מארק סייקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מארק סייקס

סר מארק סייקסאנגלית: Mark Sykes;‏ 16 במרץ 187916 בפברואר 1919) היה דיפלומט בריטי שייצג את בריטניה במשא ומתן שהביא לחתימת הסכם סייקס-פיקו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארק סייקס נולד בשנת 1879 למשפחת אצולה בריטית ממוצא קתולי. במלחמת הבורים (18991902) שירת בצבא הבריטי בדרום אפריקה. לאחר המלחמה שימש כמזכירו של השר לענייני אירלנד.

סייקס ערך סיורים ממושכים בטורקיה וכתב על כך ספרי מסע. בשנת 1911 נבחר סייקס בבחירות הביניים לפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה השמרנית.

סייקס שהיה בעל דרגת סגן-אלוף ומפקד יחידת מילואים בצבא הבריטי לא נקרא לשירות בפרוץ מלחמת העולם הראשונה משום ששר המלחמה הבריטי לורד קיצ'נר נזקק לשירותיו לשליחויות מדיניות והוענק לו מעמד של מזכיר בקבינט המלחמה הבריטי. משנת 1916 שימש כאחראי לענייני ערב וארץ ישראל במשרד החוץ הבריטי.

סייקס ייצג את בריטניה במשא ומתן שקדם לחתימת הסכם סייקס-פיקו, שנחתם ב-16 במאי 1916 ונועד לקבוע את אזורי השליטה של בריטניה וצרפת בנחלה של האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון (לרבות ארץ ישראל) לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה. ההסכם נקרא על שמו של סייקס ושמו של הדיפלומט הצרפתי שארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו שייצג את צרפת במשא ומתן.[1]

מארק סייקס תמך בתנועה הציונית ובהצהרת בלפור. בשנים שקדמו למלחמת העולם לא היה סייקס ידיד הציונות. הוא התקרב בהדרגה להבנת העניין היהודי והציוני, הודות לידידותו עם הרברט סמואל, מי שהיה לאחר מכן הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל. הוא עמד על כך שהציונות שואפת לא רק לגאול את היהודים מן הגלות, אלא לכונן חברה חדשה עובדת ויצרנית. סייקס לא חשב אמנם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אלא על הקמת "מרכז לאומי" יהודי שיחיה בשלום עם "יחידות לאומיות" ערביות שכנות וזאת תחת חסות בריטית. הוא ניסה לשכנע את הערבים לקבל בהבנה את ניסיונם של היהודים לבנות את ביתם בארץ ישראל וכי רק תועלת תצמח להם מכך. חיים ויצמן כינה את סייקס כ"אחת מהגדולות שבתגליותינו".

מארק סייקס נפטר בשנת 1919 מהשפעת הספרדית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • .Christopher Simon Sykes, The Man Who Created the Middle East, William Collins, 2016

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מארק סייקס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקובר, רחלה, שילטון ומינהל בארץ ישראל 1925-1917, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1988, עמ' 3