לקוממיות

לקוממיות
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מעפילים
נתונים כלליים
אורך	47 מ'
שוקע	3.5 מ'

לְקוֹמְמִיּוּת (לקראת עצמאות) הייתה אוניית מעפילים, שארגן המוסד לעלייה ב' של "ההגנה".

קורותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבנתה באיטליה ב-1927 (על פי יהודה בן-צור נבנתה ב-1944^[^{דרוש מקור]}). האונייה הייתה מפרשית בעלת שלושה תרנים עשויה עץ באורך 47 מטר ובעלת שוקע של 3.5 מטר. האונייה הייתה בעלת תפוסה 350 טון, מנוע מתוצרת אנסלדו(אנ')‏ 200 כ"ס, שעבר שיפוץ כללי, והביא את האונייה למהירות של 8 קשר. שמה הקודם של הספינה היה סטה פרטלי (Sette fratelli, איטלקית: שבעה אחים), וממנו נגזר כינויה על ידי צוות המוסד לעלייה ב', זיבלה ("השביעיה", ביידיש).

הספינה נרכשה על ידי אנשי המוסד לעלייה ב' בנאפולי, איטליה באמצעות סוכנים מקומיים שפעלו בשירות המוסד. מנאפולי שטה הספינה אל נמל ההכנה בלה ספציה. בשלב זה לא ידוע על גילויה של האונייה על ידי המודיעין הבריטי.^[1] האונייה הועלתה על מבדוק במסווה של ביצוע עבודות מבחוץ, אך בפנים נבנה מחסן אחד גדול (22×7 מטר) ובו הותקנו קונסטרוקציות ורשתות ברזל ועליהן 641 דרגשים בשש או שבע קומות, ומתקני שירותים. בחרטום נבנה מטבח וכן מרפאה. ההכנות נמשכו מתחילת נובמבר ועד אמצע דצמבר 1947. באונייה נאגרו דלק ל-12 ימי הפלגה, וכן הוטענו עליה חביות דלק ובהן אספקה ל-20 יום נוספים (בתום ההפלגה נותר בספינה דלק ל-13 יום). בנוסף הוטענו באונייה 27 טון מים במכלים ומזון לשבועיים.

צוות ההכנה כלל את יהודה בן-צור, עמנואל קצב ויוסף לזרובסקי, בסיוע צוות איטלקי מוויה רג'יו (ViaRaggio)(אנ'), נאפולי וצוות המספנה.

ההפלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפלגה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב החובל, שנהג קודם את אוניית המעפילים ארבע חירויות כרב מלחים, וצוות הימאים, היו איטלקים, הצוות כלל קצין ראשון, שני מכונאים, ארבעה מלחים, טבח, רב מלחים. המכונאי הראשי עבד קודם ב"שבתאי לוז'ינסקי". מלח אחד עבד קודם ב"מדינת היהודים". מפקד האונייה היה יהודה בן-צור ולצדו עמנואל קצב, ואנשי הפלי"ם אבנר גלעד – 'סקנדי', יעקב בן ציון ('מלך'), אהרון מיכאלי, והגדעוני יוסף לזרובסקי. מכשיר הקשר היה משדר בתוך מזוודה מתוצרת בית ומקלט רדיו, נבנה על ידי רענן רובינשטיין.

600 המעפילים נאספו אל מחנה שהוקם בסמוך למרסיי. דוד בן חורין ארגן את העלייה לסיפון האונייה. הוא הגיע לספינה שעגנה מחוץ למפרץ באמצעות סירת מנוע וניווט אותה עד לפתח המפרץ. הספינה השליכה עוגן, נמתח ממנה כבל לחוף, והמעפילים הועברו בעזרתו בסירות גומי מן החוף. העלייה נמשכה שש שבע שעות, בשעות הלילה עד עלות השחר. לפני שהסתיימה העלייה לסיפון, הגיעה הוראה להעביר את המעפילים בלב ים לספינה "כ"ט בנובמבר", משום שהיא זוהתה על ידי הבריטים ולא יכולה הייתה להגיע לצרפת.

האונייה הפליגה ממרסיי עם שחר, ב-14 בדצמבר 1947. ההפלגה נמשכה 30 שעות, וההעברה ל"כ"ט בנובמבר" בוצעה כמתוכנן. לאחר מכן, חזרה הספינה לצרפת, אולם המנוע התקלקל והספינה נעצרה בידי הצי הצרפתי. הצוות נעצר לעשרה ימים ושוחרר לאחר השתדלויות ותיקון המנוע. הספינה הועברה למפרץ בנדול.

ההפלגה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהפלגה השנייה נעשה שימוש בציוד ובמכשיר הקשר של הראשונה. גם רב החובל וצוות הימאים של ההפלגה הראשונה, השתתפו גם בשנייה. מפקד האונייה היה אבנר גלעד, איש הפלי"ם, ולצדו יעקב בן ציון ('מלך') ואהרן מיכאלי (גדעוני). 699 המעפילים נאספו במחנה פליטים ליד מרסיי. הם עלו על האונייה בנקודה על החוף מערבית לסן טרופה בדרום צרפת, צפונה מאי דה לונט, מזרחית מטולון – במפרץ קטן 200 מטר מהכביש. הספינה שהתה באזור מאז חזרה מהפלגתה הראשונה בדצמבר 1947. ההעלאה התבצעה באמצעות שתי סירות גומי מתנפחות שהורדו מן הספינה, כל אחת ל-70 איש, וסירת עץ ל-30 איש. את הסירות משכו בעזרת שני חבלים שנמתחו מן הספינה, העלייה אליה נעשתה בסולמות עץ. משך ההעמסה ארך כ-3.5 שעות.

הם כללו 180 מצפון אפריקה, 280 צעירים ממדינות אירופה והיתר משפחות עם ילדים: "השומר הצעיר" – 108, דרור, נצח, פועלי ציון – 66, מפא"י, נוח"ם, גורדוניה – 127, ציוניים כלליים, נוער ציוני – 46, דתיים – 88, מהם 63 תינוקות, 437 גברים, 262 נשים.

המעפילים התארגנו בקבוצות של שלושים איש. לכל קבוצה אחראי שדאג לצרכיי הקבוצה, כולל אספקת מי שתייה ותורנויות. מחלקה מיוחדת מונתה לשמירה על הסדר הכללי. כן מונו אחראי מטבח, אחראי שמירה, סדרן עבודה. מלווה אמריקאי היה אחראי על המטבח והמחסנים, ומלווה אמריקאי נוסף ('מלך') היה אחראי על הסדר והניקיון.

הפליגה בבוקר, ב-8 בפברואר 1948. מכיוון שההפלגה הייתה בחורף, ומחשש סערות הפליגו לאורך החופים. האונייה שיצאה בחשאי, שטה מצפון לקורסיקה, לאורך חופי סיציליה, מצפון לכרתים, האי סקרפנטו, מצפון לקפריסין, לכיוון ביירות ודרומה לכיוון נהריה. סערה ראשונה הייתה לפני מצר מסינה, ובפעם השנייה בין איטליה ליוון. סערה שלישית – בין קפריסין לטורקיה. במפרץ שומם באי סקרפנטו עגנה הספינה ונצבע באדום. התורן הראשי הורד והוכן המחבוא למלווים למקרה שייתפסו. הסערה החזקה ביותר התחוללה עם המעבר אל כף אנדריאס בקפריסין. הספינה נאלצה לעגון במסתור 48 שעות, המנוע הפסיק לעבוד, והיא שטה בעזרת המפרשים במשך 24 שעות, עד שתוקן המנוע.

הבריטים גילו את האונייה ב-19 בפברואר בשעה 13:00, מול פמגוסטה. פעמיים עבר מעל הספינה מטוס בריטי מדגם ליברטור ארבעה מנועי. למחרת ב-16:00, בהיותם כ-90 מייל מחיפה, מול חוף ביירות, עבר מטוס נוסף. כעבור שעה הגיעה משחתת בריטית. הספינה שייטה אז בעזרת מפרשים. המשחתת החלה ללוות את הספינה בכיוון לארץ. לאחר שהתגלתה בידי מטוס בריטי, נצמדה אליה משחתת. הושג סיכום עם הבריטים שיניחו לספינה להמשיך לבדה לכיוון חיפה, והבריטים יעלו על סיפונה כשלושה מייל מהחוף. ההוראות ממפקדת ההגנה בארץ ישראל היו כלליות: יש להגיע לחוף תל אביב ולא להתנגד בכוח במקרה וייתפסו. גם מספר הילדים הרב על הספינה הכתיב התנהגות פסיבית. עם הגילוי הבריטי נכנסו 3 מלווים אנשי הפלי"ם אל מקום המסתור שהוכן, במכל מים בחרטום האונייה. ב-20 בפברואר הגיעה לנמל חיפה.

המעפילים גורשו אל מחנות המעצר בקפריסין.

המלווים אנשי הפלי"ם נשארו במכל עד שהגיע לספינה צוות שבא לנקותה וגילה היכן הם מסתתרים. מהנמל הם הועברו על ידי הצוות לבית סולל בונה בחיפה שם קיבלם דוד נמרי.

הספינה צורפה ל"צי הצללים", ומאוחר יותר נמכרה באיטליה.