מאיר פיצ'חדזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מאיר פיצ'חדזה
מאיר פיצ'חדזה. צילום קרן-זוהר פרטוק..JPG
לידה 16 באוגוסט 1955
כותאיסי, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 בפברואר 2010 (בגיל 54)
תל־אביב–יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלי
תחום יצירה ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס האמן הצעיר (1988) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.meirpichhadze.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מאיר פיצ'חדזה (16 באוגוסט 1955 - 4 בפברואר 2010) היה צייר ישראלי, יליד גאורגיה, עלה לישראל בשנות ה-70 של המאה ה-20, אחד הציירים המוכרים והבולטים באמנות הישראלית. החל לגבש סגנון ציור ייחודי בסוף שנות ה-70 ונחשב לעוף מוזר על רקע הנוף היצירתי הישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיצ'חדזה נולד בכותאיסי שבגאורגיה, אחיהן הצעיר של ג'ולייטה ומקאוולה. הוא החל לצייר בבית העם המקומי בעקבות אחותו הבכורה מקאוולה הגדולה ממנו בחמש שנים, למורת רוחו של אביו. במקביל עבד בבניה יחד עם אביו שהיה רצף. הוא למד אמנות עם אחותו אצל רֵזו רמישווילי שזיהה את כשרונו והזמין אותו ללמוד ציור בסטודיו שלו. בתקופה זו צייר פיצ'חדזה איכרים גאורגים "מתוך הזדהות עם אנשי האדמה", ויצר ריקועי נחושת של דימויים עממיים מסורתיים.[1] כשהגיע לגיל 16, הוא נטש את הציור לטובת חבורות רחוב. בשנת 1973, בהיותו בן שמונה עשרה, הוא עלה לישראל יחד עם הוריו ואחותו מקוואלה והתגורר עם משפחתו באור יהודה.

ג'ולייטה אחותו השנייה נישאה בגאורגיה ועלתה ארצה לאחר מכן. עם הגיעם ארצה דאג האב למצוא עבודה למאיר ולאחותו: מקוואלה עבדה בהלחמת חוטים במפעל אלקטרוניקה, ומאיר ליטש אותיות פליז למצבות. בדרך זו למד מאיר את האלף-בית העברי, שכן הוא לא למד עברית באולפן. לאחר שנתיים חזר מאיר לציור. הוא החל להתפרנס מליטוש יהלומים, עבודה מכניסה שהשאירה לו מספיק זמן לציור,[2] פיצ'חדזה התחתן בגיל 22 עם תמי, וממנה נולדו לו שני ילדיו: הבת לורי והבן רובי.

ראשית הקריירה: שנות השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"האמנות הייתה בשבילו מפלט לעולם אחר. אביו לא האמין בציור, רק בעבודה קשה", מספרת ננה שרייר שהייתה בת זוגו למשך מספר שנים. בד בבד עם עבודותיו המזדמנות, פיצ'חדזה הצעיר חרש את רחוב גורדון בסיבובי גלריות, מנסה למכור ציורים של דמויות קלאסיות. "אני לא מאמין כמה אומץ היה לי אז פשוט ללכת ולדפוק על דלתות של גלריות", תיאר בדיעבד באוזני חבריו, "הייתי עקשן. ידעתי שאני חייב להצליח".[3]

גדעון עפרת כתב כי ציוריו של מאיר (תחילה היה חותם "מאיר פיאדה" או "מאיר") בתקופה זו נראו כסוריאליזם ממטבחו של סלבדור דאלי, עם נשים דקיקות וארוכות המתפתלות בגלי אַר-נובו על רקע נופי אינסוף הנגועים בריאליזם פנטסטי, ומושפעים מאוד מהדמויות הכחולות, הדקות והגבוהות, שציירה אחותו מקוואלה באותה עת. בשיחה עימו אמר פיצ'חדזה: "כאשר התחלתי לצייר בארץ נהגתי לשים על הבד את אשר ראיתי ברוסיה, ובעיקר מדונות רנסאנסיות, בדומה לאיקונות הנוצריות... הציורים האלה הם מה שלמדתי וכל מה שידעתי עד גיל 26".[1] הצלחתו הראשונה הייתה דווקא מכירה של ציורי אחותו מקוואלה לגלריות בגורדון. בהמשך אירגן תערוכה בבית סוקולוב, ובה נמכרו רובם. ב-1975 כבר הציג עם אחותו תערוכה בצוותא, ולאחר מכן בבית-סוקולוב בתל אביב. שם התגלה כישרונו בידי עיתונאים, והם כתבו באהדה עליו ועל אחותו.

המפנה באמנות של פיצ'חדזה: התאבדותה של אחותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים אחותו מקוואלה שקעה בדיכאון בגלל קשיי הסתגלות בארץ והתאבדה בתלייה. בעקבות אירוע זה, כתב פיצ'חדזה: "אחרי ההתאבדות של אחותי (הלכתי גם ללמוד שנה בקלישר) העבודות שלי הפכו יותר גדולות, וסגנון הציור נהיה יותר מערבי ומודרני. גם התכנים השתנו. בשלוש-ארבע השנים שאחרי התאבדותה עשיתי הכל בשביל לא לחזור למקום בו הייתי קודם. עשיתי אמנות על אמנות: עבודות אוטוביוגרפיות בשילוב שפות אמנותיות שונות, ציטטות מתולדות האמנות."[2]

בגיל 28 התחיל ללמוד אמנות בבית-הספר הגבוה לציור (לימים קלישר) בתל אביב, לימודים שנמשכו כשנה וחצי, וכאן החל עיצובו האמנותי מחדש: "התחלתי להטיל ספק בתרבות שהבאתי מגאורגיה ובמה שעשיתי עד אז, ציור קלאסי שהיום אני יודע שהוא היה מיושן. עשיתי הכול בשביל לנטוש את סוג הציור הזה."[1] הוא למד אמנות כצייר כמעט מקצועי (הוא התקבל הישר לשנה השנייה), ולפיכך אף תבע לעצמו חירות גמורה בשיעורים ובוויכוחים מתמשכים עם המורים. הוא נשאב לעולם האמנות התל אביבי והִרבה לבקר בתערוכות. עם זאת, פיצ'חדזה לא זנח את אהבותיו הישנות הגדולות: רמברנדט ומארק רותקו, שני ציירים של אור קורן מאפלה ושל אור שהוא זיו מיסטי – מאפיין מרכזי ביצירותיו שלו עצמו.[1]

שנות התשעים: ניו-יורק ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות התשעים נסע פיצ'חדזה לניו-יורק. במזוודה לקח אתו תצלומי משפחה ישנים, ובמהלך שהותו שם הוא יצר את ציוריו על בסיס התצלומים ודרכם חזר אל זכרונות ילדותו. בעקבות מחלה קשה של בתו חזר ארצה ב-1996, תרם לה כליה, וחילק את זמנו בין ניו-יורק לתל אביב.[3] "בעבודות משנות התשעים ועד היום נראות הדמויות של פיצ'חדזה כמו 'מודבקות' על נוף אניגמטי בדוי בצבעי ירוק/כחול כהים, נוף המהווה רקע לרבים מציוריו. בחלקו העליון מופיעה זריחה או שקיעה (הגדרה של פיצ'חדזה) בצבעים בוהקים של צהוב וכתום. צבעים חמים אלו המנוגדים לצבעוניות הקודרת של הנוף מתוכו הם בוקעים."[2]

מבקר האמנות גדעון עפרת הסביר כי בשלב זה פיצ'חדזה "החל משכלל את אמנות ההתחזות, שהיא אמנות ההסתתרות מאחורי עוד ועוד מסכות ומאחורי יכולת טכנית בלתי שגרתית [...] העתקת דימויים, הסתמכות על חומרים משועתקים, אקלקטיות מוצהרת – מאיר פיצ'חדזה נולד מחדש כאמן פוסט-מודרני. הוא, שמעולם לא חרש בשדות המודרנה, מצא את עצמו בשנות ה-80 המוקדמות שותף למרידה שאינה מרידתו. כאילו הכשירוהו חייו לגל החדש, וללא שום זיקה לדיאלקטיקה האינטלקטואלית שהולידה גל זה'.[1]

ניתן לזהות בציוריו השפעות רבות מהצייר הגאורגי "הנאיבי" ניקו פירוסמני.  מרבית ציוריו בתחילת שנות ה-80 נטו לריאליזם פיגורטיבי, אך בהמשך דרכו הושפע מאמנים פוסט-מודרניים, כדוגמת דוד סלה (David Salle) . כתוצאה מכך עבודותיו המתקדמות יותר מאופיינות בטשטוש בין תחומים, כאשר בציור נתון ניתן להבחין באלמנטים מופשטים ופיגורטיביים כאחד.

נושאי יצירתו של פיצחדזה והערכת יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאי יצירתו של פיצ'חדזה נחלקים באופן סכמתי לכמה נושאים עיקריים: ציורי נוף בעלי נופך רומנטי, שאותם צייר לכל אורך דרכו ובהם חוזר נוף של שני הרים ועמק ביניהם. חלק מהחוקרים מייחסים את נוף הזה לנוף ילדותו של האמן, אך הוא טען כי זהו נוף דמיוני, פנימי, המייצג את מצבו הנפשי. יצירתו כוללת מספר רב של צורות ותכנים: א. נופים רומנטיים (לכל אורך הדרך); ב. ציורים פסבדו-סוריאליסטיים (1980-1975); ג. ציורי הדמיה ואמנות על אמנות (1991-1987); ד. מכתבי ילדים לאלוהים (מחצית שנות ה-90); ה. פרחים (2001); ו. ציורי ילדים (2006-1992); ז. ריאליזם סמלי של "יהודי נודד" (2003-1996); ח. נברשות (2003); ט. דיוקנאות (2004-1997).[1] הוא לא נהג לתת שמות ליצירותיו, וטען כי הדבר נובע מיכולתו המוגבלת להתבטא במילים עקב גמגום שממנו סבל בילדותו ועקב קשיי השפה העברית.[4]

בניגוד לציירים ישראלים רבים, ציוריו של פיצ'חדזה אינם עוסקים במציאות הפוליטית בישראל של תקופתו ואינם יוצרים דיאלוג עם סגנונות האמנות המקובלים בה. רבים מתייחסים לציוריו כאל תיאור פנימי של התודעה והחוויה של מהגר הנמצא כלוא בין שתי מציאויות מנוגדות ואינו משתחרר מכובד זיכרונותיו ועולמו הפנימי. ברבות מיצירותיו המהגר מתואר כמודבק על גבי הנוף החוזר של שני ההרים, ונראה תלוש מהמציאות שבה הוא חי. המזוודות, שאותן הוא נושא בציורים, וגם מופיעות כנושא בפני עצמו, מסמלות את חוויית הארעיות והתלישות שלו אחד מהמאפיינים הייחודיים לו הוא צביעת כל הבד בשחור לפני תחילת העבודה. כאשר נשאל בראיון לרינו צרור מדוע הוא עובד כך ולא מתחיל את ציוריו על הבד הלבן כמקובל, הוא ענה: "אנשים אמרו שחור זה חושך, זה מוות, זה מדכא. אני אמרתי להפך: אני בא לשחור עם פנס ומאיר אותו".[4]

בעשורים האחרונים קנה לעצמו פיצ'חדזה שם כאחד מהציירים הישראליים המוכרים והבולטים בישראל. בשנת 2003 הציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב. בשנת 2008 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית לכבודו ביפו, "מאיר פיצ'חדזה. עבודות 1983 – 2008".

מאיר פיצ'חדזה נפטר בגיל 54, ב-4 בפברואר 2010, ממחלת הסרטן. הוא נקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. במלאת שנה למותו נערכה לכבודו תערוכה בשם: "האדם מחפש משמעות" (כשם ספרו של ויקטור פרנקל). התערוכה, שאצרה אליה בן דב, התקיימה במרכז חייק לאמנות עכשווית ביפו.

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו של מאיר פיצ'חדזה ברחוב אמיל זולא.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1982-3: קרן שרת, קרן התרבות אמריקה-ישראל
  • 1988: פרס האמן הצעיר, משרד החינוך והתרבות; פרס שר החינוך, משרד החינוך והתרבות
  • 1989:  פרס היצירה בתחומי האמנות הפלסטית, משרד החינוך והתרבות
  • 1990: מדליית זהב, הביאנלה האסייתית-אירופית, אנקרה

תערוכות יחיד נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1983: גלריה דביר, תל אביב.
  • 1986: קלישר 5 ,תל אביב.
  • 1987: גלריה מימד, תל אביב.
  • 1988: גלריה דביר, תל אביב.
  • 1990: בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים.
  • 1993: קיבוץ לוחמי הגיטאות.
  • 1994: סדנאות האמנים, תל אביב.
  • 1996: גלריה אספרגר, שטרסבורג.
  • 1999: דרך ארץ, בית הגפן, חיפה.
  • 2003: "אמנות כאוטוביוגרפיה", מוזיאון תל אביב לאמנות.
  • 2005: "שפה זרה",הגלריה לאמנות אום אל-פחם. (יחד עם אסד עזי).
  • 2008: עבודות 1983–2008 מוזיאון חייק – יפו.
  • 2011: האדם מחפש משמעות, מוזיאון חייק - יפו.

תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1985: אוסף פרדריך ויצמן, מוזיאון תל אביב לאמנות
  • 1987: זרמים באמנות ישראלית, מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית
  • 1988:
    • אמנות ישראלית – שנות השמונים, תערוכה נודדת, ארצות הברית
    • צבע טרי, מוזיאון ישראל, ירושלים
    • חיפה – פורטרט ועוד, מוזיאון חיפה לאמנות
    • שחור לבן, מוזיאון בת ים
    • אמנות, ישראל – עבודות עכשוויות, המרכז לאמנות, פילדלפיה.
  • 1989:
    • אמנים ישראלים במכון ויצמן, רחובות
    • אפרטו 51 – ההצעה הישראלית, הבינאלה לאמנות של ונציה
    • גלריה פרדריציה, ברלין
    • אמנות ישראלית, חדש באוסף, מוזיאון תל אביב לאמנות
    • לגעת בתשעים, בית אורי ורמי נחושתן, אשדות יעקב
  • 1990:
    • הביאנלה האסייתית-אירופית, אנקרה
    • העמוד בפיסול הישראלי העכשווי, הגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב
    • הדמיה ודימוי, המרכז לאמנות חזותית, באר שבע
    • חמישה אמנים ישראלים, גלריה פימרוי פרדי, לונדון
  • 1991:
    • עלים, בית האמנים, ירושלים
    • הנעדר הנוכח, הכיסא הריק באמנות הישראלית, הגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב
    • סוד הצמצום הצבעוני, אמנות לעם, המחלקה לאמנות פלסטית
    • אמנות ישראלית 1990 מוזיאון מוסקבה, מוזיאון ישראל, ירושלים
    • שטטישה קונסטהלה, דיסלדורף
    • 44 – לילה, מוזיאון פרואן, בון
    • פרספקטיבה, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, מוזיאון תל אביב לאמנות
    • אמנות ישראלית עכשווית – תצוגה מורחבת, מוזיאון תל אביב לאמנות
  • 1992: ארט אקספו, סוויליה, ספרד
  • 1993:
    • מיכאל גורבצ'וב – פורטרט של מהפכה, בית אגודת האמנים, תל אביב
    • אורנמנטיקה – מקורות אישיים, הסדנה לאמנות חדשה, ראשון לציון
  • 1994: חפץ כאובייקט, פורום המוזיאונים לאמנות בישראל
  • 1996:
    • דמויות מהלכות, מוזיאון וילפרד ישראל, קיבוץ הזורע
    • עשור לפרס שר התרבות לאמנות חזותית, מוזיאון תל אביב לאמנות
  • 1997: פנטזיה, מוזיאון הרצליה לאמנות
  • 1998: קול הכבוד, פורום המוזיאונים לאמנות בישראל
  • 2000: תערוכה קבוצתית, בוקה ראטון, פלורידה
  • 2002: כלולות, בית הגפן, חיפה
  • 2003: משפחת האדם, הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 גדעון עפרת, מאיר פיצ'חדזה: המסע אל האור הבוהק באופק, המחסן של גדעון עפרת
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 נטע גל- עצמון (עורכת ואוצרת), שפה זרה: אסד עזי ומאיר פיצ'חדזה, אום אל פחם: הגלריה לאומנות, 2005, עמ' 21.  
  3. ^ 3.0 3.1 שי גרינברג, מאיר פיצ'חדזה – דיוקן, העיר תל אביב, 15.2.2010.
  4. ^ 4.0 4.1 נעם טופלברג, מאיר פיצ'חדזה, באתר מפגשים מהסוג החזותי בעידן המודרני.