מאיר שמחה הכהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מאיר שמחה כהן)
רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
לידה 1843
ה'תר"ג
בוטרימוניס, ליטא עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 באוגוסט 1926 (בגיל 83 בערך)
ד' באלול ה'תרפ"ו
ריגה, Interwar Latvia עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית, לטביה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 14 באוגוסט 1926 עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות חרדים ליטאים עריכת הנתון בוויקינתונים
חיבוריו אור שמח, משך חכמה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (ה'תר"ג, 1843 - ד' באלול ה'תרפ"ו, 14 באוגוסט 1926) מגדולי רבני מזרח אירופה בדור שלפני השואה. ספריו החשובים הם "אור שמח" על הרמב"ם, חידושיו לתורה שפורסמו אחרי מותו בספר "משך חכמה" ("משך" הם ראשי התיבות של שמו) ו"חידושי רבינו מאיר שמחה על הש"ס" על התלמוד הבבלי והירושלמי. בדור האחרון נתפרסמו גם תשובותיו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית אביו - הרב שמשון קלונימוס הכהן ואמו - הרבנית אסנת היה "בית וועד לחכמים" בעיר בוטרימוניס באזור וילנה בליטא. בין באי הבית היה הגאון רבי מאיר מטיקטין שנהג להתארח אצלם והם סיפקו את כל מחסורו. באחת הפעמים, בשנת ה'תר"ג הוא ברך אותם בבן זכר שיאיר את עיני ישראל בתורה ואכן הם נפקדו ובסוף אותה שנה נולד בן וההורים קראו לו מאיר.[1][2]

בילדותו אירע לו נס. הצאר ניקולאי גזר לחטוף ילדים ולהכשירם לצבא והנה ביום שישי בבוקר שמעה אמו דפיקות על דלת הבית וכאשר פתחה, ראתה אדם זר, שהזהיר אותה לשמור על בנה מחשש שייחטף לצבא. ההורים החליטו להחביאו בארגז המצעים שבחדר השינה ואכן בעת סעודת ליל שבת הגיעו גויים לחפש את הילד מאיר שמחה. נערכו חיפושים בכל רחבי הבית ובאורח פלא לא חיפשו בארגז המצעים, וכך ניצל רבי מאיר שמחה מעבודת הצבא.[3]

התפרסם כגאון מצעירותו. אחרי חתונתו ישב בביאליסטוק אצל חמיו. אשתו פרנסה אותו במסחר והוא ישב ועסק בתורה שנים רבות יחד עם ידידו רבי יוסף זונדל הוטנר. בביאליסטוק התקרב גם לרב המקומי, רבי יום טוב ליפמן הלפרין שקירב אותו ולמד עמו בחברותא. כך למד גם עם הרב יצחק ליב גרוסברג, מחבר "שי למורא" על מסכת בכורות.[4]

בתרמ"ח (1888) נתמנה לרב ליטאי בדווינסק לאחר פטירתו של הרב ראובן הלוי לוין שכיהן בתפקיד זה בשמונה שנותיו האחרונות (הרוגוצ'ובר היה הרב החסידי שם).

איסר הראל, יליד העיר, מתאר בספרו "ביטחון ודמוקרטיה", מאורע שהסעיר את כל העיר וקשור ישירות לרבי מאיר שמחה:

... בְּעִיצוּמַּה שֶׁל הַתְּפִלָּה, שֶׁהָיְתָה נִרְגֶּשֶׁת בְּיוֹתֵר וּמְלֻוָּוה זְעָקוֹת שֶׁבֶר, פָּרְצוּ יְהוּדִים מְבוֹהָלִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְצָעֲקוּ שֶׁהַמַּיִם עוֹמְדִים בְּכָל רֶגַע לִשְׁטֹף אֶת הָעִיר. רַבִּי מֵאִיר שִׂמְחָה קָם מִמְּקוֹמוֹ עָטוּף בְּטַלִּיתוֹ, וְשָׂם פְּעַמַיו לְעֵבֶר הַסּוֹלְלָה, וְאַחֲרָיו כֹּל הַקָּהָל בַּטַּלִּיתוֹת. הָרַב עָלָה עַל הַסּוֹלְלָה, עָמַד עָלֶיהָ, וְהִתְפַּלֵּל לִירִידַת הַמַּיִם. וְאָכֵן, תּוֹךְ כְּדֵי תְּפִלָּה הֵחֵל הַקֶּרַח לָנוּעַ מִמְּקוֹמוֹ, הַקֶּרַח נִבְקָע, וְהַמַּיִם הֵחֵלּוּ יוֹרְדִים בַּנָּהָר. הָיִיתִי עַל הַסּוֹלְלָה, צְעָדִים מִסְפָּר מְרַבִּי מֵאִיר שִׂמְחָה... רבי מאיר שמחה לא היה רב חסידי ועל כן לא ראה בירידת המים מופת ולא ראה את עצמו 'קדוש'. הוא להפיל תחינתו בפני האלוהים הלך, ולא לבצע נסים

איסר הראל, בטחון ודמוקרטיה, עידנים, 1989, עמ' 53-52

ובשם הסטייפלר מובא שלאחר האירוע, ”כאשר הודו לאור שמח על המופת הגדול שעשה, הוא ביטל את הדבר במחי יד, ואמר להם: "הנהר היה צריך לחזור למקומו הטבעי באותו רגע, גם אם לא הייתי מגיע למקום ההוא, הוא היה צריך לחזור למקומו, אלא שבדיוק באותו רגע, אני הגעתי לשם, וכי לזאת יקרא מופת?"…”[2]

על פי עדות אחרת באספת רבנים שנערכה בעיר וילנה בעקבות גזירת השלטונות על חיוב לימוד השפה הרוסית בישיבות, הביע את דעתו כי אין לסגור את ישיבת וולוז'ין בעקבות הדרישה. לעומתו, דעת הרב ישראל מאיר הכהן מראדין הייתה שיש לסגור את הישיבה, וכשהתבטא הרב מאיר שמחה שלא יתכן שרב עיירה יפסוק בעניין, הגיב הרב ישראל מאיר שהדבר נוגע גם אליו משום שישיבת ראדין נמצאת תחת חסותו[דרוש מקור]. הרב ישראל מאיר שחשש שמא הרב מאיר שמחה נפגע מדבריו, חרג ממנהגו שלא להביא בחיבורו 'משנה ברורה' גדולים בני זמנו, והביא אמרה משמו של רבי מאיר שמחה[5].

רבי מאיר היה מאיר פנים לכל אברך ושמח לתת "כתבי סמיכת חכמים".

בזמן מלחמת העולם הראשונה נמלטו רבים מתושבי העיר ואף הציעו לו לברוח עמם. תשובתו הייתה: "כל זמן שישארו בעיר תשעה יהודים, אני אהיה העשירי למניין!".[1]

בשנת ה'תרפ"ו נפטרה אשתו ומספרים שהוא התכופף כלפי ארונה ואמר: "חיה חיה, אל תדאגי, עוד בשנה זו אבוא אליך" ואמנם הוא נפטר באותה שנה, בליל שבת, ד' אלול.[2]

הספר משך חכמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר משך חכמה מלא בדברי תורה מקוריים ומחודדים ובשל כך זכה לתפוצה רחבה מאוד. חוגים דתיים שונים לחלוטין התענגו עליו ומצאו בו סמך להשקפותיהם, מהחרדים ועד ישעיהו ליבוביץ. בין השאר הזהיר בו את אלו הסוברים כי "ברלין היא ירושלים" כי "רוח סופה וסער" תעקרם ממקומם, אזהרה שהתגשמה עשור אחרי פטירתו. הוא התייחס בחיבה ליישוב הארץ, אך שמר על ריחוק מהתנועה הציונית. במכתב שכתב לבקשת שליחי קק"ל[6] כתב: "כעת הסבה ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא, ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון ש"סר פחד השבועות" וברישיון המלכים, קמה מצוות יישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה למקומה".

משפחתו ומקורביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו: ר' שמשון קלונימוס קלמן הכהן למדן גדול ומרביץ תורה, בעל צדקה ומכניס אורחים.

סבא מצד האב: הגאון המפורסם ר' חנניה כהן אמו: מרת אסתר.

אשתו: מרת חיה בת ר' צבי פלטיאל מקובסקי זצ"ל מביאליסטוק נישא עימה בהיותו כבן  17 שנים.

מרבותיו: ר' משה דנישבסקי.

חברותא: ר' יוסף זונדל הוטנר, ר' יום טוב ליפמן הלפרין, ר' יצחק ליב גרוסברג מחבר "שי למורא" על מסכת בכורות.

מתלמידיו: ר' שפטיה שעפטיל הלוי סגל, ר' לוי פאלאצק, ר' חיים זאב חאראש.

חתנו: ר' אברהם לופטביר בעל השו"ת "זרע אברהם". נישא לאסנת - בתו היחידה של ר' מאיר שמחה הכהן וזמן קצר אחרי הנישואים היא חלתה ושניהם נפטרו בדמי ימיהם חשוכי ילדים.[2]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו נקראה ישיבת אור שמח בירושלים ועל שם ספרו הישיבה הקטנה "משך חכמה" בבני ברק, וכן רחוב בעל אור שמח בשכונת מעלות דפנה בירושלים, רחוב אור שמח בבית שמש ורחוב משך חכמה במודיעין עילית.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 איסר פרנקל, יחידי סגולה, ת"א: סיני, תשמ"ט - 1989, עמ' 146-143
  2. ^ 1 2 3 4 יוסף חיים אוהב ציון, הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • בעל האור שמח מדווינסק זי"ע, באתר חדשות JDN, ‏2021-08-11
  3. ^ צבי לוצקין, ההסכמה שקיבל ה'אור שמח' מהרשב"א ♦ כיצד השכין ה'אור שמח' שלום בין בני זוג? ♦ ארגז המצעים שהציל את ה'אור שמח', באתר דרשו, ‏2021-08-12
  4. ^ דוד הלחמי, חכמי ישראל, תל אביב, תשי"ח, עמ' שע"ט.
  5. ^ ביאור הלכה, אורח חיים, סימן תקפ"ה
  6. ^ ראו בהרחבה אצל רבינר, בספרו רבינו מאיר שמחה הכהן, עמ' קס"ב-קס"ה