מבצע ירקון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת המבצע ומהלכיו הכלליים

מבצע ירקון הוא סיור-עומק שערך צה"ל בימים 9 - 12 ביוני 1955, במסגרת ההיערכות לקראת מבצע קדש (אוקטובר 1956). מטרת המבצע הייתה לבחון את עבירות הציר הנמשך לאורך החוף המערבי של מפרץ אילת, בקטע הדרך שבין עין אל-פורטגה לדהב בחוף המזרחי של חצי-האי סיני לרכב ולרק"ם, לצורך הגעה אל מצרי טיראן ופתיחתם לשיט ישראלי. זהו המבצע הצה"לי הראשון בו פעלו במשולב כוחות חי"ר, חיל-האוויר וחיל-הים.

המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1951 מנעה מצרים מאוניות ישראליות לעבור בתעלת סואץ, ובהמשך אף מנעה את מעברן של אוניות זרות בדרכן לארץ. בשנת 1953 הוצבה סוללת תותחים בראס נצראני הסמוכה לשארם א-שייח, מול מצרי טיראן, ובכך נחסם גם נתיב השיט במפרץ אילת. ישראל הגישה תלונה למועצת הביטחון של האו"ם, ובספטמבר 1954, לאחר שגמאל עבד אל נאצר תפס את השלטון במִצרים, שלחה את אניית-הסוחר הישראלית "בת-גלים" לשוט בתעלה. האנייה נעצרה ואנשי הצוות, ובהם לוחם שייטת 13, נכלאו והועמדו למשפט באשמת רצח שני דייגים מצריים, בכניסה למי-החופים של מצרים ובנשיאת אקדח. הם שוחררו בינואר 1955, לאחר ביטול ההאשמה נגדם עקב מחאות דיפלומטיות ולחץ של מוסדות בינלאומיים.[1] במהלך השנה הורחב הסגר גם לתחום האווירי ובכך הושלם המצור הדרומי על מדינת ישראל.[2]

במהלך שנת 1955 החל המטכ"ל בגיבוש תוכנית לכיבוש שארם א-שייח ופתיחה בכוח של המְצַרים, אם המאמצים המדיניים לפתיחתם ייכשלו. על מפקד חטיבת גבעתי, אל"ם חיים בר-לב, הוטל לתכנן את המבצע לכיבוש המְצַרים, כאשר פקודת התכנון "זוהר" ופקודת המבצע "עומר" נשאו את שמות ילדיו.[3]

לפי תוכנית זו, היו מתוכננים לצנוח שני גדודי צנחנים בשארם א-שייח ושני גדודי חי"ר נוספים מחטיבת גבעתי היו אמורים לנוע במקביל ברכב לאורך החוף מאילת ועד שארם א-שייח. לצורך כך היה צורך להכיר את הצירים האפשריים לתנועה בחצי-האי סיני, ובפרט את אלה העבירים לרק"ם בדרך אל שארם א-שייח.

במהלך כל שנת 1955 עסקו מטוסי מוסקיטו מטייסת הצילום במיפוי אווירי של חצי-האי סיני, ומפענחים ניסו לאתר את צירי התנועה המעטים לאורכו ולרוחבו של חצי-האי. טיבו של נתיב היבשה לאורך המפרץ לא היה ברור: היה ידוע על קיום ציר מאילת ועד דהב, ועל ציר עביר משארם א-שייח צפונה עד למעבר שהירה (מעבר בין הרי הגרניט דרומית לדהב), אך העבירות במעבר ובקטע שאורכו כ-60 ק"מ בין דהב לעין אל-פורטגה (צפון-מערבית לנואיבה) לא הייתה ידועה. לשם בירור מידת העבירות תוכנן סיור-שטח סודי - "מבצע ירקון", שביצועו הוטל על מח"ט גבעתי, חיים בר-לב.

הכנות למבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כורעים בשורה התחתונה, מימין לשמאל, ששת הסיירים מגבעתי: סמל דב שמחוני, סגן אהרון לובלינר, סג"ם יורם ליפסקי, סא"ל אשר לוי, רס"ן עמנואל שקד וסגן יגאל תלמי.
עומדים מאחוריהם ששת טייסי הפייפרים, כל אחד מעל לסייר אותו חילץ; משמאל סרן חנוך קרת (קרטר), מפקד כוח החילוץ.
יושב על הקומנדקר משמאל - הרמטכ"ל רא"ל משה דיין)

מבין המתנדבים למבצע, נבחרו שישה אנשי חטיבת גבעתי:

אהרון לברן סיפר:

כשאתה 'ג'חש' [עַיִר] צעיר ושואלים 'אתה מתנדב למבצע?', התשובה המיידית היא 'כן'. מח"ט גבעתי ששירתתי בה, אל"ם חיים בר-לב, קרא לי ושאל: 'מתוכנן מבצע סודי וייחודי. אתה מוכן להתנדב?'. 'איזו שאלה?', עניתי.

[4]

כחלק מההכנות למבצע נדרשו הלוחמים להיכנס לכושר, להתאמן בתנאי מדבר קשים וללמוד את האזור בו הם עתידים לסייר. הם ערכו מסעות רגליים ארוכים במדבר יהודה והנגב וסיור ימי באזור הנחיתה המתוכנן (על-מנת לזהותו). ציודם כלל תת-מקלע עוזי אחד, רובי קרבין קלים, מזון ומימיות מים שחולקו בין כל חברי החוליה פרט לסגן תלמי, שסחב על גבו מ"ק 300 כבד, שמשקלו 17 ק"ג.[5] נוסף על כך, קיבל מפקד החוליה סא"ל לוי גם כמה מטבעות זהב אנגליים, לצורך מתן שוחד למקרה שייתפסו.[4]

כתוצאה מהצלחת מבצע שנונית ב-3 באפריל 1954, בו חולצו אנשי ספינת חיל-הים "אלמוגית" באמצעות שבעה מטוסי פייפר, דרש המח"ט בר-לב לתכנן את חילוץ הסיירים באותו אופן. הרמטכ"ל משה דיין התנגד לכך, עקב חששו מכך שהמטוסים עלולים להיתקע בחולות ולהיתפס על ידי המצרים. לבסוף הוחלט להשתמש במטוסי הפייפר לצורך החילוץ, וסרן חנוך קרת (קרטר) מהטייסת הקלה נקרא להובילם. קרת תכנן סיור אווירי באזור הפינוי המתוכנן ויצא עם אחד הסיירים לאתר מסלולי-חירום לנחיתה, אולם מסיבות טכניות נאלץ לחזור מבלי לאתר מסלולים שכאלה.[3]

מהלך המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות אחר-הצהריים של יום חמישי, 9 ביוני 1955, יצאו ששת הסיירים מנמל אילת בסירת דיג קטנה שנקראה 'אילת'. הסירה פנתה מאילת לכיוון הגדה המזרחית של המפרץ, והושטה דרומה עד לאזור דהב. הכוח התעכב בדרכו מספר פעמים עקב היתקלות באוניות מלחמה מצריות (אחת מהן סטתה מכיוונה לאחר שהוזנקו אליה שני מטוסי מוסקיטו, בהוראת המטכ"ל). לבסוף, בשעה 2:15 בליל ה-10 ביוני, נחת על חוף דהב השומם, כ-4 שעות מאוחר יותר מהמתוכנן.[4]

עם הנחיתה על החוף נע הכוח לכיוון פתח הוואדי, אליו הגיע בערך ב-5:00 בבוקר, והתמקם במסתור בין הנקיקים שבסלע. עד אור היום הגיע להצטלבות הדרכים המובילה למנזר סנטה קתרינה. עקב החום הרב ששרר באזור במהלך שעות היום (טמפרטורה של כ-50 מעלות צלזיוס) והחשש מפני גילוי, התבצע הסיור בשעות החשכה בלבד.

את הקשר החיצוני קיים הכוח עם מטוס דקוטה מטייסת 103 ששימש כחפ"ק אווירי, ובו טס המח"ט בר-לב. על-מנת לשמור על דממת-אלחוט, החפ"ק יצר קשר עם הכוח פעמיים ביום: עם אור ראשון ועם רדת החשכה, והוא שקישר אותו למפקדה העורפית באילת. אף שעם הכוח נע קַשָר מצויד במכשיר קשר ארוך-טווח, מסיבות טכניות וטופוגרפיות לא היה קשר רציף מהכוח אל החפ"ק או אל הארץ, ולכן לא היה בו מענה למקרה של היתקלות בכוח אויב. בנוסף, החפ"ק האווירי הוא שהיה אחראי על אספקת המים החיונית לכוח. אספקת המים היוותה בעיה בפני עצמה, והפתרון שנבחר הוא הצנחת מכלי-מים. אף על פי שאלו הוצנחו מגובה נמוך מהרגיל (500 רגל במקום 1200 רגל), רק האחרון מחמשת המכלים הגיע לקרקע מבלי שהתפוצץ, והוא ששימש את הסיירים עד סיום המבצע. את המכל השלם ואת שבריהם של האחרים אספו הסיירים וקברו בחולות המצר.

במשך שלוש יממות שהה הכוח בשטח האויב וחקר את עבירות הדרך. ב-11 ביוני, יום לפני זמן-סיום המשימה לפי התכנון, קיבל המטכ"ל ידיעה לפיה חיילים מצריים מחפשים את החוליה, כנראה בגלל בדואי שדיווח כי ראה אותם נוחתים בחוף. באותו היום הגיע הכוח לרמת א-ג'יבי אשר על קו פרשת המים בין ואדי ותיר לואדי דהב (כ-30 ק"מ מנואיבה).

פינוי מוטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצהרי יום ה-11 ביוני הגיעו ששת מטוסי הפייפר מטייסת 100 למנחת ביטבתה. כיוון שלא היה שטח מוגדר מראש, נשלחה לכוח-הסיור הודעה באמצעות הדקוטה לאלתר שטח נחיתה באופן מיידי. המסלול הוקם במישור הקרוב ביותר, שהיה זרוע אבנים וסגור משלושה כיוונים באזור ראשו של ואדי ע'זלה.

ב-12 ביוני לפנות בוקר המריאו הפייפרים בשתי שלישיות לפינוי הסיירים. שני המבנים טסו מעל המפרץ כשעה, ללא אורות ניווט ובדממת אלחוט, על-מנת להימנע ככל האפשר מגילוי נוכחותם לפני סיום הפינוי. משימת הפינוי הייתה מורכבת וקשה במיוחד בגלל תנאי השטח הקשים, עומק החדירה לשטח מצרים (כ-90 ק"מ), החשיכה והאמצעים הדלים.

בשעה 4:00 בבוקר נחתו שני מטוסי פייפר מהמבנה הראשון בעזרת נר עשן שהדליקו הסיירים, אספו שניים מהם והמריאו מיד. כעבור זמן קצר הגיעה השלישייה השנייה ובעקבותיה הטייס השלישי מהשלישייה הראשונה, שאיבד את המבנה שלו וניווט אל היעד בכוחות עצמו. אז נאספו ארבעת הסיירים הנותרים, והמטוסים המריאו בדרכם ארצה. בתיאורו את שלב הנחיתה סיפר מפקד כוח החילוץ של חיל-האוויר, סרן חנוך קרת:

מסלול הנחיתה היה בשיפוע של כעשר מעלות, ואת קצה השיפוע סגרו ההרים ממש כמו קיר. הנחיתה נעשתה בשעת דמדומים, הכל היה חשוך ומאיים. החלטתי לבצע הקפה אחת כדי לבדוק מה יקרה אם הנחיתה לא תצליח. ניסיתי לבחון האם אוכל לפתוח מנוע ולצאת משם. לבסוף החלטתי לבצע גישה לנחיתה ויהי מה.

מאוחר יותר התברר כי כוח של משמר-הגבול המצרי הגיע למקום מספר שעות מאוחר יותר, והסיירים היו קרובים מאוד להיתפס על ידיו.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המידע שאסף הכוח התברר כמועיל ביותר, ומסקנת פעולתו הייתה כי הדרך עבירה לרכב מצפון לדרום. לעובדה זו הייתה חשיבות מכרעת בתכנון מסעה של חטיבה 9 ("חטיבת עודד") בציר הדרום-מזרחי מאילת לשארם א-שייח במבצע קדש (29 באוקטובר-5 בנובמבר 1956), בדרכה לפתוח את מצרי טיראן.

לימים סיפר על הפעולה רס"ן עמנואל שקד:

לגבי מדינת ישראל של אז, נראה המבצע כטירוף של ממש, ודרש העזה גדולה. מדינת ישראל הייתה אז בת שבע, חסרת אמצעים ונסיון. הליקופטר עדיין היה בעינינו מטוס דמיוני למחצה, ומטוס הפייפר נחשב לשיא השכלול התעופתי. כל מה שסופר לנו על המשימה העתידה נשמע כפנטזיה.

ציונים לשבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שבועות לאחר המבצע ערך הרמטכ"ל משה דיין מסיבה בביתו לציון סיומו המוצלח. על ביצוע המשימה העניק לכל אחד מששת הסיירים צל"ש (שהפך לעיטור המופת והוענק שנית על ידי הרמטכ"ל דוד אלעזר באפריל 1973), נוסח כתבי העיטור דומה :

"...התנדב למבצע בין התאריכים 9-12 ביוני 1955 - משימה מסוכנת וקשה. הוא התמיד בביצוע המשימה, על אף תקלות וקשיים פיזיים החורגים מגדר הרגיל, וסיימה בהצלחה.",עיטור המופת שהוענק לסא"ל אשר לוי, עיטור המופת שהוענק לרס"ן עמנואל שקד, עיטור המופת שהוענק לסגן יגאל תלמי, עיטור המופת שהוענק לסגן אהרן דוד לברן, עיטור המופת שהוענק לסג"ם יורם ליפסקי ועיטור המופת שהוענק לסמל דב שמחוני.

סגן יגאל תלמי היה איש חיל הקשר הראשון שעוטר בעיטור כלשהו.[6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שייטת 13, עמ' 206
  2. ^ הסיבות לפרוץ המלחמה, באתר הצנחנים: העשור הראשון
  3. ^ 3.0 3.1 השמיים אינם הגבול, עמ' 137-138
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 ג'מקה גנדלר ויעקב מן, ‏שישה בעורף האויב, מבט מל"מ 38, ספטמבר 2004, עמ' 16
  5. ^ מ.ק. 300 באתר חיל התקשוב
  6. ^ אתר חיל התקשוב