מאיר תאומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאיר תאומי
מאיר תאומי
לוחית זיכרון על ביתו של מאיר תאומי ברח' פינסקר 64 בתל אביב

מאיר תאומי (טימן) (15 ביולי 1898 - 10 באוגוסט 1947) היה שחקן תיאטרון ביישוב היהודי בארץ ישראל. נהרג בפיגוע הידוע כרצח בגן הוואי ב-10 באוגוסט 1947.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאומי נולד למשפחת טימן בניקולייב, רוסיה (סמוך לחרסון), לאביו שלמה שהיה סוחר ואימו רוזה בת דב סקלובסקי. בילדותו קיבל חינוך כללי בגימנסיה הרוסית בעיר הולדתו. תאומי עלה לישראל בשנת 1913, תחילה למד במשך שנתיים בגימנסיה העברית הרצליה, אך נאלץ לשוב לרוסיה כיוון שגורש על ידי השלטון הטורקי בשל נתינותו הרוסית.

בניקולייב לקח חלק בייסוד הסתדרות "המכבי" והיה פעיל ב"צעירי ציון", שם גם למד חוג לדרמה שהדריך שחקן הבימה יהודה רובינשטיין, ולקח חלק בלהקת חובבי הבמה העברית.

לאחר מכן עבר לקייב, שם למד במשך שנה משפטים ובמקביל לימודי דרמה.

בשנת 1919, עלה בשנית לישראל, על גבי האניה רוסלאן, התיישב בתל אביב ושם נמנה עם מייסדי "להקת בר-כוכבא". בשנת 1920 הצטרף לייסוד "תיאטרון עברי" של דוד דוידוב, תחילה כשחקן, ובמחזוריו האחרונים כמנהל אמנותי, במאי ושחקן. תאומי ביים בלהקות חובבים, כדוגמת "הקבוצה הדרמטית של גדוד מגיני השפה העברית", וייסד באמצע שנות העשרים את התיאטרון "אל - בכי".

בשנת 1927 הופיע בגרמניה, פולין, ליטא ולטביה כקריין ובשנת 1933 נשא ליפה בת משה פרלו.

בשנת 1935 יסד כשותף את משרד האמרגנות התיאטרוני "ארמון" יחד עם משה ולין. וכן ייסד את תיאטרון "הקומדיה הארצישראלית" יחד עם מרים ברנשטיין-כהן ומיכאל גור.

תאומי השתתף בכ-150 הצגות בעברית, והצטיין בדיבור שוטף בעברית. וכן ביצע עבודות ארגוניות עבור התיאטרון כדוגמת השגת רפרטואר, ציוד ואולם ופרסום לתיאטרון. מדי פעם כתב בעיתון דאר היום, ושיחק בסרטים "צבר" (1933), "זאת היא הארץ" (1935).

במסגרת פעילותו כאמרגן קיים מופעים בקפה גן הוואי ששכן בשטח לא בנוי בסמוך לגדה הצפונית של הירקון באזור פרדסים שלפני הכפר הערבי שייח' מוניס. וב-10 באוגוסט 1947 נרצח בבית הקפה, כשהוא עומד על הבמה, על ידי כנופיה של שודדים ערבים משייח' מוניס.

תאומי נקבר ב-12 באוגוסט בבית הקברות נחלת יצחק[1] והיה בן 49 במותו, והוא השאיר אחריו רעיה - יפה, שני בנים: מתן ושחקן התיאטרון עודד, ואת אחיו, שחקן הקומקום והמטאטא יעקב טימן, ואחיינו, השופט שלי טימן.

שנתיים לאחר מותו הוציא איגוד האמנים קובץ לזכרו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודה רובינשטיין, "מאיר תאומי", במה, ג' (נ"ב), עמ' 58-59 1947

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לוית הרוגי גן האואי, דבר, 12 באוגוסט 1947