מבצע משקל סגולי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מבצע משקל סגולי
מלחמה: מלחמת לבנון השנייה
תאריך: 13 ביולי 2006
מקום: לבנון
תוצאה: השמדת רוב מערך רקטות הפג'ר של חזבאללה
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

חזבאללהחזבאללה  חזבאללה

מפקדים
כוחות

המערך הרקטי של החזבאללה

אבידות

אין

נהרגו כעשרים בני אדם והושמדו 44 משגרי רקטות לטווח ארוך מסוגים שונים

"מבצע משקל סגולי", המכונה גם "ליל הפג'רים", היה מבצע צבאי שבוצע על ידי חיל האוויר הישראלי בראשית מלחמת לבנון השנייה. במהלכו הושמד חלק גדול ממערך רקטות הפג'ר במתקפה אווירית שנמשכה 34 דקות. היא התאפשרה הודות למודיעין איכותי ומדויק בדבר פריסת רקטות הפג'ר במבנים (שחלקם מבני מגורים) בדרום לבנון[1].

רקע למבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת לבנון השנייה נפתחה בחטיפת חיילי צה"ל על ידי חזבאללה והפגזת יישובי הגליל המערבי על ידיו. בעקבות זאת התכנס בקריה פורום, שכלל את שר הביטחון, עמיר פרץ, הרמטכ"ל, דני חלוץ, ראש אמ"ץ, גדי איזנקוט[2], ראש אמ"ן, עמוס ידלין, מפקד חיל האוויר, אליעזר שקדי[3], ובכירים נוספים בצמרת הביטחונית של מדינת ישראל, ודן מהן אפשרויות הפעולה והתגובה הצבאית של מדינת ישראל בכלל וצה"ל בפרט. בין היתר נידונה בפורום זה המלצת הרמטכ"ל לבצע תקיפת תשתיות נרחבת בלבנון, כדי לחייב את ממשלת לבנון לפעול. אחת מתוכניות המגירה שהועלו בדיון הייתה תוכנית המבצע "משקל סגולי", אשר כללה תקיפה אווירית קצרה ומדויקת, שמטרתה השמדת המערך הרקטי ארטילרי לטווח ארוך, שהוחבאו ברובם בתוך בתיהם של פעילי חזבאללה בלבנון. ההכנות המודיעיניות והמבצעיות למבצע נמשכו כשש שנים, מאז נסיגת צה"ל מלבנון. מומחי חקר ביצועים בחיל האוויר העריכו כי המבצע יגבה את חייהם של כמאתיים אזרחים לבנונים ו-700 פצועים[4]. לבסוף לאחר דיון ארוך החליט שר הביטחון, פרץ, כי ימליץ לממשלת ישראל להגיב על החטיפה באמצעות ביצוע "משקל סגולי"[5]. בתשובה להזהרת בכירים במטה הכללי כי במבצע עלולים להיפגע אזרחים לבנונים ענה פרץ כי "מי שישן עם רקטה בבית, צריך לדעת שהוא עלול להיפגע[6]". הרמטכ"ל חלוץ הביא את המבצע לאישור הממשלה והיא, בראשות ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אישרה אותו[7].

מהלך המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמ"ח מבצעים בחיל האוויר, אל"ם עמיקם נורקין, הופקד על הכנות חיל האוויר למבצע[8], אשר כלל שימוש במספר רב של כלי טיס. בין היתר השתתפו במבצע מספר טייסות של מטוסי F-15 וF-16[9], ובהם טייסת העמק. בליל ה-13 ביולי החל המבצע. הוא נמשך 34 דקות, במהלכן השמיד חיל האוויר 44 משגרי רקטות מסוג פאג'ר 3 ופאג'ר 5 וכן מספר רקטות זלזאל מתוצרת איראן. במהלך המבצע נהרגו כעשרים בני אדם[10].

תוצאות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצע נחשב למוצלח במיוחד, בשל העובדה כי הושגה פגיעה קשה ביכולתו של ארגון החזבאללה לפגוע בעורף הישראלי, זאת באמצעות חימוש מדויק ומודיעין איכותי אשר אפשר גם להקטין משמעותית את מספר הפגיעות בנפש[11]. המבצע הצטייר בתקשורת כפעולה כירורגית מדויקת. ארגון החזבאללה הופתע לחלוטין מן המבצע, משום שלא העריך כי לצה"ל תמונת מודיעין כה רחבה ומפורטת על המערך הרקטי לטווח ארוך ובינוני שבנה מאז הנסיגה של צה"ל בשנת 2000. בישראל נתפס המבצע כמוצלח מאוד, אולם לימים נמתחה ביקורת כי ההישג שכנע את בכירי צה"ל להמליץ על המשך הלחימה ולא לנצלו כדי לקצר את משך הלחימה ולהביא לסיום המלחמה[12].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קליה בן–עמרם וליאור אסטליין, אתגר הטילים, ביטאון חיל האוויר 189, ‏ 01.10.2009.
  2. ^ עפר שלח ויואב לימור, שבויים בלבנון, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2007, עמוד 54.
  3. ^ עמוס הראל ואבי יששכרוף, קורי עכביש, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2008, עמוד 280.
  4. ^ עפר שלח ויואב לימור, שבויים בלבנון, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2007, עמודים 77-79.
  5. ^ עמוס הראל ואבי יששכרוף, קורי עכביש, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2008, עמודים 161-163.
  6. ^ עפר שלח ויואב לימור, שבויים בלבנון, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2007, עמוד 50.
  7. ^ עפר שלח ויואב לימור, שבויים בלבנון, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2007, עמודים 55-63.
  8. ^ לילך גונן, אתר חיל האוויר, ‏כך השמיד חיל האוויר את רוב מערך הרקטות של חיזבאללה, באתר צה"ל (דרך ארכיון האינטרנט), 15 ביולי 2012.
  9. ^ אנשיל פפרמטוס האף-16 סוגר 30 שנות שירות בצה"ל. לא היה משעמם, באתר הארץ, 24 במרץ 2011.
  10. ^ עפר שלח ויואב לימור, שבויים בלבנון, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2007, עמוד 79.
  11. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמודים 436-437.
  12. ^ עפר שלח ויואב לימור, שבויים בלבנון, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2007, עמוד 83.