מבצע יום חמישי

מבצע יום חמישי

מפת המבצע
מפת המבצע
מערכה: המערכה על בורמה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכי הסכסוך	5 במרץ 1944 – 27 באוגוסט 1944 (25 שבועות ויום)
מקום	בורמה
תוצאה	ניצחון טקטי בריטי
הצדדים הלוחמים האימפריה היפנית מפקדים אורד צ'ארלס וינגייט ולטר לנטיין מייק קאלוורט ברנרד פרגוסון רנייה מוטגוצ'י כוחות הדיוויזיה ההודית ה-3 השתנה לעיתים קרובות. בין 2 ל-3 דיוויזיות. אבדות 1,396 הרוגים ו-2,434 פצועים לא ידוע בוודאות

מבצע יום חמישי היה מבצע צבאי שנערך בבורמה במהלך מלחמת העולם השנייה, החל מ-5 במרץ 1944 ועד ל-27 באוגוסט.

רקע

בפברואר 1943 יצא אורד צ'ארלס וינגייט יחד עם יחידת העלית שתחת פיקודו, ה"צ'ינדיטים", למבצע בד ארוך. תוצאות המבצע שנויות במחלוקת, אולם היה לו ערך פסיכולוגי עצום, והוא רומם את רוחם של חיילי בעלות הברית שלחמו במסגרת המערכה על בורמה. וינסטון צ'רצ'יל התלהב מאוד מהמבצע, והזמין את וינגייט לבוא עמו לוועידת קוויבק, במהלכה קיבלה טקטיקת החדירה העמוקה שלו, אישור מהפיקוד העליון של בעלות הברית המערביות. לאחר הוועדה הוחלט להגדיל את הכוח הצ'ינדיטי לסדר גודל של דיוויזיה. בוועידת קוויבק הוכנה תוכנית חדשה לכיבושה של בורמה מידי האימפריה היפנית. היוזמה העיקרית הוטלה על הכוחות הסינים-אמריקאיים שתחת פיקודו של ג'וזף סטילוול. יוזמה זו הייתה בניית דרך לדו - דרך הררית שתחבר בין אסאם שבהודו ומחוז יונאן שבדרום סין, ותשמש להעברת אספקה לסין הכבושה. הצ'ינדיטים היו אמורים להצטרף למתקפה של סטילוול באמצעה.

כבר באוקטובר 1943, פתח סטילוול במתקפה שבחוד החנית שלה עמדה הדיוויזיה הסינית ה-38 בפיקודו של סון לי-ג'ין שתקפה את הדיוויזיה היפנית ה-18 לאורך דרך לדו, בעוד פועלים הודים מרחיבים את הדרך בפיקוחם של מהנדסים אמריקניים. ההתקדמות הייתה אטית מאוד, עקב הסביבה שהסינים התקשו לתפקד בה, ולחימתם העקשנית של היפנים. הצ'ינדיטים נועדו להשתתף במתקפה רק בחודש מרץ, אולם ככל שהתקדמה המתקפה באטיות, ונגבה מחיר כבד בחיי אדם לשני הצדדים, הודיע צ'יאנג קאי שק כי הכוחות הסיניים לא ישתתפו במתקפה כמתוכנן (פרט לכוחות שתחת פיקודו של סטילוול שכבר היו בחזית). בשל כך, החליט המפקד העליון של כל בעלות הברית בדרום-מזרח אסיה, לורד מאונטבאטן, כי אין סיכוי לטהר את בורמה עילית מהיפנים, וב-8 בפברואר נפגש עם וינגייט והבהיר לו כי גם אם ינחל הצלחה במתקפותיו, אין לו רשות לנצל את ההצלחה, ואפילו לא בעזרת כוחות העתודה שלו, רק דעת הקהל בארצות הברית ובבריטניה, מנעה ממאונטבאטן לפטר את וינגייט לגמרי.

הכנות

מטוסי תובלה אמריקניים מובילים צ'ינדיטים לתוככי בורמה

המשימות שהוטלו על הדיוויזיה של וינגייט היו: לסייע להתקדמותם של הכוחות הלוחמים מהאזור לידו (כוחו של סטילוול) אל שטח מיצ'ינה; למשוך את כוחות האויב המוצבים מולם, להטיל בהם אנדרלמוסיה ולמנוע את תיגבורם של הכוחות הללו ליצור תנאים נוחים להתקדמות, ובאופן כללי לגרום בלבול מרבי, נזק ואבדות לכוחות האויב בבורמה. וינגייט החליט לשדרג את שיטת החדירה לטווח ארוך שלו; במקום תנועה מתמדת כפי שנעשה במבצע בד ארוך, הקמת מעוזים בתוככי שטח האויב, ומהם לצאת לפעולות ולאגף את הדיוויזיה ה-18. נבחרו שלושה יעדים כאלו שקיבלו את שמות הקוד "פיקדילי", "ברודוויי" ו"צ'ורינגהי". הנחיתה הראשונה הייתה אמורה להתבצע ב"פיקדילי", אולם ברגע האחרון גילה וינגייט שהאזור כוסה כולו בגזעי עצים כרותים, מה שהפך את הנחיתה באזור דרך האוויר לבלתי אפשרית. וינגייט גילה שאנשיו צילמו את האזור דרך האוויר אף על פי שאסר עליהם במפורש לעשות כן, וסבר שהיפנים הבחינו במטוסים המצלמים ומיהרו לכסות את האזור בגזעי עצים. אם כי מאוחר יותר התברר כי היפנים לא הבחינו במטוסים, ואת העצים חטבו מקומיים תמימים. במקור תכננו להנחית את הבריגדה ה-77 חציה ב"פיקדילי" וחציה ב"ברודוויי", ומכיוון שווינגייט האמין שהיפנים יודעים רק על "פיקדילי" ולא על שני הבסיסים האחרים, הוא שאל את קאלוורט האם הוא מעדיף שכל הבריגדה שלו תונחת ב"ברודוויי" או שחציה תונחת ב"ברודוויי" והחצי השני ב"צ'ורינגהי". קאלוורט הודיע שהוא מעדיף שכל הבריגדה תונחת ב"ברודוויי", כיוון ש"ברודוויי" היה מעברו המערבי של הנהר איראוואדי , בעוד "צורינגהי" היה מעברו המזרחי, וקאלוורט הודיע שיקשה עליו לפקד על אנשיו בצורה כזו. הפעילות כולה קיבלה את שם הקוד "מבצע יום חמישי" (ת'רסדיי).

המעוזים

וינגייט (במרכז) עם קאלוורט (שלישי משמאל) ב"ברודוויי"

צ'ינדיטים ניגרים מהבריגדה ה-3, עולים על מטוס C-47 דקוטה, בדרך ליעד בבורמה

ב-28 בפברואר תדרך וינגייט את מפקדי הבריגדות והורה להם להתכונן לקראת נחיתה בתוככי בורמה. במבצע ההנחתה לקחו חלק 83 מטוסים, אשר למעלה ממחציתם היו שייכים לחיל האוויר המלכותי והשאר לחיל האוויר האמריקאי. כהכנה, הפציצו האמריקאים את שדות התעופה היפניים באזור והשמידו 26 מטוסים. בערב ה-5 במרץ התרכזה הבריגדה של קאלוורט בשדה התעופה של ללגהאט שבהודו, שם מטוסי C-47 דקוטה היו אמורים לגרור את אנשיה בדאונים אל "ברודוויי". כל מטוס גרר עמו שני דאונים, והנחיתה בוצעה עם תקלות רבות בנחיתה, אולם בלי שהיפנים הבחינו בה. למחרת הונחתה הבריגדה ה-111 ב"צ'ורינגהי". הפעם הוביל כל מטוס רק דאון אחד, כך שהנחיתה בוצעה ללא תקלות. בשני המעוזים החלו המפקדים להכשיר את הקרקע למגננה, והכינו מסלולי נחיתה כדי לאפשר למטוסם להנחית אספקה ולאסוף פצועים.

בתוך חמישה לילות, כמעט 12,000 חיילים, 3,000 פרדות, עשרות טונות של ציוד, תותחי נ"מ וארטילריה וכמויות גדולות של מזון הוצנחו או הונחתו ב"ברודוויי" או ב"צ'ורינגהי". הבריגדה ה-16 של פרגוסון הייתה היחידה שעשתה את דרכה רגלית, באזור שהיפנים לא טרחו לשמור עליו כיוון שהחשיבו אותו לבלתי עביר. כעבור זמן קצר פונה מעוז "צ'ורינגהי", כיוון ששכן בנקודה סמוכה לשדה תעופה צבאי יפני, והבריטים הבינו שזה רק עניין של זמן עד שהיפנים ימצאו אותו. ואכן, כמה שעות לאחר שהאנשים והציוד ב"צ'ורינגהי" הועברו אל "ברודוויי", פוצצו היפנים את האזור. מאידך, מעוזים נוספים, קטנים יותר, הוקמו בידי הצ'ינדיטים. באמצע מרץ, לאחר שהמעוזים כבר היו מבוססים היטב, החלו הצ'ינדיטים בפעולות.

הבריגדה של קאלורט נעה בקושי 50 ק"מ לפני שנתקלה בכוח יפני מבוסס היטב, על גבעה מדרום-מזרח ל"ברודוויי", שזכתה לכינוי "גבעת הפגודה" בשל פגודה מוזהבת שניצבה בראשה. התפתח קרב קשה, ובסופו של דבר ניצחו הבריטים והשתלטו על גבעת הפגודה. בבוקר המחרת החליט קאלוורט להקים באזור מעוז נוסף. המעוז קיבל את הכינוי "העיר הלבנה", בגלל חופות המצנחים שעד מהרה כיסו את העצים באזור, כאשר החלו להצניח באזור ציוד ומזון. במקביל, לנטיין החל לחסום את הדרכים היפניות, ופרגוסון כבש את העיירה לונקין בעלת החשיבות האסטרטגית, אולם נאלץ לפנות אותה לאחר שסטילוול לא הגיע עם תגבורת כמובטח.

הפיקוד היפני באזור היה של מוטגוצ'י, והופעת הצ'ינדיטים שיבשה כליל את הכנותיו של זה לקראת הפלישה להודו. אנשי מטהו יעצו לו להתעלם מהצ'ינדיטים ולהתמקד בהודו, אולם מפקדו מסקאזו קוואבה הורה לו לא להמשיך בהכנות לפלישה לפני שיושמדו הצ'ינדיטים. לאחר שהוקמה "העיר הלבנה", ומיקומה זוהה בידי היפנים, הם החלו להזרים כוחות במטרה להשמידה, ווינגייט נאלץ להורות לבריגדות של לנטיין ופרגוסון לחסום את הדרכים המובילות ל"עיר הלבנה". פרגוסון הקים מעוז נוסף בשם "אברדין", והחל בהכנות לתקיפה על אינדאו. אל "אברדין" הועברה ב-21 במרץ גם הבריגדה ה-14, אשר קיבלה פקודה למנוע תנועה של האויב באזור פינלבו, ואז לכבוש את פיינגיינג.

מותו של וינגייט

ולטר לנטיין פיקד על הצ'ינדיטים לאחר מותו של וינגייט

ב-24 במרץ ביקר וינגייט ב"ברודוויי", ולאחר מכן ב"עיר הלבנה" וב"אברדין". המטוס שבו טס חזרה להודו (B-25 מיטשל של חיל האוויר האמריקני) התרסק באזור מניפור, ועשרת נוסעיו נהרגו. הייתה זו מכה קשה עבור הצ'ינדיטים, שאיבדו בהפתעה את מנהיגם המיתולוגי. קאלוורט כותב בזכרונותיו:

עכשיו הוא הסתלק מאתנו. היינו עדיין המומים מעוצמת ההלם. עדיין לא יכולנו להבין או להעריך את השלכות מותו. הרגשנו כאילו היינו בטיסה רגועה, כשלפתע מגיח הנווט ואומר, 'הטייס מת מהתקף לב. אין טייס משנה, ואיש מאיתנו אינו יודע מה לעשות'.

— מייקל קאלברט, אסירי תקוה: בעקבות וינגייט במסע בורמה, הוצאת מערכות, 1955. עמוד 62 וגו'.

כדי להמשיך את ניהולו התקין של מבצע יום חמישי, היה הכרח שמחליפו של וינגייט יהיה אדם אשר מכיר את שיטותיו של וינגייט, מזדהה עמם, ויהיה מוכן להגן על הצ'ינדיטי מפני ביקורות שעלולות להימתח עליהם בדרגים הגבוהים. היו שני מועמדים פופולריים: ג'ורג' סימס, אשר פיקד על הדיוויזיה ה-70 בצפון אפריקה, היה ותיק מאוד ובעל ניסיון, ושמש כסגנו של וינגייט. מועמד נוסף היה קאלוורט, אשר הוכיח את עצמו כטקטיקן מוכשר, והיה כאמור יד ימינו של וינגייט. עם זאת, סלים דילג במפתיע על שניהם, ובחר במועמד הכי פחות צפוי, ולטר לנטיין, מפקד הבריגדה ה-111. רוב ההיסטוריונים מסכימים שמדובר במינוי גרוע. סביר להניח שקאלוורט נפסל בשל היותו תוקפני מדי, וסימס נפגע עמוקות מכך שלא נבחר עד שהתפטר מתפקידו מיד עם כניסתו של לנטיין לתפקיד מפקד הדיוויזיה. יש הסבורים שסלים בחר דווקא בלנטיין, מכיוון ששניהם היו קציני גורקה, והיו בעלי השקפה דומה. סלים לא הביא בחשבון את העובדה שחלק גדול ממפקדי הצ'ינדיטים היו נאמנים לווינגייט בלבד, ועשו מאמצים נואשים להצדיק כל צעד שלו. לנטיין לא זכה להפגנת נאמנות זו, וחלק מהקצינים הרבו לתקוף אותו בכל הזדמנות.

המשך הפעילות

ב-12 במרץ, עוד לפני מותו של וינגייט, קיבל פרגוסון פקודה לכבוש את הכפרים אינדאו ותטקגיין, שהיו בעלי חשיבות אסטרטגית, שכן היפנים השתמשו במנחתים שלהם ובתחנת הרכבת של אינדאו לצורך פלישתם המתוכננת להודו. ב-26 במרץ, החלו אנשיו של פרגוסון להתקין מלכודות באזור, ובמיוחד התעללו בכביש הראשי המוביל מאינדאו להודו. הם חפרו שוחה עמוקה ורחבה, וכיסו אותה בצמחייה. הם הכינו חוטי המעדה מחוברים לרימונים, שנועדו ללכוד חי"ר שיצליחו להימלט מהשוחות. בכל אחד מהקצוות של שורת המחסומים בת ה-300 מטר, הציב פרגוסון להביור אחד לפחות. לקראת חצות של אותו לילה, עברה באזור שיירת משאיות יפנית בת 600 איש כמעט, שר רובה הושמדה בלי שהצ'ינדיטים יאבדו ולו איש אחד. עם זאת, הוא נכשל כישלון מוחץ בכיבוש תטקגיין ואינדאו, ואיבד אנשים רבים.

במקביל, שיגרו היפנים את הבריגדה המעורבת העצמאית ה-24 וחלק מהדיוויזיה ה-3, ופתחו בהתקפה על "העיר הלבנה" בין 25-26 במרץ. ההתקפה נחלה כישלון חרוץ, ובלית ברירה שיגר מוטגוצ'י לאזור את הרזרבה האחרונה שלו, הדיוויזיה ה-53. הלחץ היפני גבר מיום ליום, ובאפריל הורה הפיקוד הבריטי בהודו לפנות את "העיר הלבנה". נבחר אזור חדש להקמת מעוז, אזור שהיה מעולה מבחינה אסטרטגית, שכן הוא שכן בעמק צר, בדיוק על הדרך העיקרית שבה העבירו היפנים את כוחותיהם. הוא קיבל את שם הקוד "בלקפול", ורוכזו אליו הן הבריגדה של קאלוורט שפינתה את "העיר הלבנה" והן הבריגדה ה-111 (כעת תחת פיקודו של ג'ון מאסטרס) שנעה ממערב לאיראוואדי. סטילוול התנגד לפינוי "העיר הלבנה", וטען שמהלך כזה יקל על היפנים להניע את כוחותיהם לעזרת הדיוויזיה ה-18, אולם לנטיין וסלים התעקשו שבלאו הכי לא ניתן להחזיק במעוז לאורך זמן.

ב-8 במאי הוקם "בלקפול", אולם באזור זה כבר היו כוחות יפניים מוכנים, וזמן קצר לאחר ההקמה כבר הרעישו היפנים את האזור. התקפות היפנים, כמו גם מזג האוויר הגרוע, מנעו מהצ'ינדיטים לבצר את האזור ולהפיק ממנו את התועלת המרבית. היפנים הביאו לאזור תותחי נ"מ, והפילו כל מטוס שניסה להעביר אספקה וציוד לאנשי "בלקפול" שהפכו כעת לנצורים. הם הרעישו את האזור על בסיס יומיומי, אולם התקפתם החזיתית הראשונה ב-17 במאי נהדפה. ב-24 במאי הם פתחו בהתקפה מחודשת, והפעם הצליחו לפרוץ את ביצורי "בלקפול" ולכבוש חלק ממנו. ב-25 במאי הגיעה הוראה לפנות את "בלקפול".

הקרב על מוגאונג

צ'ינדיטים במהלך הקרב על מוגאונג

ב-17 במאי העביר סלים לסטילוול את הפיקוד על הצ'ינדיטים, פרט לרוב הסיוע האווירי והבריגדה ה-23 שהוחזרו להודו כדי לסייע בבלימת המתקפה היפנית. הבריגדות ה-77 וה-111 החלו לנוע צפונה בתוככי הג'ונגלים, גוררים עמם המוני פצועים, מתוך תקווה לחבור אל הכוח של סטילוול. הם הקימו מחנות מאולתרים סביב אגם אינדוואגי שאורכו 30 ק"מ. לאחר שהצ'ינדיטים השתלטו על כל אזור האגם, החלו מטוסים ימיים לנחות בו ולפנות אנשים בקצב של כמה מאות ליום. באזור יוני, סטילוול היה זקוק לצ'ינדיטים על מנת לכבוש את העיירה האסטרטגית מוגאונג (Mogaung), אשר חיל המצב היפני שבה הקשה על הסינים והאמריקאים במאמציהם לכבוש את העיר מיצ'צ'נה. הכוח היחיד של הצ'ינדיטים שעדיין היה בכושר מלא, היה יחידה קטנה שנקראה "כוח מוריס" שכללה 1,300 איש וחנתה באזור הנהר איראוואדי. סטילוול הורה לכוח מוריס לנוע צפונה לאורך הנהר, ולקאלוורט הורה לעזוב את אגם אינדוואגי עם הבריגדה ה-77 שלו, ולנוע 25 ק"מ אל מוגאונג. הבריגדה של קאלוורט הייתה במצב קשה, מתוך 1,200 איש שכללה במקור, היו לה כעת רק 800, ולפיכך נאלץ קאלוורט להזעיק חיילים נוספים מיחידות אחרות שחנו על האגם.

קאלוורט החליט ללכוד קודם כל את הכפר פינהמי ששכן בסמוך לגשר אשר חיבר את שתי קצוותיו של נהר בשם וטאוק צ'אונג. הקרב על פינהמי נמשך שלושה ימים, ועד מהרה גילו הצ'ינדיטים שהכפר משמש בעיקר כבית חולים צבאי. החיילים היפנים המשיכו להילחם גם מתוך מיטותיהם, ולאחר כיבוש הכפר החלו בגל של התאבדויות. חלקם בלעו את מצעי המיטה שלהם, אחרים התפוצצו בקבוצות באמצעות רימוני יד שהצליחו להשיג. הצ'ינדיטים השתלטו על ראש הגשר מצדו האחד של הנהר, וב-8 ביוני ניתנה פקודה לחצות את הגשר ולהגיע אל מוגאונג. אלא שהתברר שהיפנים טמנו מארב מתוחכם. הם המתינו בסבלנות בקצהו השני של הגשר, מכוסים בצמחייה, וכאשר התקרבו הצ'ינדיטים, פתחו באש מקלעים. תוך 30 דקות נפגעו למעלה ממאה צ'ינדיטים. קאלוורט החליט לאגף את האויב. ב-10 ביוני העמיד פנים כביכול הוא מתכנן התקפה חזיתית נגד ראש הגשר השני, ובפועל שלח יחידות שחצו את הנהר בנקודה אחרת, ותקפו את היפנים מאחור.

הקרב על הגשר גזל מהצ'ינדיטים זמן יקר, שבמהלכו הספיקו היפנים לנחש את כוונותיהם ושלחו למוגאונג עוד שני גדודים. כעת כלל הכוח היפני במוגאונג 3,000 ל-4,000 חיילים. ההתקדמות הייתה אטית, והיפנים נלחמו לאורך כל הדרך באמצעות צלפים ומארבים. ב-13 ביוני עוד היו הצ'ינדיטים רחוקים ממוגאנג בין 400 ל-600 מטרים, ונותרו רק עוד 550 צ'ינדיטים בבריגדה של קאלוורט, כאשר גם הם היו חולים ברובם במלריה ומחלות אחרות. בלית ברירה שלח קאלוורט אחד מאנשיו אל סטילוול, ונתן לו הוראות ברורות לא לחזור בלי גדוד סיני אחד לפחות. ב-18 ביוני הגיע הגדוד ה-1 של הבריגדה הסינית ה-114 אשר כלל 1,200 איש, ממערב למוגאנג. סטילוול רצה לוודאות שהבריטים אכן עושים ככל יכולתם, ושלח קולונל אמריקני לשמש כ"יועץ" לקאלוורט.

ב-21 ביוני סיימו הסינים את היערכותם, וכעת הכוחות שעמדו תחת פיקודו של קאלוורט התקרבו בגודלם לכוח של המגנים היפניים. ב-23 ביוני הורה סטילוול להפציץ את העיירה דרך האוויר. הייתה זו אחת ההפצצות הכבדות ביותר בזירת בורמה, והתבצעו במהלכה יותר מ-70 גיחות. חלק מהפצצות היו פצצות מושהות, שהמשיכו להתפוצץ גם אחרי שהמטוסים כבר חזרו לבסיס בהודו. לאחר מכן פתחו הצ'ינדיטים באש מרגמות, והנחיתו לא פחות מ-1,000 פצצות מרגמה על היפנים. לאחר שהאויב רוכך בצורה זו, פתחו הצ'ינדיטים והסינים בהתקפה מהירה בניסיון לכבוש את הכמה מאות מטרים האחרונים שהפרידו בינם לבין העיירה. בהגיע הערב, כבר נכבשו פאתי העיירה. ההתנגדות היפנית נמשכה עד לערב יום המחרת, ורק ב-25 ביוני הורו היפנים על נסיגה, ועד הצהריים כבר הוחרבו אחרוני הבונקרים היפניים ומוגאונג נכבשה.

סוף דבר

הגנרל האמריקני ג'וזף סטילוול

סטילוול התלהב מהניצחון במוגאונג, והורה לקאלוורט לכבוש את כפר מסילת הברזל הופין, מדרום-מערב למוגאונג. משם, קיווה סטילוול, יוכלו הצ'ינדיטים לחדור אל עורף הדיוויזיה ה-18 ולפרק אותה. אולם, בקרב על מוגאונג ספגה הבריגדה של קאלוורט 255 הרוגים ו-52 פצועים, וגם אלו שרשמית היו כשירים לקרב, התמודדו כנגד פצעים קלים ומחלות. קאלוורט החליט שהגיע הזמן לחזור לתקופת התרעננות בהודו, והתעמת עם סטילוול באלחוט. סטילוול, כעונש על מרדנותו של קאלוורט, שינה את פקודותיו, והורה לצ'ינדיט להצטרף למרחץ הדמים שנערך באזור מיצ'צ'ינה. קאלוורט הודה בגלוי שהוא מפחד לעשות זאת, ולפיכך הורה לאנשיו לכבות את מכשירי האלחוט ולנוע לכיוון צפון-מערב במטרה לחבור אל הכוח הסיני-אמריקאי של סטילוול. המסע נמשך שבוע ימים, וכשהגיעו הצ'ינדיט והסינים המושאלים אל קמאינג, שם שכן חלק מהכוח, הורה סטילוול לקאלוורט לסור למפקדתו במיידי. קאלוורט נפגש עם סטילוול שתכנן לערוך לו משפט שדה. אולם כאשר הסביר קאלוורט לסטילוול את המצב שבו עמדו אנשיו, שינה סטילוול את טעמו והורה על פינוי של הצ'ינדיטים לתקופת התרעננות בהודו.

בעוד מתחיל הפינוי של הבריגדה ה-77, הבריגדה ה-111 של מאסטרס קיבלה משימה לכבוש גבעה שקיבלה את שם הקוד "פוינט 2171". היא אכן הצליחה במשימה, אולם כעת הייתה מותשת כולה, ומרבית חייליה היו נגועים במלריה דיזנטריה ותת-תזונה. בתחילת יולי, התעקש מאונטבאטן שחיילי הבריגדה יבדקו בידי רופאים. התוצאות היו קשות, מתוך 2,200 אנשי הבריגדה, רק 119 נמצאו כשירים להמשיך ולהילחם. הבריגדה החלה להתפנות גם כן, אף על פי שמאסטרס התעקש לשמור אי אלו מחייליו בשטח עד ה-1 באוגוסט. במקביל, "כוח מוריס" ניסה לסייע לסטילוול, בכיתור מיצ'צ'ינה, על ידי כיבוש הדרך המובילה ממיצ'צ'ינה לבאהמו. הם נחלו במשימה זו כישלון חרוץ, עד שסלים נאלץ להזכיר לסטילוול שגם הכוחות האמריקאים-סינים שלו נכשלו בה בזמנו, אף על פי שכללו אז הרבה יותר אנשים ממה שכלל "כוח מוריס". ב-21 ביולי כבר כלל "כוח מוריס" רק 25 אנשים הכשירים לקרב, וסטילוול נאלץ לפנות גם אותו להודו.

הבריגדה ה-23 נשארה כאמור להודו כדי להדוף את הפלישה היפנית שהחלה במרץ. בין אפריל ליוני היא השתתפה בקרב קוהימה, במסגרתו ניסו בעלות הברית להדוף את המצור היפני על העיר קוהימה הסמוכה לאימפהל, שהייתה היעד העיקרי של המתקפה היפנית. על פי מיטב המסורת הצ'ינדיטית, חדרה הבריגדה אל מאחורי קווי היפנים וביצעה פשיטות הטרדה ואיסוף מידע. היא איבדה 158 איש במהלך הקרב. הבריגדות ה-14 וה-3 שנותרו על יד אגם אינדוואגי, הועברו לאזור מוגאונג והמשיכו להטריד את הפנים, כשהן נהנות מתמיכה של הדיוויזיה הבריטית ה-36 שהועברה ברכבת אל מוגאונג. הבריגדה ה-16 של פרגוסון הייתה במצב טוב בהרבה מזו של חברותיה, כיוון שלחמה יותר קרוב אל היחידות של סטילוול. עם זאת, בתחילת אוגוסט הוחלט שכל הצ'ינדיטים יפונו מבורמה. אחרון הצ'ינדיטים עזב את בורמה ב-27 באוגוסט 1944.

סך כל אבדות הצ'ינדיטים במבצע יום חמישי היו 1,396 הרוגים ו-2,434 פצועים. מרבית הפצועים אושפזו לתקופה ארוכה בבי חולים כשהם סובלים ממחלות קשות ותת תזונה. הבריאים שבהם נשלחו למחנות אימונים כהכנה לקראת הפעילות הבאה. עם זאת, כאשר הפיקוד הבריטי בחן את כמות האנשים והציוד שיהיה עליו להשקיע כדי להחזיר את הדיוויזיה לכושר מלא, הוחלט שעדיף לפרק את הדיוויזיה ולפזר את הצ'ינדיטים בין יחידות רגילות. בנוסף על כך, כשתתחיל שנת 1945, יאלצו להחזיר לבריטניה את כל החיילים הבריטים, בשל החוק שקובע כי חייל שמשרת בחוץ לארץ ארבע שנים זכאי לחופשה. בתחילת 1945 פורקה הדיוויזיה ההודית השלישית, ולנטיין הועבר לפקד על הדיוויזיה ההודית ה-39. מרבית הבריגדות שולבו בתוך הדיוויזיה ההודית המוטסת ה-44, בעוד המטות שלהן היוו את הגרעין הראשוני ליצירת הקורפוס ה-34. בפברואר 1945, כבר חדלו הצ'ינדיטים מלהתקיים.

לקריאה נוספת

• דונובן ובסטר, דרך בורמה, הוצאת מטר, 2006.
• מייקל קאלברט, אסירי תקוה: בעקבות וינגייט במסע בורמה, הוצאת מערכות, 1955.
• ויליאם סלים, מתבוסה לניצחון, הוצאת מערכות, 1977.
• אברהם עקביה, אורד וינגייט - חייו ופועלו, הוצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993.
• כריסטופר סייקס, אורד וינגייט, הוצאת מערכות 1961.
• אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014.
• אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, הוצאת דביר, 2011.

• Bidwell, Shelford. The Chindit war : the campaigns in Burma, 1944. London: Hodder & Stoughton 1979
• Allen, Louis, Burma: The Longest War, 1941-1945, Phoenix, 2001. ISBN 9781842122600
• Bayly, Chrisopher A. and Timothy N. Harper, Forgotten armies: The Fall of British Asia, 1941-1945, Harvard University Press, 2005. ISBN 9780674017481
• Dear, Ian and Michael R. D. Foot, The Oxford companion to World War II, Oxford University Press, 2001. ISBN 9780198604464.
• Slim, William, Defeeat into Victory, Cooper Square Press, 2000. ISBN 0815410220

קישורים חיצוניים

• נועם אופיר, ‏מבצע יום חמישי, באתר חיל האוויר הישראלי, ביטאון חיל האוויר‏ גיליון 125 (226), 01.02.1999.