מאגו ברקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איור מימי הביניים המתאר את מאגו שופך את טבעות הזהב בפני מועצת הזקנים של קרתגו

מאגו ברקה[1]לטינית: Magone Barca המאה ה-3 לפנה"ס) היה מצביא קרתגי שלחם במלחמה הפונית השנייה. היה בן למשפחת ברקה המפורסמת, בנו של חמילקרת ברקה ואחיהם של חניבעל ברקה ועזרובעל ברקה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאגו היה בן למשפחת ברקה המפורסמת. הוא היה הבן הצעיר ביותר של המצביא חמילקרת ברקה, שם אמו אינו ידוע. היו לו שלוש אחיות גדולות ששמותיהן אינם ידועים, ושני אחים גדולים (חניבעל ועזרובעל). מאגו התלווה אל אביו ואחיו הגדולים במסעם להיספניה, ושם ככל הנראה רכש חינוך בסיסי. לאחר מות אביו בשנת 228 לפנה"ס ירש את תפקידו כמפקד צבא קרתגו בהיספניה, גיסו של מאגו עזרובעל המפואר. הלה נרצח בשנת 221 לפנה"ס, ופינה את מקומו לאחיו הגדול של מאגו חניבעל, שהיה אז רק בן 26. לא ידוע בן כמה היה מאגו אולם ידוע שבתחילת המלחמה הפונית השנייה היה עדיין צעיר למדי. הרולד לם מעריך שהוא היה המצביא הצעיר ביותר שהשתתף במלחמה זו.[2] הוא התלווה אל אחיו במסעו לאיטליה. פוליביוס כותב עליו שהיה "עדיין צעיר, אבל מלא להט ובעל חינוך צבאי מראשית נעוריו".[3]

הוא נזכר לראשונה במהלך קרב טרביה, חניבעל הפקיד בידיו קבוצת לוחמים שארבה לקונסול טיבריוס סמפרוניוס לונגוס. הוא לקח חלק גם בקרב קאנאי. לאחר הקרב שלח אותו אחיו לקרתגו במטרה לשכנע את מועצת הזקנים לשלוח לו כוחות נוספים, מאגו שפך בפני חברי המועצה טבעות שנלקחו מסנטורים רומאים שנהרגו בקרב קאנאי במטרה להרשימם,[4] אולם מתנגדם הפוליטי של בני ברקה חנו הגדול התקיף אותו בתגובה בסדרת שאלות שהביכו את מאגו. למרות זאת גויס צבא של 12,000 רגליים 1,500 פרשים ו-20 פילים שהיה אמור להישלח אל איטליה עם מאגו, אולם לאחר קרב דרטוסה נשלח מאגו להיספניה כדי לסייע לאחיו השני עזרובעל במערכה נגד הרומאים שם. אם כי יש המשערים שהתוכנית האמתית הייתה למגר את הרומאים בהיספניה, ולאחר מכן לשחזר את מסעו של חניבעל ולחבור אליו באיטליה.[5]

למרות שלהלכה היה מאגו כפוף לאחיו, הוא פיקד על חטיבה עצמאית ואף השמיד 2,000 חיילים רומאים במארב מתוכנן היטב ליד אקרה לאוקה. יחד עם מאגו ועזרובעל פיקד גם מצביא בשם עזרובעל בן גיסקו. השלושה הצליחו לשמור על המצב בהיספניה יציב למדי, עד שבשנת 212 לפנה"ס אף יכל עזרובעל בן גיסקו לחזור לצפון אפריקה עם חלק מהחיילים במטרה לדכא את המרד של סיפאקס. שנה לאחר מכן איחדו שלושת הגנרלים כוחות, והביסו את האחים סקיפיו בקרב באיטיס. אולם לאחר מכן הסתכסכו ביניהם, מה שאפשר למפקד הרומאי החדש סקיפיו אפריקנוס לכבוש את קרתגו החדשה. בשנת 208 לפנה"ס לאחר קרב באיקולה הצליח עזרובעל לחמוק לאיטליה, וניסה להתאחד עם חניבעל, אולם הובס ונהרג בקרב מטאורוס. מאגו ועזרובעל בן גיסקו נמנעו מקרב מכריע נגד סקיפיו, וכך הצליחו להאריך את המלחמה. אולם לאחר התבוסה בקרב איליפה בשנת 206 לפנה"ס, נסוג עזרובעל בן גיסקו חזרה לאפריקה ומאגו נסוג לגאדס לארגן שם את כוחותיו. אולם בשנת 205 לפנה"ס נפלה גם גאדס, ומאגו נמלט עם שאריות צבאו לאיים הבליארים. הוא ייסד על האי מנורקה עיר, וקרא לה "מאגו" על שמו. כיום שם העיר "מאון".[4]

מאגו הפליג ממנורקה באותה שנה אל איטליה עם 15,000 לוחמים. הוא הצליח להחזיק בכמה ערים בצפון איטליה במשך כמה שנים, אולם הרומאים מנעו ממנו להתאחד עם אחיו. בשנת 204 לפנה"ס, לאחר שנחתם חוזה שלום זמני עם רומא, נקרא מאגו לחזור אל קרתגו. על פי טיטוס ליוויוס מאגו ציית לפקודה והפליג חזרה לצפון אפריקה, אולם מת בדרך בסרדיניה. לעומת זאת מקורות אחרים מוסרים שהוא סירב לחזור והמשיך להילחם. אם מידע זה נכון ייתכן שמת רק בשנת 193 לפנה"ס.[4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Livius. Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959 .
  • Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925 .
  • Appianus. Translated by H. White. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1912.
  • Mommsen, Theodore. History of Rome. Online version in Classic Literature Library.
  • J. F. Lazenby, Hannibals' war. Aris & Phillips, 1978
  • Serge Lansel, Hannibal. Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995, תרגום לאנגלית 1998
  • Dodge, Theodore A. (1891). Hannibal. Da Capo Press.
  • Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמו מתורגם לעיתים בטעות כ-מגון.
  2. ^ הרולד למב, "חניבעל האחד נגד רומי", עמ' 75.
  3. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 71.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 ביוגרפיה באתר ליוויוס
  5. ^ הרולד למב, "חניבעל האחד נגד רומי", עמ' 162.