מבצע אגרוף (1918)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מבצע אגרוף
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
פרשים אוסטרו-הונגריים נכנסים לקמניץ
פרשים אוסטרו-הונגריים נכנסים לקמניץ-פודולסקי
תאריך התחלה: 18 בפברואר 1918
תאריך סיום: 3 במרץ 1918
משך הסכסוך: 14 ימים
קרב לפני: מבצע אלביון
קרב אחרי: קרב בכמץ'
מקום: מערב רוסיה, אוקראינה, בלארוס, המדינות הבלטיות
תוצאה: ניצחון מכריע למעצמות המרכז
הצדדים הלוחמים

הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית  הקיסרות הגרמנית
האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית  האימפריה האוסטרו-הונגרית

ראשי מדינה
הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית וילהלם השני, קיסר גרמניה
האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית קרל הראשון, קיסר אוסטריה 
Flag of the Russian Soviet Federative Socialist Republic (1918–1937).svg ולדימיר איליץ' לנין 
מפקדים

הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית מקס הופמן
האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית אדוארד פון בהם-ארמולי

חיילים גרמנים בקייב

מבצע אגרוףגרמנית: Operation Faustschlag) הידוע גם בכינוי מלחמת אחד-עשר הימים (Eleven Days' War), הייתה מתקפה של מעצמות המרכז כנגד רוסיה הסובייטית שנערכה מ-18 בפברואר 1918 עד 3 במרץ אותה שנה. הייתה זו הפעולה הצבאית הגדולה האחרונה בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה. בשל המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים ברוסיה שפרצה לאחריה, לא הצליחו הכוחות הרוסיים להתגונן בצורה יעילה, והם נאלו לחתום על חוזה ברסט-ליטובסק.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה

בעקבות מהפכת אוקטובר, עלו הבולשביקים לשלטון ברוסיה, וב-26 באוקטובר בחרו הסובייטים את "מועצת ממוני העם" והעבירו את הצו על השלום, שתבע את יציאתה המיידית של רוסיה מהמלחמה וכינון מיידי של שלום דמוקרטי וצודק. המנשר קרא ל"אחינו הגרמנים-אוסטרים" (הפרולטרים) להניח את הנשק כיוון שהאויב האמיתי הוא האויב המשותף לכל פועלי העולם - הקפיטליזם המנצל. במקביל החלו מאות חיילים וקצינים רוסים יוצאים ללא נשק מן החפירות לכל אורך החזית והחלו לשוחח ולהחליף מתנות עם החיילים הגרמנים שניצבו מולם.

כחודש לאחר הוצאת הצו, ב-5 בדצמבר (על פי הלוח הגרגוריאני), נחתם הסכם שביתת-נשק בין רוסיה הסובייטית לבין הקיסרות הגרמנית, יום לאחר מכן נחתם הסכם שביתת נשק גם בין גרמניה לרומניה ועשרה ימים מאוחר יותר נחתם הסכם שביתת נשק כולל בחזית המזרחית. ב-22 בדצמבר החלו שיחות שלום בברסט ליטובסק. בתחילה הציעו הגרמנים חוזה פשוט, שלפיו תנתן עצמאות רק לפולין ולטביה; אולם בזמן המהפכה ברוסיה ועליית הבולשביקים לשלטון בהּ, הם הכריזו כי יהיה הסכם "ללא סיפוחים ולא פיצויים" – כלומר, רוסיה אינה מתכוונת לתת טריטוריות או כסף תמורת השלום. כתוצאה מהדרישה הרוסית, המשא ומתן נהייה קשה וסבוך יותר.

הרוסים מינו את ליאון טרוצקי, איש הסובנארקום, לראש המשלחת למשא ומתן מול מעצמות המרכז. ב-10 בפברואר 1918 הכריזה רוסיה על סיום המשא ומתן מצִדה, ובאופן חד-צדדי גם על סיום מעשי האיבה בין שני הצדדים. עמדת טרוצקי סוכמה במשפט: "לא מלחמה – לא שלום". העמדה הרוסית לא מצאה חן בעיני הגרמנים. המפקד הגרמני בזירה מקס הופמן הגיב בחתימה על הסכם שלום עם הרפובליקה העממית של אוקראינה, שהייתה במלחמה עם רוסיה הסובייטית. ב-17 בפברואר הודיע הופמן כי גרמניה פוסלת את שביתת הנשק, וב-18 בפברואר נפתח מבצע אגרוף.

המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות של צבא הקיסרות הגרמנית והצבא האוסטרו-הונגרי פתחו בהתקפה משולבת בשלושה ראשים בכוח שכלל 53 דיוויזיות. הכוח הצפוני התקדם לפסקוב במטרה להגיע אל נרבה, הכוח המרכזי נע אל סמולנסק והכוח הדרומי לכיוון קייב.

הכוח הצפוני שכלל 16 דיוויזיות, כבש את העיר דאוגבפילס, שהיא צומת מפתח חשובה, כבר על היום הראשון של המבצע. בעקבות כך נפתחה בפניו הדרך לכיבוש מהיר של פסקוב ונרבה ב-28 בפברואר. הכוח המרכזי נע כאמור אל סמולנסק, וב-21 בפברואר כבש את מינסק שבה שכן המטה של חזית המערב הרוסית. הכוח הדרומי פרץ בקלות דרך שרידי החזית הדרום-מערבית הרוסית, ולכד את ז'יטומיר ב-24 בפברואר. הכוח לכד את קייב ב-2 במרץ, יום אחד בלבד לאחר שכבשו אותו בעלי הברית האוקראינים.

מעצמות המרכז התקדמו מרחק של 240 קילומטרים בתוך שבוע,[1] התקדמו עמוק לתוך בלארוס ואוקראינה ונמצאו במרחק של 100 ק"מ מסנקט פטרבורג, תוך שאניות הצי הקיסרי הגרמני במפרץ הפיני מאיימות עליה. בשל כך, נאלצו הרוסים להעביר את עיר הבירה אל מוסקבה. הופמן הציע לכבוש גם אותה, אולם הצעתו נדחתה.[2] החיילים הגרמנים התקדמו במהירות, כשהם משתמשים לעיתים ברכבות הרוסיות. לפיכך, כינו הגרמנים את הקרבות "מלחמת הרכבות" (der Eisenbahnfeldzug). הופמן כתב ביומנו בשעשוע:

זוהי המלחמה הקומית ביותר שהכרתי מעודי. שמנו קומץ חיילים רגליים עם מקלעים ונשק על רכבת, והסענו אותם לתחנה הבאה. הם כבשו אותה, לקחו שבויים בולשביקים, אספו כמה חיילים נוספים, וכן הלאה. יש בהליך זה, בכל אופן, מן הקסם שבחידוש.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוזה ברסט-ליטובסק

בעוד ההתקפה הגרמנית נמשכת, הועלו הצעות להסכים לתנאי השלום הנוקשים של הגרמנים. מרבית מנהיגיה של רוסיה התנגדו לכך, למרות שרוסיה לא יכלה להמשיך ולהילחם בגלל הרס צבאה. בשלב זה ולדימיר איליץ' לנין התערב, ודחף את ההנהגה הסובייטית להסכים לתנאים הגרמניים, שנעשו כעת קשים יותר. הוא גובה בידי קומוניסטים בכירים נוספים ביניהם לב קמנייב, גריגורי זינובייב ויוסיף סטלין. אחרי ישיבה סוערת של הסונבארקום, שבמהלכה איים לנין בהתפטרות, הצביעו 166 בעד הסכם שלום, ורק 85 נגד. בהמשך גם טרוצקי שינה את דעתו, וב-3 במרץ נחתם חוזה ברסט-ליטובסק בין רוסיה מצד אחד, לבין גרמניה, אוסטרו-הונגריה, בולגריה והאימפריה העות'מאנית מצד שני.

עם זאת, הכניעה הרוסית לא סיימה את הפעילות הגרמנית בזירה זו. מכיוון שרוסיה וויתרה על כל זכויותיה בדרום המדינה, נעו הגרמנים כ-500 קילומטרים נוספים ולכדו את כל אוקראינה ואף יותר מכך. כמו כן כוחות גרמניים פעלו במלחמת האזרחים בפינלנד, שם סייעו לכוחות "המשמרות הלבנים" כנגד "המשמרות האדומים". כמו כן החוזה הביא לעצמאות לטביה, ליטא, פולין, אוקראינה, אסטוניה ופינלנד. כוונתה של גרמניה הייתה להפוך מדינות אלו לגרורות, אך יוזמה זו קרסה עם תבוסתה של גרמניה בחזית המערב פחות משנה לאחר מכן. לאחר המלחמה הרוסים ניסו להחזיר לשליטתם אזורים אלו, והצליחו בכך באוקראינה בלארוס והקווקז, אך נאלצו להכיר בעצמאות המדינות הבלטיות, פינלנד ופולין.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Parrott, Andrew (2002). "The Baltic States from 1914 to 1923: The First World War and the Wars of Independence" (PDF).
  2. ^ סיריל פולס, "מלחמת העולם הראשונה", הוצאת מערכות, 1981. עמ' 296.