מבחן בוזגלו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מבחן בוזגלו הוא מונח שהתפשט מתחומי עולם המשפט, והפך למטבע לשון.

בשנת 1976 הורה היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרן ברק, לפתוח בחקירה פלילית נגד אשר ידלין במה שנודע לימים כפרשת ידלין. ידלין, פעיל מרכזי במפא"י שעמד להתמנות לנגיד בנק ישראל, נחשד בגנבה וקבלת שוחד במסגרת תפקידו הקודם כיו"ר מרכז קופת חולים כללית. כאשר ביקשו מברק לקיים את חקירתו של ידלין במשרדו, הורה לזמן את ידלין לחקירה במתקן משטרתי ואמר כי מעמדו של חשוד, רם ככל שיהיה, צריך להיות שווה למעמדו של אזרח פשוט מן השורה. לבסוף, ידלין הורשע ונידון לחמש שנות מאסר.

החלטתו זו של ברק לקיים את החקירה במתקן משטרתי הייתה צעד נחוש ואמיץ באותם ימים. בהתייחסו להחלטה, אמר ברק: "דין ידלין - כדין בוזגלו". המשמעות הייתה שאין הבדל בפני החוק בין החזק לחלש, ובהתאמה לאותם ימים, בין מי שנתפס כחזק - אשכנזים ותיקים לעומת החלש - בני העליות החדשות ובעיקר המזרחים.

למעשה, מבחן בוזגלו הועתק ממשמעותו המקורית שנגעה לשחיתות שלטונית ושימש כמעין נייר לקמוס לנושאים הקשורים לשסע הבין-עדתי בישראל. מבחן בוזגלו הפך לכלי מבחן תרבותי בשורה רחבה של נושאים כמו כלכלה, חינוך תקשורת ועוד. המבחן נערך למעשה על ידי השוואת הישגיהן של שתי קבוצות עדתיות אלו, מתוך ראייה שלא אמור להיות ביניהן הבדל.

עם השנים התפתח גם המונח מבחן בוזגלו ההפוך, המתייחס לרדיפה של איש ציבור על סמך חשדות לא מבוססים, שלא היו מצדיקים פתיחת חקירה כנגד אדם מן השורה. מבחן זה גם מתייחס למתן גזר דין דרקוני על עבירה שביצע איש ציבור, בעוד אדם מן השורה יקבל גזר דין קל יותר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]