסים על הרומן הצרפתי ועל תרגום ספרותי.

שילוני עמדה במשך שנתיים בראש מרכז דמארה לחקר תרבות צרפת באוניברסיטה העברית. היא הייתה עורכת ועורכת משנה של השנתון בצרפתית מטעם הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית, שנקרא תחילה HSLA ואחר כך PERSPECTIVES. מאז 1996 שימשה כנציגה בישראל של שתי אגודות צרפתיות מרכזיות למחקר ספרותי. שהתה בשבתונים באוניברסיטאות אוקספורד, קיימברידג', ברקלי והרווארד. ישבה בוועדות של פרס ירושלים לספרות ושל פרס ספיר.

שילוני כתבה מאז שנות השבעים ביקורות ספרים במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" ובמוסף התרבות של העיתון "הארץ". מאמריה עוסקים בעיקר בתרגומים של ספרות צרפתית לעברית, והביקורות הבוחנות הן את טיב הספרים והן את איכות התרגומים. היא חיברה את המבוא לרומן שתורגם לעברית: "האדום והשחור" (כנרת זמורה-ביתן דביר, 1981) ואחרית דבר לרומנים המתורגמים "לוסיין לוון" (הוצאת כרמל, 1998) ו"מנזר פרמה" (כרמל, 2008), שלושתם של סטנדאל.

הייתה נשואה עד לפטירתה לפרופסור בן-עמי שילוני, ולהם שתי בנות: איריס שילוני-צביאלי, בעלת תואר בגאוגרפיה ובגינון אקולוגי, ויוזמת אירועים ורותי שילוני, בוגרת משפטים, כתבת לענייני חוץ ותרבות בערוץ 2.

לנה שילוני נפטרה ב-4 במאי 2017.

מחקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור מחקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנה שילוני היא חוקרת הספרות הצרפתית. היא עסקה בספרות המאות התשע-עשרה והעשרים. רוב מחקריה והתמקדו בניתוח יצירותיהם של שלושה סופרים בני המאה העשרים: פרנסואה מוריאק (François Mauriac), אדמונד ז'אבס (Edmond Jabès) וז'ורז' פרק (Georges Perec). כמו כן כתבה על היחס בין האמנות הפלסטית והספרות, וחקרה בהקשר זה יצירות של בלזק, פלובר, זולא, פרוסט ונטלי סארוט. ספריה ועשרות המאמרים שכתבה בשפה הצרפתית התפרסמו בצרפת, בארצות הברית, בבלגיה ובישראל.

הרומן הסותר את עצמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כך קראה לנה שילוני לספר שכתבה בצרפתית על הרומן פרי עטו של מוריאק "פקעת הצפעונים", הנחשב כרומן הטוב ביותר של הסופר. מוריאק (1970-1885) זכה בפרס נובל לספרות ב-1952. רוב החוקרים הצרפתים התייחסו אליו כאל סופר דתי נוצרי ובחנו את יצירותיו בהקשר של הדת, או בהקשר פוליטי. מוריאק היה ידוע כמעריץ גדול של דה גול. השיפוט הספרותי הושפע אפוא מאמונתם ומדעותיהם של המבקרים. שילוני, לעומת זאת, התייחסה אל מוריאק קודם כל כאל סופר ואמן.

שילוני סבורה כי "פקעת הצפעונים" הוא ספר דו-משמעי, מצד אחד זהו רומן נוצרי מכיוון שבסיומו חוזר הגיבור בתשובה, על מנת להיות נוצרי טוב, אולם למעשה עד אז מובעת ברומן ביקורת חריפה על המשפחה הנוצרית והדת הנוצרית. על מנת לרצות את הקוראים מסתיים הספר בכך שהאיש חוזר בתשובה. הדבר משקף לדעת שילוני את מוריאק עצמו, שלא היה סופר חד-משמעי. הוא מבקר את הדת, אך נשאר נוצרי ומתלבט כל הזמן ביחס לאמונתו. הלבטים האלה משתקפים גם בספרים האחרים שלו.

שילוני כתבה גם מאמרים רבים על הבטים שונים של יצירת מוריאק: על יחסו ליהודים, על דמויות הנשים בספריו, על מחזותיו, ועוד.

אדמונד ז'אבס: הרטוריקה החתרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת לאזן, כביכול, את השנים הרבות שהקדישה לצרפתי נוצרי ובורגני עברה לנה שילוני לעסוק ביוצר יהודי, הסופר אדמונד ז'אבס (1991-1912), יליד מצרים. ספרו הראשון של ז'אבס "ספר השאלות" תורגם לשפות רבות בכללן יפנית ועברית, ויצירתו זכתה להתענינות בינלאומית.

שילוני מציגה את ז'אבס כמי שניסה בסגנונו המקורי לערער את החלוקה הספרותית המקובלת בין שירה לפרוזה. חלק גדול מ"ספר השאלות" מוקדש לשיחות בין רבנים. ז'אבס ממציא שמות דמיוניים של רבנים והם משוחחים ביניהם, למשל רבי דרידה ורבי עלום. ספרי ז'אבס מורכבים: יש בהם קטעי שירה, סיפורים, משלים, מכתמים, שיחות דמיוניות. הערבוב הזה יוצר ספרים חתרניים שאי אפשר לקטלג אותם. זו כתיבה מלאת פרדוקסים, המבטאת "יהדות שלאחר אלהים", אך נוכחותו של האל הנעדר מרחפת על פני כל היצירה.

שילוני גם מראה כי ז'אבס משתמש בצורה לא קונבנציונלית בשפה הצרפתית. הוא עושה שימוש במילים רבות שצריך לחפשן במילון, בהן מילים ארכאיות. שפתו לרוב גבוהה ונמלצת. אך הוא מתייחס למילים צרפתיות כאילו היו מילים עבריות שאפשר לדרוש אותן, לחפש משמעות באותיות המרכיבות אותן ובהיפוכן, ולגלות מילים המסתתרות בתוך מילים אחרות. הגישה הקבלית הזאת לשפה הצרפתית מייחדת את ז'אבס.

ז'ורז' פרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר השלישי לו הקדישה לנה שילוני את מחקריה הוא ז'ורז' פרק (1982-1936). היא כתבה את המאמר הראשון עליו בעברית ("ז'ורז' פרק, הוראות שימוש" במוסף תרבות וספרות של הארץ בשנת 1983), בטרם תורגמו כתביו לעברית. מאז תורגמו כל ספריו החשובים של פרק לעברית בהוצאת בבל, ושילוני כתבה עליהם ביקורת בעתונות. שילוני כתבה מאמרים על פרק בצרפתית: על יהדותו הבעייתית, על השימוש בשמות בספריו, ועל זכרונות הילדות שלו, שהושוו על ידה לתאוריו של אהרון אפלפלד בספרו "סיפור חיים".

שילוני מציגה את פרק כסופר מתוחכם, הנהנה לעשות רשימות מצאי שונות ומשונות, ולכתוב מתוך ציות לנוסחאות. כך, למשל, כתב רומן שלם, בשם "ההיעלמות" (La disparition) בלי האות E, שהיא האות הכי נפוצה בשפה הצרפתית. פרק היה יתום שואה, וההיעלמות של הוריו וילדותו בשואה רדפו אותו כל חייו. לדעת שילוני הוא מצא דרך התמודדות עם עברו שלא הייתה סנטימנטלית, כפי שהיה ניתן לצפות, אלא מתוחכמת ולעיתים אפילו משעשעת. [1] [2] [3]

היחס בין האמנות הפלסטית והספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנה שילוני כתבה גם על היחס בין האמנות הפלסטית והספרות, במאמרים על דמויות של ציירים ותאורי ציורים ברומנים של המאה התשע-עשרה. זולא, למשל, שהיה חבר של הצייר סזאן, כתב רומן בשם "היצירה" על האימפרסיוניסטים, בסיפורים רבים של באלזאק כגון "יצירת המופת הנעלמה" ו"בית החתול המשחק במחבט", וגם אצל פרוסט במאה העשרים ישנן דמויות של ציירים. במקרים רבים הסופר מתאר את הצייר כאלטר-אגו שלו. דרך תיאור הצייר מתוארות בעיות הכתיבה של הסופר. כך, למשל, כישלון בכתיבה מוצג בסיפור בציור שלא עלה יפה ואינו תואם את כוונתו של היוצר. האמנות הפלסטית מאפשרת לסופר להמחיש רעיונות מופשטים ולבטא דברים שהמילים אינן מספיקות לבטאן. [4] [5] [6]

רומן אוטוביוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גשר החלומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"גשר החלומות", שראה אור בשנת 2006 בהוצאת כרמל, הוא רומן אוטוביוגרפי שכתבה לנה שילוני. שמו נלקח ממושג בודהיסטי המופיע בספרות היפנית הקלאסית אשר מתאר את הגשר המקשר בין העולם הזה ובין העולם הבא. זהו דימוי לחיי אדם שהם בבחינת גשר חלומות המרחף בין האין לאין, ודימוי לזיכרון האנושי המרחף בין קרעי עבר, אמיתי או דמיוני. משום כך, הספר אינו אוטוביוגרפיה, האמורה למסור עובדות כהווייתן, אלא רומן אוטוביוגרפי שיש בו גם דמיון, והוא מביא קטעים מיצירה ספרותית שכתבה המחברת, וציטטות מאת סופרים ומשוררים שהשפיעו עליה. הספר מספר על נדודיה של המחברת בין ארצות שונות ובין שפות שונות, ומתמקד בחוויה היפנית שלה.

ספרים שכתבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Le Roman contradictoire: une lecture du Nœud de vipères de Mauriac. Archives des Lettres modernes, Minard, Paris, 1978.
  • Edmond Jabès, une rhétorique de la subversion. Archives des Lettres modernes, Minard, Paris, 1991.

ספר שערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Littératures et révolutions, numéro spécial de Hebrew University Studies in Literature and Art, vol. 17, Magnes Press, Jérusalem, 1990.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממאמריה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Les incertitudes du nom: le cas Georges Perec Perspectives 8, Jérusalem, 2001, pp. 33-42.
  2. ^ L'autobiographie oblique après la Shoah Yod, revue des études hébraïques et juives, 9, INALCO, Paris, 2003-4, pp. 73-82.
  3. ^ La judéité de Georges Perec: 'un silence, une absence, une question Perspectives 12, 2005, pp. 133-143.
  4. ^ L'art dans L'éducation sentimentale et L'œuvre: (re)production et originalité Australian Journal of French Studies, XIX, 2 (1982), pp. 41-51.
  5. ^ Révolutions esthétiques: le peintre et l'écrivain Hebrew University Studies in Literature and Art, vol.17, 1990, pp. 127-138.
  6. ^ Nathalie Sarraute et l'obsession de l'esthétique Travaux de littérature, vol. v, 1992, pp. 339-348.