מבצע יונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מבצע יונה, מבצע שחרית ומבצע אביבה הם כינויים של מבצעים חשאיים להעברת נשק מצרפת לישראל ב-1956, טרום היציאה למבצע קדש. המבצעים חוללו מהפך במצבת הנשק של צה"ל, הן מבחינת כמות והן מבחינת איכות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית ב-1955 במסגרתה סופקו למצרים מאות מטוסים וטנקים וציוד לחימה רב אחר, שינתה את מאזן הכוחות במזרח התיכון. בתגובה חתמה ישראל במרץ וביוני 1956 על עסקאות לרכישת ציוד צבאי בצרפת, כולל עשרות מטוסי מיסטר, עשרות טנקים מדגמי סופר שרמן ו-AMX-13 וכלי רק"ם נוספים. מכיוון שישראל רצתה למנוע כוננות מצרית, תוכנן המבצע כך שהציוד יועבר וייפרק באופן חשאי. שם הקוד למבצע נקבע ל"מבצע יונה" על שם יונה הנביא, כיוון שהציוד הגיע ונפרק מלב ספינות.

העברת הנשק היבשתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצע להעברת ציוד הלחימה בוצע באמצעות שלוש נחתות של הצבא הצרפתי, חוף הנחיתה נקבע בסמוך לנמל הקישון ונקבעו מחנות אחסנה לציוד במחנה כורדני. המשימה לפריקת הכלים הוטלה על חטיבה 7 בפיקודו של אורי בן ארי, ושותפו בתכנון אברהם אדן, מפקד גדוד 82 ואורי רום, מפקד גדוד 9. מספר לילות לפני המבצע הובלו לאזור הנחיתה המיועד, על ידי סגן מפקד גדוד 82, מנחם מרון, טנקים מהחטיבה שנסעו הלוך ושוב והרעישו על מנת "להרגיל" את תושבי האזור לרעש המולה וקולות רק"ם.

למבצע הוכשרו עשרות נהגי משאיות GMC 6X6 שהתאמנו במגרש מיוחד בגודל הנחתת, במהלך האימונים התברר שהצרפתים אוסרים על משאיות בנזין לעלות לנחתות עמוסות חומרי הנפץ, וצה"ל נאלץ לגייס למבצע תוך שעות בודדות עשרות אזרחים, עם משאיות הדיזל שלהם.

הנחתת הראשונה ("ירדנה 1") הפליגה ב-1 ביולי והגיעה לחופי הארץ ב-25 ביולי ובבטנה 33 טנקי AMX-13, חלפים ותחמושת. הפריקה התבצעה במהירות ותוך פחות משעה כבר היו הטנקים על החוף והועמסו למובילים בדרכם לכורדני. המשאיות הועלו לנחתת והעמיסו ממנה את התחמושת והחלפים.

למחרת פרקה נחתת שנייה ("ירקונה 1") 33 טנקי סופר שרמן, הנחתת השלישית ("ארנונה 1") הובילה תחמושת רבה ונפרקה במהלך שלושה לילות, כאשר המשאיות הועמסו על הנחתת והיא הפליגה כל פעם לפני עלות השחר ללב ים שם נמשכה העמסה. על כך זכתה פלוגה ג' מגדוד 9 בצל"ש יחידתי מהרמטכ"ל.[1]

קבלת הפנים של הספינות נעשתה תחת חשאיות ובמקום נכחו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל משה דיין, מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, שגריר צרפת בישראל פייר ז'ילבר, ראש לשכתו של שר הביטחון מרדכי בר-און וכן שני אורחים שהוזמנו על ידי בן-גוריון לתעד בדרכם את האירועים, הסופר והעיתונאי שבתאי טבת והמשורר נתן אלתרמן.

באוגוסט 1956, הושלם החלק היבשתי של המבצע, כאשר הנחתות פרקו בישראל 99 טנקי AMX-13.

העברת המטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע שחרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1956 החלה אספקת מטוסי המיסטר 4 מצרפת לישראל. 12 מטוסים הגיעו בגל הראשון, 12 נוספים באוגוסט ובאוקטובר, ממש ערב המלחמה, המריאו מצרפת 36 מטוסים במבצע עליו פיקד ראש מחלקת אוויר, שלמה להט (לנדאו). בדרכם לישראל נחתו המטוסים ותדלקו בברינדיזי שבאיטליה, על מנת למנוע חשד מהאיטלקים, נמסר להם כי מדובר במטוסים שהמריאו מישראל לצרפת לצורך תיקונים, המטס חולק לשני מבנים בני 18 מטוסים כל אחד שנצבעו במספרי זנב זהים, כך שהמבנה השני יצביע על כך שלכאורה מדובר במטוסים שחזרו מהתיקון בצרפת[2]. סך הכל הגיעו 61 מטוסים (כולל מטוס צילום אחד), חלקם שימשו במלחמה את הטייסת הצרפתית וחלקם לא יכלו להיות כשירים ללחימה עקב מחסור בחלפים ותחמושת.

מבצע אביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך 1956 הושג הסכם עם צרפת להשאלת 23 מטוסי דקוטה. על מבצע ההעברה היה אחראי ישעיהו גזית מענף התכנון במטה החיל. המטסים בוצעו באוקטובר 1956. ההעברה נעשתה בשלוש קבוצות, קבוצה ראשונה של חמישה מטוסים הוטסה על ידי טייסים צרפתים, במסווה של מטוסים אזרחיים שנרכשו על ידי חברת תעופה חדשה. קבוצה שנייה של שמונה מטוסים הוטסה תחת אותו כיסוי על ידי טייסים ישראלים.

המטס השלישי שהכיל את עשרת המטוסים הנותרים, בוצע בנתיב שונה, גויסו צוותי אוויר מסדיר ומילואים והוטסו לצרפת, שם התחזו לצוותי אוויר צרפתיים, מצרפת טסו דרך ביזרטה שבתוניסיה עד לנחיתתם בעקרון.[3]

שירו של אלתרמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עוד יסופר

ב-15 באוקטובר 1956 הקריא ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שיר של נתן אלתרמן בשם "עוד יסופר", מעל בימת הכנסת. שירו של אלתרמן, שנכח בזמן פריקת הכלים, הכיל רמזים רבים למבצע הבאת הנשק:

עוד יסופר לחרדה ולפלא איך ניצבו תולדות העם בין ים אילת וים תיכון
על כברת ארץ ראשונה ואחרונה כמו על צוק ישראלי בים ערב,
וקהל אויבים אשר אך תמול הוכה ושב למאורתו עלי גחון
שופע מחדש כלי-אש בל ידעם, נכון לזנוק בכל משטמותיו ומכונותיו.
[...]
אולי זה לילה שהיה, או לילה שיהיה, זה לילה שכיום אין תאר לו ושם.
אך בבוא עת - יקום גלוי. נקוב בתאריך, והוא אולי הסף
אשר מעבר לו - המרחבים והשלום, ליל חול פשוט אשר עודו אלם
אך כל אשר ראהו או יראהו, כה יאמר: ראיתי ליל בו הכרעה הכף.
אולי זה לילה שהיה או ליל חלום, בחלומו-ברזל, ברזל חדש.
נושא קנים מארכים, רועם על שרשרות פלדים,
מגיע מרחוק, עולה על חוף, ובעוד כולו דמיון, כבר הוא כולו ממש,
ועם נגיעתו הראשונה באדמה הוא נהפך לכח יהודי.

בסיימו לקרוא את השיר הוסיף בן-גוריון ואמר: "עד כאן דברי המשורר. בפרוזה הדלה שלי אומר רק כי חל שינוי ניכר לטובה ביכולתו של צה"ל".[4][5].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק בר-און, מטריה ביום סגריר - יחסים ביטחוניים בין לצרפת לישראל, 1956-1948, הוצאת אפי מלצר, 2010, פרק י'.
  • משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת 'מערכות' וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשנ"ד - 1994, עמ' 321-3317.
  • אורי בן ארי: נוע נוע! סוף - המאבק על דרך השריון, הוצאת מערכות, עמ' 183 - 220, 1998

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צל"ש יחידתי - פלוגה ג' גדוד 9 (חרמ"ש) שריון, באתר הגבורה.
  2. ^ ספר זמין ברשת יואש צידון-צ'אטו, ‏ביום בליל בערפל , ספריית מעריב, 1995, עמ' 142, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
  3. ^ אביגדור שחן, חישול הכנפיים, מערכות, 1991, עמ' 192-193
  4. ^ דוד בן-גוריון, מערכת סיני, הוצאת עם עובד, 1959, עמ' 198
  5. ^ עוד יסופר, מעריב, 19 באוקטובר 1956