מאורעות יפו (פורים תרס"ח)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מאורעות תרס"ח היו שורה של תקריות בין יהודים לערבים באזור יפו, במהלך חגיגות פורים תרס"ח (1908). במהלך המאורעות נפצעו מספר יהודים ונהרג או נפצע ערבי אחד.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד אותה העת היו חגיגות הפורים מתקיימות בסתר על מנת להימנע מהרגזת האוכלוסייה הערבית, אולם בעקבות עליית התימנים דבק אט אט מנהגם לצאת אל הרחובות בחגיגות גם ביהודים האשכנזים ובאותה שנה התקיים נשף המסיכות הראשון בעיר, ביוזמת הפועל הצעיר, אגודת עבריה ובהשתתפות כנור ציון. בעקבות תקיפות תכופות של נשים יהודיות על ידי עולים ערבים מתימן והתרעות על התנפלות מתוכננת במהלך החג הועמדו מספר חברי הפועל הצעיר ופועלי ציון למשמרת במלונות ספקטור וחיים ברוך, חמושים באלות ופגיונות. נשף המסכות התקיים בספריית שערי ציון בעוד חגיגות מצומצמות יותר התקיימו בנפרד תחת דלתיים סגורות, כמו חגיגה של יוצאי רוסיה שנחוגה באולם במלון חיים ברוך.

ההתרחשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערב החג התקיף ופצע מוסלמי אחד בחורה יהודיה ועל פי אות יצאו השומרים שבמלונות בעקבותיו. בינתיים התאסף קהל ערבי של כמאה איש באחד מבתי הקפה הקרובים למלונות והתכונן להתנפלות על יהודי העיר. הידיעה הועברה לאברהם קריניצי, שהיה מראשי המגינים, ומלווה בשבעה צעירים פרץ לבית הקפה שם החלו קטטה. במהלך המהומה חטף אחד הצעירים את סכינו של קריניצי ופצע עמו פצעים אנושים את אחד הערבים. ההמון ברח בעד החלונות והמבואים האחוריים והזעיק את המשטרה, ובינתיים התגייסו צעירים יהודים להגן על השכונה. מאיר דיזנגוף וד"ר חיים חיסין שגרו אותם ימים בנוה שלום ניסו להתערב ולהרגיע את הרוחות, אך ללא הצלחה.
בעקבות פציעת הערבי הוזעקו שוטרים וחיילים טורקים מהסאראייה, מלויים בקאוואס של הקונסול הרוסי, שהיה ידוע בהיותו אנטישמי, והדרגומן של הקאימאקאם (מושל המחוז) שהיה ערבי נוצרי, ושמו במאסר שבעה יהודים, מהם נער בן פחות מ-15, אותם הכו ערבים מקומיים כאוות נפשם לעיני כל. משלא נמצא הפוצע בין האסורים שבו שנית ופרצו למלון חיים ברוך בלי הקאוואס בחיפושים, ומשלא נמצא בבניין התיר הדרגומן לחייליו, על פי עדויות, לעשות כחפצם בבית המלון. החיילים, מלווים בקהל ערבי מוסת, פוצצו את מנורת הלוקס שבאולם ופצעו 14 אורחים, שלושה מהם בירייה, מהם זקן שעלה באותו יום לארץ, והשאר באלות ומקלות. בנשים ובילדים לא פגעו. הנשף שהתקיים בספרייה הקרובה הפך למהומה מיד עם בוא הידיעה על ההתקפה והקהל התפזר. חיים חיסין פנה לטפל בפצועים בעוד משתתפים אחרים פנו אל הקונסול הרוסי והתחננו שיגן על נתיניו, אך הוא סרב.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפצועים פונו בסופו של דבר לבית החולים, בהם הערבי, וחיילים הועמדו ברחובות ללוות את אורחי הנשף חזרה לבתיהם בבטחה. הציר הרוסי דרש שתיערך חקירה ושהפוגעים בנתיניו יבואו על עונשם, ומברקים ושליחים שוגרו על ידי יהודי העיר לקושטא ולאירופה בתגובה לאירוע. המשטרה טענה להגנתה שלא ירתה על היהודים אלא הגנה עליהם, ושהפורעים היו כעשרים ערבים שנתלוו אליה. את הפריצה למלון הסבירה בכך שנמסרה לידיה ידיעה שרוצח הערבי הסתתר שם, ושהחוק מגבה אותה בעניין זה.
הפחה הירושלמי, בתגובה לשליח שהגיע אליו, טען שהוא אוהב-יהודים ושישב בצום ואבל מרגע ששמע על האסון שפקד אותם, שלא ישן שני לילות ושהספיק לחלות מהידיעה. הוא הבטיח שיפתח גם הוא בחקירה בעניין ושבעתיד יקל על היהודים את רכישת הקרקעות בארץ. העיתונות פירשה את תגובתו כנטייה לטובת היהודים בממשלה. כיום נחשבים המאורעות לנקודת מפנה ביחסי הערבים-יהודים ביפו בפרט, שהלכו והתדרדרו מאז ועד למאורעות תרפ"א, וביחסי הערבים-ציונים בארץ ככלל, כתקרית האלימה הראשונה מאז תקרית ההתנפלות בפתח תקווה ב-1886. [1] [2]
רחל ינאית בן-צבי, מהיגת פועלי ציון שהייתה אז בפטרבורג בחרה לעלות ארצה לאחר שקראה מכתב המדווח אודות המאורעות. "מה גם שם, גם שם יש פוגרום? קומי ועלי לארץ-ישראל! כמו יד נעלמה אחזה בי והקימתני על רגלי" תיארה את רגע קבלת ההחלטה. [3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]