מאיר יעקב קיסטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאיר יעקב קיסטר

מאיר יעקב קִיסְטֶר (Kister;‏ 16 בינואר 191416 באוגוסט 2010) היה פרופסור לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל לבלשנות ערבית ומזרחנות לשנת תשמ"א.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר יעקב קיסטר נולד במוֹשְצִ'יסְקָה (Mościska) שבגליציה (בעת הולדתו בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, וכעבור שנים ספורות בתחומי המדינה הפולנית החדשה) כבן רביעי לאביו יהודה צבי קיסטר ולאמו סאבע, וגדל במשפחה דתית שהחשיבה מאוד השכלה. למד בגימנסיה בסאנוק ובגימנסיה העברית בפשמישל. ב-1932 עבר ללבוב ולמד שנה משפטים. עבר לוורשה, עבד בהוצאת הספרים "רוי" ובשנת 1937 נעשה שותף בהוצאת "לקטורה".

בשנת 1939 עלה קיסטר לארץ ישראל; הוריו שנותרו בפולין נרצחו בשואה. בארץ ישראל התוודע לראשונה לערבים, ונמשך לשפתם וללשונותיהם. ב-1940 החל ללמוד באוניברסיטה העברית בחוג לשפה וספרות ערבית ובחוג לתרבות האסלאם. הוא קיבל את ההשראה לדרכו במחקר ממוריו, ובראשם דוד צבי בנעט ושלמה דב גויטיין. בתקופת לימודיו עבד כמתרגם מערבית לפולנית בנספחות של שגרירות ממשלת פולין הגולה בירושלים. ב-1944 זכה על לימודיו בפרס קלוואריסקי. בשנים 19451946 שימש נספח העיתונות של ממשלת פולין הגולה בביירות ובדמשק. ב-1948 עבד בתחנת השידור של "ההגנה" בחיפה, ששידרה בערבית. בשנים 1946–1958 היה מורה לערבית בבית הספר הריאלי בחיפה. ב-1954 הקים קורסי התמחות בערבית בבתי הספר התיכוניים לפי הזמנת משרד ראש הממשלה. לאור הצלחת התוכנית הוחלט על הקמת מגמה מזרחנית ברחבי ישראל, וקיסטר מונה למפקח ארצי עליה מטעם משרד החינוך. בתקופה זו חיבר מקראה בת 600 עמודים בשם "אלמוג'תנא", שכללה טקסטים ספרותיים והיסטוריים בערבית מתקופת הג'אהליה ועד שלהי התקופה העבאסית.

במקביל לעיסוקיו אלה המשיך בלימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1949 קיבל קיסטר תואר מוסמך. נושא עבודת המאסטר היה הספר "אדאב אלצוחבה" (آداب الصحبة) מאת אלסולמי (السلمي), מן המאה ה-10, שעניינו "זוהד" (زهد - פרישות), יחסי חברה ומידות טובות. בעבודה זו הראה קיסטר כי כל החדית'ים שבספר הובאו על ידי מחברים מוסלמים מוקדמים ואינם זיופים של המחבר כפי שנטען; וכי מכאן שהזוהד (פרישות) הוא תופעה קדומה וחשובה באסלאם. עבודת הדוקטור שלו עסקה בשבט תמים בתקופת הג'אהליה. לצורך הכנתה התבסס קיסטר על הספר "אנסאב אל-אשראף" (أنساب الأشراف) של אחמד בן יחיה אל-בלאד'רי מהמאה ה-9, העוסק באילנות היוחסין של שבטי ערב ושופך אור על ההיסטוריה מן התקופה הקדם-אסלאמית ועד לתקופה האסלאמית הקדומה. ב-1953 יצא לשנת מחקר באנגליה לצורך עבודת הדוקטור, ושם התוודע לפרופסורים א.ה.ר. גיב ושמואל מיקלוש שטרן באוניברסיטת אוקספורד, שאותם ראה כמוריו. קיבל תואר דוקטור ב-1964[1], בהיותו בן חמישים, ובאותה שנה קיבל דרגת מרצה בכיר. ב-1970 קיבל דרגת פרופסור מן המניין ב-1970. כבר בשנת 1960 החל קיסטר ללמד בחוג לערבית באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד ערבית מודרנית, קוראן, ספרות ערבית קדומה, שירה ערבית קלאסית, קריאה בכתבי יד ובעיקר נושאים בספרות החדית'. בשנת 1969 ייסד את החוג לשפה ולספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב ביחד עם פרופ' גדעון גולדנברג, ולימד בו מספר שנים. כן היה ממקימי החוג לערבית באוניברסיטת חיפה. ב-1983 פרש כפרופסור אמריטוס של האוניברסיטה העברית בירושלים.

קיסטר עמד במשך מספר שנים בראש מפעל הקונקורדנציה לשירה ערבית. הוא ייסד את כתב העת Israel Oriental Studies של אוניברסיטת תל אביב. יזם והקים את הכנס "From Jahiliyya to Islam", המתקיים בירושלים אחת לשנתיים-שלוש. ייסד וערך את כתב העת Jerusalem Studies in Arabic and Islam‏ (JSAI) של האוניברסיטה העברית בירושלים. חלק מהמאמרים שהתפרסמו בו מתבססים על הרצאות מהכנס. ב-1971 סיים את ההדרת הכרך הרביעי של "אנסאב אל-אשראף", שבה החל פרופ' מקס שלזינגר בשנות הארבעים.

כשמונה עשר מן הפרופסורים לערבית באוניברסיטאות במדינת ישראל הם תלמידיו הישירים, מהם שישה שלמדו אצלו בבית הספר הריאלי בחיפה ובהשפעתו עברו ללמוד ואחר כך ללמד.

קיסטר היה חבר המועצה המדעית של הוצאת מאגנס והמועצה המדעית של יד יצחק בן צבי. בשנת 1975 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, וב-1984 נבחר כחבר חוץ של האקדמיה הבווארית למדעים. זכה בפרס ישראל לבלשנות ערבית ומזרחנות בשנת 1981, בפרס רוטשילד למדעי הרוח ב-1988, ובפרס סולומון בובליק של האוניברסיטה העברית בשנת 1992.

מאיר יעקב קיסטר היה נשוי לזהבה קיסטר לבית פיר, שהייתה מורה לערבית. בנו מנחם קיסטר הוא פרופסור למדעי היהדות באוניברסיטה העברית.

אחיו, יצחק קיסטר, היה שופט בבית המשפט העליון.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאי מחקריו ודרכי עבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו של מאיר קיסטר עוסקים בתקופת הג'אהליה ובצמיחת האסלאם ותהליך התגבשותו הרוחנית, הדתית, הכלכלית והחברתית. המחקרים נסמכים על עבודה טקסטואלית יסודית הכרוכה גם בקריאתם של כתבי יד שמצא בספריות בארצות שונות. מסקנותיו נבעו מקריאה חוזרת ונשנית במקורות הראשוניים, ולא משייכות לאסכולה או מהעדפה של תאוריה מדעית. עם זאת, ניתן לשייך את מחקרו של קיסטר לאסכולה השמרנית בחקר האסלאם, בכך שהוא סבור כי ניתן להגיע לדעה מוצקה על אודות ראשיתו של האסלאם הקדום באמצעות חשיפת סתירות בספרות החדית' וידיעות צדדיות, מסיחות לפי תומן, המופיעות בה. בכך הוא ממשיך את דרכו של יצחק יהודה גולדציהר.

עבודתו המדעית של קיסטר התנהלה בשני מישורים מקבילים: חקר כתבי-יד (כולל פפירוסים), ומחקר עיוני. כתבי היד שחקר ושאת חלקם הוציא לאור נמצאים בספריות בארצות שונות ובהן פרס, טורקיה, אירלנד, גרמניה והולנד. בשני המישורים התבסס קיסטר על מחקר פילולוגי פרטני של המקורות האסלאמיים הקדומים, כגון הביוגרפיה של הנביא מוחמד (סירה), המסורת (חדית'), ההיסטוריוגרפיה (תאריח'), פרשנות הקוראן (תפסיר), וכן ספרות לקסיקוגרפית וגאוגרפית, וזאת בנוסף לכל שאר המקורות האסלאמיים המתעדים טקסטים שחוברו במהלך המאה הראשונה לאסלאם. בין אם מקבלים את הטקסטים הללו כ"אותנטיים" ובין אם לאו (קיסטר עצמו מעולם לא היה חד-משמעי בעניין זה), עצם חשיפתם וניתוחם הפילולוגי הוא הישג מדעי בפני עצמו, התורם רבות להכרת עולמם הרוחני של המוסלמים שחיברו ושימרו את הטקסטים הללו.

פרסומיו העיוניים של קיסטר, הנשענים על כתבי יד ועל מקורות מודפסים גם יחד, משתרעים על פני התחומים שלהלן.

חצי האי ערב ערב הופעתו של הנביא מוחמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום זה קיסטר הצליח לחשוף במקורות האסלאמיים עדויות שלא נחקרו לפניו בנוגע לרקע המדיני, החברתי והדתי של האסלאם כפי שהוא מתבטא בידיעות על שבטי ערב הקדם-אסלאמיים. באחד ממחקריו הראשונים[2] הוא חושף את המערכת הכלכלית-פולחנית שבמרכזה עמד שבט קורייש, שבטו של הנביא מוחמד, ואת מערכת הקשרים הענפה שבין העיר מכה, שבה שלטו בני קורייש, לבין שאר שבטי ערב. מערכת זו היוותה בסיס להגמוניה של בני קורייש ערב הופעת מוחמד. קיסטר בדק גם ידיעות השופכות אור על המבנה החברתי של תושבי מכה לפני הופעת האסלאם,[3] וכן האיר את הרקע להגעתן של קבוצות שונות (יהודים, נוצרים ובני שבטים ערביים שונים) מרחבי ערב אל העיר מכה.[4] בנוסף, עסק גם במערכת הקשרים החברתית והכלכלית שבין שבטי ערב לממלכות שמחוץ לערב.[5] כמו כן חקר קיסטר היבטים של הפולחן הערבי האלילי המאירים את שורשיו הערביים הקדם-אסלאמיים של המונותיאיזם האסלאמי.

מחקריו אלה של קיסטר מאפשרים הבנה טובה יותר של הזיקה בין האסלאם של מוחמד לבין הדת והחברה האלילית בתקופה הקדם-אסלאמית ומניחים את היסוד למחקרים נוספים בנוגע לשורשיו הערביים של הקוראן והאסלאם. חשיבותם של מחקרים אלה הולכת וגדלה ככל שמתרבים הקולות במחקר המזרחני בן ימינו המטילים ספק במקור הערבי-החיג'אזי של הקוראן והאסלאם.[6]

אישיותו של מוחמד ודמותו הנבואית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחד המאמרים בתחום זה[7] קיסטר חושף מסורות המנסות להתמודד עם שאלת הזיקה בין האיש מוחמד לבין פולחן האלילים, עוד בטרם החל בשליחותו הנבואית. במאמר אחר מטפל קיסטר בסוגיה הקשורה לעיצוב דמותו של מוחמד בעיני המסורת האסלאמית כאדם כליל שלמות.[8] יש להזכיר גם את המאמר העוסק בהיבטים הקשורים במצבו הרוחני של הנביא בעת שהחל לחוות את חוויית ההתגלות האלוהית.[9] מאמר נוסף מאיר היבטים משפחתיים בחיי הנביא והוא מוקדש לחקר ידיעות על בניה של ח'דיג'ה, אשתו הראשונה של הנביא.[10]

פעילותו הנבואית של מוחמד על רקע מאבקי כוח בין גורמים שונים בעיר אל-מדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום זה מאפשרים מחקריו של קיסטר להבין טוב יותר את הדינמיקה של מאבקו האידאולוגי, הכלכלי והצבאי של מוחמד מול הערבים עובדי האלילים מזה, ומול שבטי היהודים מזה. מאבק זה הגיע לשיאו לאחר ההג'רה של מוחמד ממכה למדינה (שנת 622). בחזית המאבק נגד עובדי האלילים חקר קיסטר מסורות העוסקות בחנק הכלכלי של בני קורייש בעיר מכה עקב פעולות מוחמד נגדם,[11] וכן בהתנגשות הצבאית בין המוסלמים ועובדי האלילים בעלי בריתם של קורייש.[12] כמו כן חשף קיסטר היבטים חשובים במאמצי מוחמד לבסס את נוכחותו המדינית והכלכלית בעיר מדינה.[13] וחקר (בשיתוף עם בנו מנחם קיסטר) גם את נטיותיהם הדתיות והתרבותיות של שבטי היהודים במדינה.[14] בנוסף חקר קיסטר את הידיעות על אודות מאבק הדמים של מוחמד נגד היהודים בעיר זו.[15]

אירועים באסלאם שלאחר מוחמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצה זו של מאמרים חושפת היבטים חשובים בתולדות המדינה והחברה האסלאמית במאה הראשונה לאסלאם: המרידות השבטיות נגד השליטים האסלאמיים שירשו את מוחמד בעיר אל-מדינה,[16] ובמיוחד מעורבותו של נביא השקר מוסילמה במרידות אלה;[17] ועימותים אלימים בין סיעות אסלאמיות שונות במהלך עשרות השנים שלאחר מות הנביא.[18]

אמונות ודעות באסלאם שלאחר מוחמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת זו חקר קיסטר היבטים פוליטיים ותרבותיים שאפיינו את החברה האסלאמית הקדומה. בתחום הפוליטי הוא עסק ביחס המסורת לשליטים ולשלטון,[19] ובתחום התרבותי חשף מגוון של נושאים שנדונו על ידי מנהיגי העדה הדתיים: יחסם למנהג המילה;[20] המשמעות הסמלית שיוחסה לפרטי לבוש שונים;[21] היחס לבידור ושעשועים;[22] היחס לפאר ומותרות בבניית מסגדים;[23] דיונים על דרכי הלימוד וההפצה של הידע הדתי (בעל-פה או בכתב);[24] ניגודי אינטרסים חברתיים וכלכליים סביב רעיון הג'יהאד;[25] דיונים והשקפות בנוגע לטהרה ולכללי שמירת ההיגיינה האישית[26] ועוד.

האסלאם והיהדות במאות הראשונות לאסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום זה חקר קיסטר את תולדות עיצוב הזהות העצמית האסלאמית מול שאר הדתות המונותיאיסטיות. לכאן שייכים המחקרים על מקומן של אגדות ממקור יהודי במסורת האסלאם, כגון אלה העוסקות באדם הראשון,[27] יחס האסלאם למכלול האגדות השאובות מן היהודים,[28] והאופן שבו התמודדו המנהיגים הדתיים עם השפעתם של מנהגים יהודיים על עדת המאמינים.[29]

המקומות הקדושים באסלאם: המתח בין מקומות קדושים באזורים שונים של המדינה האסלאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכך עוסק מאמרו "anctity Joint and Divided: On Holy Places in the Islamic Tradition"[30] ובמיוחד בין ארץ ישראל (ירושלים) וערב.[31]

מועדים קדושים: תולדות קדושתם הקדם-אסלאמית והאסלאמית של חודשים בלוח השנה הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיסטר עסק בחודש רג'ב[32] ובחודש שעבאן.[33]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • M.J. Kister, Studies in the Jahiliyya and Early Islam, Variorum Reprints, London 1980, Variorum Collected Studies; C123.
  • M.J. Kister, Society and Religion from Jahiliyya to Islam, Variorum, London, 1990. Variorum Collected Studies CS327.
  • M.J. Kister, Concepts and Ideas at the Dawn of Islam, Ashgate, Aldershot, Hampshire, 1997. Variorum Collected Studies; CS584.

ספרים לכבודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Jerusalem Studies in Arabic and Islam, The Magnes Press, The Hebrew University in Jerusalem, two volumes, 1987, 9-10.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם מילסון, "ראשית לימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטה העברית", בתוך תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, תשנ"ז-1997, עמ' 575–588.
  • מיכאל לקר, "מבוא", בתוך מיכאל לקר (עורך), מאיר יעקב קיסטר, מחקרים בהתהוות האסלאם, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ט.
  • שאול שקד, "מ"י קיסטר וחקר האסלאם הקדום", שם, יא-יז.
  • יהושע פרנקל, ביקורת על ספרו "מחקרים בהתהוות האסלאם", ג'מאעה ה, תש"ס, עמ' 112–118.
  • אורי רובין, ביקורת על ספרו "מחקרים בהתהוות האסלאם", המזרח החדש מב, תשס"א, עמ' 274–276.
  • מאיר יעקב קיסטר, 'מגליציה לתרבות ערב', בתוך איגרת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, אייר תשס"ד (מאי 2004), מס' 26, עמ' 19–23.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תואר דוקטור לפילוסופיה מטעם הפקולטה למדעי הרוח, מעריב, 28 ביוני 1965
  2. ^ "מכה ותמים", מחקרים בהתהוות האסלאם, עמ' 1–29.
  3. ^ “On Strangers and Allies in Mecca”, Concepts and Ideas, I.
  4. ^ "על אשת הצורף היהודי מפדך וצאצאיה", מחקרים בהתהוות האסלאם, עמ' 67–73.
  5. ^ "אלחירה", מחקרים בהתהוות האסלאם, עמ' 49–66.
  6. ^ “On a Monotheistic Aspect of a Jahiliyya Practice”, Society and Religion, I.
  7. ^ “A Bag of Meat”, Studies, VI.
  8. ^ “‘God Will Never Disgrace Thee’”, Studies, VII.
  9. ^ “‘Al-Tahannuth’: an Inquiry into the Meaning of a Term”, Studies, V.
  10. ^ “The Sons of Khadija”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 16 (1993), 59–95.
  11. ^ “‘O God, Tighten Thy Grip on Mudar…, Society and Religion, VII.
  12. ^ “The Expedition of Bir Mauna”, Studies, X.
  13. ^ "השוק של הנביא", מחקרים בהתהוות האסלאם, עמ' 74–76.
  14. ^ "על יהודי ערב: הערות", תרביץ, מח (תשל"ט), עמ' 231–247.
  15. ^ "הטבח בבני קריט'ה", מחקרים בהתהוות האסלאם, עמ' 77–98.
  16. ^ “...illa bi-haqqihi...: a Study of an Early Hadith”, Society and Religion, no. IX.
  17. ^ “The Struggle against Musaylima and the conquest of Yamama”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 27 (2002), 1–56.
  18. ^ “The Battle of the Harra”, Studies, XV.
  19. ^ "תפיסות חברתיות ודתיות של הסמכות השלטונית באסלאם", מחקרים בהתהוות האסלאם, עמ' 154–178.
  20. ^ "...וייוולד נימול...", מחקרים בהתהוות האסלאם, עמ' 201–214.
  21. ^ “’The Crowns of this Community...’: Some Notes on the Turban in the Islamic Tradition”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 24 (2000), 217–45.
  22. ^ “’Exert Yourselves, O Banu Arfida!’ Some Notes on Entertainment in the Islamic Tradition”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 23 (1999), 53–78.
  23. ^ “’A Booth Like the Booth of Moses…’” Studies, VIII.
  24. ^ “...La taqra’u l-qur’ana ala l-mushafiyyin wa-la tahmilu l-ilma ani l-sahafiyyin...”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 22 (1998), 127–62.
  25. ^ "הקניין הקרקעי והג'האד", מחקרים בהתהוות האסלאם, עמ' 132–153.
  26. ^ “Pare Your Nails” Society and Religion, X.
  27. ^ “Adam: A Study of Some Legends in tafsīr and ḥadīth Literature”, Concepts and Ideas, IX.
  28. ^ "חדת'וא ען בני אסראיל ולא חרג'", מחקרים בהתהוות האסלאם, עמ' 99–116.
  29. ^ "אל תידמו...", מחקרים בהתהוות האסלאם, עמ' 179–192.
  30. ^ “Sanctity Joint and Divided: On Holy Places in the Islamic Tradition”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 20 (1996), 18–65.
  31. ^ "אל תצאו אלא לשלושה מסגדים", מחקרים בהתהוות האסלאם, עמ' 117–131.
  32. ^ “Rajab is the Month of God...”, Studies, XII.
  33. ^ "‘Shaban is My Month’” Society and Religion, no. XI.