לשון (מאכל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מארז לשון בקר כשר

הלשון של בעלי חיים נחשבת באזורים רבים למאכל תאווה, בעוד שבמקומות אחרים נמנעים מאכילתה.

באירופה הלשון נאכלת לעיתים קרובות, בעיקר לשון של פר, עגל, כבש וחזיר. בבריטניה נהוג לאכול את הלשון קרה ומתובלת בפלפל אנגלי בסלט או בכריך. בצרפת מעדיפים לאכול את הלשון חמה[1]. בצפון אמריקה ממעטים לאכול את הלשון, הגם שהיא החלק היחיד של ראש הבהמה אשר בכלל נמכר בשווקים.

ישנם דגים כמו בקלה אשר הלשון שלהם נחשבת למאכל מיוחד.

ללשון יתרון בכך שאין בה עצמות ותכולת החלבון שלה גבוהה בעוד כמות השומן נמוכה יחסית לחלקי בשר אחרים[2]. הלשון עשירה בוויטמין B3, ברזל וויטמין B12[3].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומא העתיקה נחשבה הלשון של ציפור שיר למאכל תאווה[1].

יהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדרש מתייחס אל הלשון כמאכל תאווה ומציין את הלשון כמאכל שאברהם הגיש למלאכים. החת"ם סופר נהג לאכול לשון בהמה עם תמכא בשביעי של פסח והועלתה ההשערה שהדבר נעשה זכר למאכל שאברהם הגיש למלאכים[4].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לשון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Alan Davidson, Tom Jaine, The Oxford companion to food, page 804
  2. ^ Calvin W. Schwabe, Unmentionable cuisine, page 19
  3. ^ Le Cordon Bleu, Le Cordon Bleu Cuisine Foundations, page 326
  4. ^ מנהגי בעל החתם סופר, סימן י, סעיף כו