מבצע נבחרת
 | ||||||||||||||||||
| מערכה: מבצע ביזה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריך הסכסוך | 24 במרץ 1945 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | וזל, גרמניה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 51°42′09″N 6°36′09″E / 51.7025°N 6.6025°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
מבצע נבחרת היה מבצע מוטס של בעלות הברית לקראת סוף מלחמת העולם השנייה באזור הריין התחתון. הוא בוצע ב-24 במרץ 1945 כתמיכה במבצע ביזה. מטרת המבצע הייתה לתפוס בהפתעה ראש גשר מזרחית לריין מצפון לווזל (Wesel), על מנת לתמוך בהתקדמות יחידות דיוויזיית הרגלים הסקוטית ה-15, שחצו את הריין ליד ביסליך (Bislich) בלילה הקודם.
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבצע נבחרת מכונה לעיתים קרובות כמבצע האווירי הרציף הגדול ביותר של מלחמת העולם השנייה שנערך ביום אחד. במבצע היו מעורבים הדיוויזיה הבריטית המוטסת ה-6 והדיוויזיה המוטסת ה-17 של ארצות הברית (כחלק מהקורפוס המוטס ה-18), נעשה שימוש ב-1,590 מטוסי תובלה וגרירה ו-1,346 דאונים. הדיוויזיה הבריטית המוטסת ה-6 כללה את חטיבות הצנחנים ה-3 וה-5 והחטיבה המוטסת ה-6, וכן יחידות תמיכה רבות. חיילי חטיבת הצנחנים הבריטית ה-3 כללו גם את גדוד הצנחנים הקנדי ה-1.
הדיוויזיה המוטסת ה-17 כללה את רגימנט הצנחנים ה-507, רגימנט הצנחנים ה-513, רגימנט הרגלים המוטס ה-194, יחידות צניחה וארטילריה מוטסת ויחידות תמיכה שונות. על שתי הדיוויזיות המוטסות הייתה המשימה לכבוש את הגשרים על האייסל (IJssel), שהיו חשובים להמשך ההתקדמות. גשרים אלו היו אמורים להיות מוחזקים גם נגד התקפות נגד של הגרמנים. בנוסף, היה צורך לכבוש את אזור יער דירספורדט (Diersfordt), יער המשקיף על הריין, כולל דרך המקשרת בין כמה עיירות. מעל הכל, היה צורך לחסל את עמדות הארטילריה של הגרמנים באזור היער שאיימו על התקדמות חיילי הקרקע מהריין והגשר המתוכנן מעל הריין. בנוסף, היה צורך להעביר את צומת האמינקלן (Hamminkeln) לשליטת בעלות הברית.
הכוחות הגרמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלב הזה של המלחמה, מספר הדיוויזיות הגרמניות שנותרו בחזית המערבית ירד במהירות, הן בכמות והן באיכות, מה שפעל לטובת בעלות הברית. בליל 23 במרץ, היו למונטגומרי כמות המקבילה ליותר מ-30 דיוויזיות בפיקודו, בעוד שהגרמנים החזיקו מולו כ-10 דיוויזיות, כולן חלשות מלחימה מתמדת. המערך הגרמני הטוב ביותר שכוחות בעלות הברית היו אמורים להתמודד מולו היה ארמיית הצנחנים הראשונה, אף על פי שאפילו מערך זה נחלש מהאבדות שספג בלחימה מוקדמת יותר, בייחוד כאשר התמודד עם כוחות בעלות הברית ביער רייכסוואלד (Reichswald) בפברואר. לארמיית הצנחנים הראשונה היו שלושה קורפוסים תחת פיקודה שהוצבו לאורך הנהר; קורפוס הצנחנים ה-2 מצפון, הקורפוס ה-86 במרכז והקורפוס ה-63 בדרום. מבין היחידות הללו, לקורפוס הצנחנים השני ולקורפוס ה-86 היה גבול משותף שעבר דרך אזורי הנחיתה המוצעים עבור הדיוויזיות המוטסות של בעלות הברית, כלומר, הכוחות המובילים של כל קורפוס - אלו הם דיוויזיית הצנחנים ה-7 ודיוויזיית הרגלים ה-84 - יתמודד עם התקיפה המוטסת. לאחר נסיגתם אל הריין שתי הדיוויזיות היו מתחת התקן ולא מנו יותר מ-4,000 איש כל אחת, כאשר דיוויזיית הרגלים ה-84 נתמכה רק על ידי כ-50 כלי ארטילריה בינוניים בלבד.
לשבע הדיוויזיות שיצרו את ארמיית הצנחנים הראשונה היה מחסור בכוח אדם ותחמושת, ואף על פי שחוות וכפרים היו ערוכים היטב למטרות הגנה, היו מעט עתודות ניידות, מה שהעניק למגינים אפשרויות מוגבלות לרכז את כוחותיהם נגד ראש הגשר של בעלות הברית. העתודות הניידות שאכן עמדו לרשות הגרמנים כללו כ-150 כלי רכב משוריינים תחת פיקודה של ארמיית הצנחנים הראשונה, שרובם השתייכו לקורפוס הפאנצר ה-47. המודיעין של בעלות הברית האמין כי מבין שתי הדיוויזיות שנכללו בקורפוס הפאנצר ה-47, דיוויזיית הפאנצר ה-116 כללה עד 70 טנקים, ואילו דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-15 כללה 15 טנקים ובין 20–30 תותחי סער. המודיעין הצביע גם על אפשרות שמוצב באזור גדוד נ"ט כבד. כמו כן, לגרמנים היה מספר רב של כלי נשק נגד מטוסים; ב-17 במרץ המודיעין של בעלות הברית העריך כי לגרמנים היו 103 תותחי נ"מ כבדים ו-153 נ"מ קלים, מספר שעודכן באופן דרסטי שבוע לאחר מכן ל-114 תותחים כבדים ו-712 נ"מ קלים. מצבם של המגינים הגרמנים, ויכולתם להתמודד עם כל תקיפה ביעילות, הוחמר כאשר בעלות הברית פתחו במתקפה אווירית רחבת היקף שבוע לפני מבצע נבחרת. המתקפה האווירית כללה יותר מ-10,000 גיחות של בעלות הברית והתרכזה בעיקר בשדות תעופה של הלופטוואפה ומערכת התחבורה הגרמנית. למגינים הגרמנים הפריעה גם העובדה שלא היה להם מידע מודיעיני מהימן היכן תתבצע ההתקפה בפועל; אף על פי שהכוחות הגרמניים לאורך הריין הוזעקו לגבי האפשרות הכללית של מתקפה מוטסת של בעלות הברית, רק כשהמהנדסים הבריטים החלו להקים מחוללי עשן מול אמריך אם ריין (Emmerich am Rhein) והחלו ליצור מסך עשן באורך 60 מייל (97 ק"מ), הבינו הגרמנים היכן הולכת להתרחש התקיפה.
המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדיוויזיה הבריטית המוטסת ה-6 המריאה משדות תעופה באנגליה, ואילו הדיוויזיה המוטסת ה-17 המריאה מאזור פריז רבתי בצרפת. סך של 7,220 חיילים בריטים ו-9,739 חיילים אמריקאים היו אמורים לנחות ממזרח לנהר הריין. בנוסף היו 2,692 טייסי דאונים בריטים ואמריקאים, אשר גם הם היו חמושים וסופקו למשימות ספציפיות על הקרקע.
הפעולה המוטסת החלה ביום שבת, 24 במרץ 1945 בסביבות השעה 9:50 בבוקר עם צניחת רגימנט הצנחנים ה-507 מעל אזור הנחיתה W ליד פלירן (Flüren) ובמקרה - ליד דירספורדט. כמעט במקביל, צנחו חיילי חטיבת הצנחנים הבריטית ה-3 באזור הנחיתה A, בין ברגרפורט (Bergerfurth) למרהוג (Mehrhoog), מצפון ליער דירספורדט. לאחר מכן צנחה חטיבת הצנחנים הבריטית ה-5 מעל אזור הנחיתה B, צפונית-מזרחית ליער דירספורדט בפרוורים הילסהורסט (Hülshorst), ליכטנהולץ (Lichtenholz) וקסלדורף (Kesseldorf) שסביב האמינקלן. רגימנט הצנחנים האמריקני ה-513 החטיא את אזור הנחיתה שלו X ונחת קצת יותר צפון מערבה באזורי הנחיתה P ו-R שהיו מיועדים לדאונים בריטיים. לבסוף נחתה החטיבה המוטסת הבריטית ה-6 ליד האמינקלן עם דאונים על אזורי הנחיתה O, U, R ו-P. הם גם נחתו מזרחית לווזל, באזורים בלומנקאמפ (Blumenkamp), לקהאוזן (Lackhausen) ואובריגהופן (Obrighoven). הרגימנט המוטס ה-194 נחת על אזור נחיתה S בדאונים. חיילי תמיכה של הדיוויזיה המוטסת ה-17 נחתו בדאונים על אזור נחיתה N בהיידרוט (Heiderott) שליד האמניקלן ובבוטנפלד (Butenfeld), וכך גם גדוד ההנדסה המוטס האמריקאי ה-139. מספר קרבות שנמשכו כמה שעות התפתחו עד אחר הצהריים של 24 במרץ, כאשר התוקפים שברו את ההתנגדות הגרמנית על האזור המוטס ומסביבו. בגזרה הצפונית של השטח נערכו התקפות נגד גרמניות בודדות וקטנות יותר עד הבוקר של 25 במרץ, אך אלו נהדפו במהירות. יחידות של דיוויזיית הצנחנים הגרמנית ה-7 הקימו עמדות הגנה באזור זה לפני הנחיתה המוטסת.
סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבצע נבחרת נחשב להצלחה טקטית עבור בעלות הברית מכיוון שהשיג את כל מטרותיו במהירות ובהתאם לתוכנית. הכוחות המוטסים נפרסו לאורך האייסל וסביב יער דירספורדט. הם ניתקו את היחידות הגרמניות שנפרסו שם מעורפם ונלחמו בהם.
.jpg)
דיוויזיית הרגלים החלשה ה-84 אשר נפרסה בצד הגרמני נמחצה בלחימה, ואילו יחידות דיוויזיית הצנחנים הגרמנית ה-7 שנפרסו באזור נדחקו לאחור מזרחה וצפונה. התקדמותה של דיוויזיית הרגלים הסקוטית ה-15 מהריין התאפשרה על ידי המבצע המוטס. כבר בשעות אחר הצהריים של 24 במרץ פגשו יחידות סקוטיות צנחנים בריטים וקנדים ברחוב רייכסשטראסה 8 ליד ברגרפורט. צנחנים אמריקאים הצליחו ליצור קשר עם חיילי הקומנדו הבריטים שחצו את הריין ליד וזל בלילה הקודם וכבשו את העיר. גשרי האייסל בקצה המזרחי של השטח המוטס נתפסו והוחזקו, כעת ניתן היה להשתמש בהם להתקדמות נוספת של בעלות הברית.
עם זאת, המבצע גם ספג ביקורת, שכן הנחיתה באור יום בלב שטח האויב ועמדות הנ"מ והארטילריה של הגרמנים גבו אבדות רבות, בעיקר בקרב הכוחות המוטסים, שהונחתו בדאונים. ההיסטוריון הצבאי האמריקני צ'ארלס ב. מקדונלד (Charles B. MacDonald) משער שהיעדים שנקבעו היו יכולים להיות מושגים גם על ידי כוחות קרקע, עם אבדות נסבלות, במסגרת זמן סבירה - וללא תמיכה של נחיתת כוחות מוטסים. אבל הערכה זו מבוססת על ידע אחר שעדיין לא היה זמין באביב 1945. במקום זאת, הלחימה על הגדה השמאלית של הריין בפברואר ובתחילת מרץ 1945 הראתה לבעלות הברית שהגרמנים עדיין מסוגלים לגלות התנגדות ארוכת טווח ועזה. בנוסף, לבעלות הברית היה ניסיון ממבצע מרקט גארדן בסתיו 1944 בהולנד, אשר עלה בחייהם של כוחות בעלות הברית, אך לא זכה להצלחה המיוחלת. ייתכן שכל זה שכנע את פילדמרשל ברנרד מונטגומרי להסתמך על עליונות מוחלטת ולתמוך בחציית הריין התחתון עם נחיתה מוטסת בקנה מידה גדול.
