מאה שנות ההשפלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריקטורה של המעצמות המתכננות לחלק את סין לעצמן: גרמניה, איטליה, בריטניה, אוסטריה, ארצות הברית, רוסיה וצרפת, מיוצגות על ידי וילהלם השני, אומברטו הראשון, ג'ון בול, פרנץ יוזף הראשון (מאחור), הדוד סם, ניקולאי השני ואמיל לובה. JS Pughe, מגזין Punch, אוגוסט 23, 1899.
קריקטורה פוליטית המתארת את המלכה ויקטוריה (בריטניה), הקייזר וילהלם השני (גרמניה), הצאר ניקולאי השני (רוסיה), מריאן (צרפת) ולוחם סמוראי (יפן) המחלקים את סין.

מאה שנות ההשפלה (סינית מסורתית: 百年國恥) הוא מונח היסטורי המתייחס לתקופה של התערבות ואימפריאליזם על ידי המעצמות המערביות ויפן בסין בין השנים 1839 ו-1949.[1]

המונח הופיע ב-1915, סביב האווירה הלאומיות הסינית הגואה שהתנגדה לעשרים ואחת הדרישות של ממשלת יפן שהתקבלה על ידי יואן שה-קאי. מפלגות הקוומינטנג והמפלגה הקומוניסטית הסינית, תמכו מאוד בהפצת המושג ובהפיכתו לפופולרי.[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתן של מאה שנות ההשפלה מתוארכות בדרך כלל לאמצע המאה ה-19, ערב מלחמת האופיום הראשונה,[3] תקופת ההתמכרות הנרחבת לאופיום והתפרקותה הפוליטית של שושלת צ'ינג בעקבותיה.[4]

ברשימת האירועים העיקריים הנכללים לרוב במסגרת המאה של ההשפלה ניתן למצוא את:

בתקופה זו סבלה סין מפילוג פנימי גדול, הפסידה כמעט את כל המלחמות שבהן היא נלחמה, ולעיתים קרובות נאלצה להעניק למעצמות הגדולות ויתורים גדולים במסגרת ההסכמים עליהם חתמה.[7] במקרים רבים נאלצה סין לשלם כמויות גדולות של פיצויים, לפתוח את נמליה למסחר, לחכור או לוותר על שטחים (כגון מנצ'וריה החיצונית וצפון-מערב סין לרוסיה, מפרץ ג'יאוז'ו לגרמניה, הונג קונג לבריטניה הגדולה, זאנג'יאנג לצרפת, וטייוואן וחצי האי ליאודונג ליפן) ולעשות ויתורים שונים על ריבונות ל"תחומי השפעה" זרים, בעקבות תבוסות צבאיות.

קץ ההשפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועד קיצן של מאה השנים היה ונותר פתוח לפרשנויות שונות. צ'יאנג קאי-שק ומאו דזה-דונג הכריזו שניהם על סופה של תקופת ההשפלה בעקבות מלחמת העולם השנייה, כאשר צ'יאנג קידם את התנגדותו בזמן המלחמה לשלטון היפנים ולקידום מקומה של סין בין 'ארבע הגדולות' - בעלות הברית המנצחות ב-1945, ואילו מאו הכריז על קץ התקופה עם הקמתה של הרפובליקה העממית של סין בשנת 1949.

בשנת 1943 ננטשו על ידי בריטניה וארצות הברית סמכויות השיפוט שלהן בסין. ואילו צ'יאנג קאי-שק אילץ את הצרפתים למסור חזרה לידי סין את כל הוויתורים שלה עם תום המלחמה.

מדי פעם מוכרזת או מודגשת שוב סופה של התקופה. לדוגמה - בעת דחיית כוחות האו"ם במלחמת קוריאה, בעת האיחוד עם הונג קונג ב-1997, האיחוד מחדש עם מקאו ב-1999, ואפילו באירוח אולימפיאדת הקיץ 2008 בבייג'ינג.[2]

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיסטוריוגרפיה של המפלגה הקומוניסטית הסינית והלאומיות הסינית המודרנית, תוך התמקדותה ב"ריבונות ובשלמות הטריטוריה [הסינית]",[8] נעשה במושג 'מאה שנות ההשפלה' שימוש בתקריות שונות כגון הפצצת שגרירות סין בבלגרד על ידי ארצות הברית, תקרית האי היינאן, ומחאות העצמאות הטיבטית במהלך משלחת הלפיד של אולימפיאדת בייג'ינג.[9] יש אנליסטים המצביעים על השימוש במושג לצורך הסטת ביקורת זרה על הפרות זכויות אדם בסין ועל תשומת הלב המקומית בסוגיות של שחיתות, תוך חיזוק תביעותיה הטריטוריאליות של סין וצמיחתה הכלכלית והפוליטית.[2][10][11]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכותבת ג'יין אי אליוט ביקרה את הטענה כי סין סירבה לעבור מודרניזציה או נכשלה בהבסת צבאות המערב כפשטניות, וציינה כי סין החלה במודרניזציה צבאית מסיבית בסוף המאה ה-19 לאחר כמה תבוסות, קנתה נשק ממדינות המערב ויצרה בעצמה נשק, כגון ארסנל האניאנג במהלך מרד הבוקסרים. בנוסף, מטילה אליוט ספק בטענה, לפיה 'החברה הסינית' נפגעה מהניצחונות המערביים, וזאת מאחר שאיכרים סיניים רבים (כ-90% מהאוכלוסייה באותה עת) כלל לא היו מודעים למאבקי השליטה, חיו מחוץ לתחומי הוויתורים הטריטוריאליים, והמשיכו בחיי היומיום שלהם, ללא הפרעה וללא כל תחושה של השפלה".[12]

ההיסטוריונים מייחסים את פגיעותה וחולשתה של שושלת צ'ינג לאימפריאליזם הזר במאה ה-19 לחולשתה הימית של סין בעוד שעל היבשה הצליחה להשיג ניצחונות צבאיים על הכוחות המערביים. ההיסטוריון אדוארד ל' דרייר סבור כי "ההשפלות של סין במאה התשע-עשרה קשורות לחולשתה ולכישלונותיה בים. ערב מלחמת האופיום הראשונה לא היה לסין חיל-ים מאוחד, והיא לא לקחה בחשבון עד כמה היא פגיעה למתקפות מן הים. כוחות של חיל הים הבריטי באותה תקופה שטו והפליגו בכל מקום שרצו. ובמלחמת החץ (1856-60) לא הייתה לסינים כל דרך למנוע את המשלחת של חיל הים האנגלו-צרפתי ב-1860 מלהפליג למפרץ ז'ילי ולנחות קרוב ככל האפשר לבייג'ינג. מנגד, על היבשה, צבאות סיניים חדשים, אך רחוקים מלהיות מודרניים, דיכאו את המרידות של אמצע המאה, גרמו לרוסיה להגיע להסדר שלום עם גבולות שנויים במחלוקת במרכז אסיה, והביסו את הכוחות הצרפתים ביבשה במלחמת סין-צרפת (1884–1885). אך התבוסה בים, ועמו האיום שנוצר על תנועת ספינות הקיטור לטייוואן, הכריחו את סין לחתום על הסכם שלום בתנאים רעים עבורה."[13]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מאה שנות ההשפלה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Adcock Kaufman, Alison (2010). "The "Century of Humiliation," Then and Now: Chinese Perceptions of the International Order". Pacific Focus. 25 (1): 1–33. doi:10.1111/j.1976-5118.2010.01039.x.
  2. ^ 1 2 3 Kilpatrick, Ryan (20 באוקטובר 2011). "National Humiliation in China". e-International Relations. נבדק ב-3 באפריל 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Paul A Cohen (2003). China Unbound. London: Routledge. p. 148.
  4. ^ Chang, Maria Hsia (2001). Return of the dragon: China's wounded nationalism. Westview Press. pp. 69–70. ISBN 978-0-8133-3856-9.
  5. ^ Gries, Peter Hays (2004). China's New Nationalism: Pride, Politics, and Diplomacy. University of California Press. pp. 43–49. ISBN 978-0-520-93194-7.
  6. ^ "China Seizes on a Dark Chapter for Tibet", by Edward Wong, The New York Times, August 9, 2010 (August 10, 2010 p. A6 of NY ed.). Retrieved 2010-08-10.
  7. ^ Nike, Lan (2003-11-20). "Poisoned path to openness". Shanghai Star. אורכב מ-המקור ב-2010-03-23. נבדק ב-2010-08-14.
  8. ^ W A Callahan. "National Insecurities: Humiliation, Salvation and Chinese Nationalism" (PDF). Alternatives. 20 (2004): 199.
  9. ^ Jayshree Bajoria (23 באפריל 2008). "Nationalism in China". Council on Foreign Relations. אורכב מ-המקור ב-2009-10-14. נבדק ב-2009-11-12. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ "Narratives Of Humiliation: Chinese And Japanese Strategic Culture – Analysis". Eurasia Review. International Relations and Security Network. 23 באפריל 2012. נבדק ב-3 באפריל 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Callahan, William (15 באוגוסט 2008). "China: The Pessoptimist Nation". The China Beat. נבדק ב-3 באפריל 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Jane E. Elliott (2002). Some did it for civilisation, some did it for their country: a revised view of the boxer war. Chinese University Press. p. 143. ISBN 962-996-066-4. נבדק ב-2010-06-28.
  13. ^ Edward L. Dreyer, Zheng He: China and the Ocean in the Early Ming Dynasty, 1405–1433 (New York: Pearson Education Inc., 2007), p. 180
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מאה_שנות_ההשפלה&oldid=37617280"