מבצע צרצר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מבצע צרצר
תאריך התחלה: 8 בדצמבר 1954
תאריך סיום: 9 בדצמבר 1954
משך הסכסוך: לילה אחד
מקום: סמוך לתל פאחר, הרמה הסורית
תוצאה: נפילה בשבי
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

סוריהסוריה  סוריה

כוחות

שני חיילים מסיירת גולני, שלושה חיילים מצנחנים.

אבידות

חמישה חיילים נפלו בשבי.

מבצע צרצר היה פעולה של צה"ל להחזרת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר. המבצע נערך בלילה שבין 8 בדצמבר ו-9 בדצמבר 1954. חמשת חיילי צה"ל שהשתתפו בפעולה זו נפלו בשבי הסורי, ואחד מהם, רב"ט אורי אילן, התאבד בכלאו. יתר החיילים שוחררו לאחר כשנה ורבע בשבי.

מהלך הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת איסוף מודיעין על סוריה הושתלו מכשירי האזנה על קווי טלפון סורים. מעת לעת נשלחו חיילים למבצעים מעבר לקווי האויב, לצורך תחזוקת מכשירי האזנה בשל הצורך בהחלפת סוללה או החלפת המכשיר.

כוח של לוחמי סיירת גולני וצנחנים נשלח להחזיר מתקן ציתות שהותקן על קו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. חברי החוליה מסיירת גולני היו סגן מאיר מוזס (מפקד סיירת גולני) ורב"ט אורי אילן, חברי החוליה מצנחנים סמל מאיר יעקבי, רב"ט יעקב (ג'קי) לינד וטר"ש גד קסטלניץ. הכוח הצטייד בבגדים ללא חותמת צה״ל ורובי טומיגאנים לא ממוספרים, על מנת למנוע זיהוי שלהם עם צה״ל. סמל מאיר יעקבי, מונה לפקד על הכוח מאחר שהכיר את השטח ממשימות קודמות. מארב סורי, שככל הנראה חיכה להם, דרש מהם להזדהות ולאחר שזוהו כלא-סורים פתח עליהם באש. לאחר שסמל יעקבי הבין שאין סיכוי לנצח או לסגת בקרב הוא פקד עליהם להיכנע והחמישה נפלו בשבי. השבויים הובלו למעצר בקונייטרה, ומשם הועברו לבית הסוהר אל-מאזה שבדמשק, שם הוחזק כל אחד מהם בנפרד.

בשבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם הגיעם לכלא הסורים חקרו כל אחד בנפרד תוך שימוש בעינויים על מנת לקבל את המידע על המבצע. אורי אילן שפחד שלא יעמוד בעינויים ויסגיר סודות מדינה התאבד בתאו ב-13 בינואר 1955. לאחר שלושה שבועות בשבי מאיר יעקבי ומאיר מוזס נשברו בחקירה. הם סיפרו לחוקרים שהם התקינו מכשיר ציתות והובילו את הסורים למקום. המכשיר היה ממולכד והם התכוונו להשמיד אותו ולהתאבד. מיד עם פתיחת המכשיר הפתיל נדלק אך חומר הנפץ לא הופעל כי היה רטוב.

נסיונות לשחרר את הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחר שנפלה החוליה בשבי, אישר שר הביטחון פנחס לבון לרמטכ"ל משה דיין לחטוף מטוס צבאי אם יחצה את הגבול או יתקרב אליו, לצורכי מיקוח. דיין הורה לחיל האוויר בניגוד לדעת לבון לחטוף מטוס אזרחי, וב-12 בדצמבר אילצו מטוסי חיל האוויר, מטוס אזרחי סורי שהיה בדרכו למצרים לנחות בנתב"ג בתואנת שווא שחדר למרחב האווירי הישראלי. על סיפון המטוס היו עשרה נוסעים ואנשי צוות. ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים כבקלפי מיקוח להחלפה בשבויים. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם", אמר. על פי דן מרגלית, ארגונים בינלאומיים הציעו לח"כ פייגה אילנית אימו של אילן, לפעול לשחרורו, בשל היותה של האם חברת מפ"ם. היא הסכימה, ובלבד שהשחרור יהיה "לא לבד. אורי ישוחרר עם כולם".

השחרור והקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 במרץ 1956, לאחר 15 חודשי שבי, הוחזרו לישראל ארבעת חברי החוליה שנותרו בחיים, בתמורה ל-41 שבויים סוריים, ש-35 מהם נשבו בפשיטות (בעיקר מבצע כנרת) שנערכו על מנת לאסוף שבויים לשם ביצוע החילופים.[1]

מפקד הפעולה, סגן מאיר מוזס, וסמל מאיר יעקבי, נשפטו על כך שלאחר שלושה שבועות של עינויים בכלא הסורי, מסרו את מקומו של מתקן ההאזנה. מוזס הורשע ודרגותיו נשללו ממנו. גם יעקבי הורד בדרגה. למרות חוסר הצדק, חוסר הערכה והפגיעה האישית של הפיקוד הצבאי, חזר יעקבי לשרת בצה"ל. במבצע קדש כחצי שנה לאחר שחרורו נהרג יעקבי בקרב במעבר המיתלה. רק בשנת 1969 טוהר שמם של יעקבי ומוזס והושבה להם דרגתם, בעקבות מסמכים שנתפסו לאחר מלחמת ששת הימים. מן המסמכים עלה שהשניים, לאחר שחשפו את מכשיר ההאזנה, ניסו להפעיל מוקש שהוטמן ליד עמוד הטלפון כדי למנוע את גילוי הטכנולוגיה בה פעל המכשיר. המוקש לא התפוצץ בגלל תקלה טכנית.

במהלך החקירות בשבי הסורי של מאיר מוזס נכנס גבר בלונדיני שהכיר מאימוניו בבריכה בבת גלים. אותו אדם ידע על דרגתו של מוזס ובגללו מוזס נשבר בחקירה. כאשר סיפר בחקירתו בארץ על אותו אדם, מוזס קיבל הוראה לשמור על כך בסוד.[2][3]

לאחר שחרור אלחנן טננבאום הגישו הסנגור הצבאי הראשי, אל"ם דני עפרוני, ועורך דינו של מאיר מוזס, עו"ד זאב פישר, בקשת חנינה לנשיא המדינה, וכן ביקשו להעלות את מוזס (שעד אז הספיק להתקדם עד לדרגת רס"ן), לדרגת סא"ל, מתוך כבוד לפועלו. ב-3 בפברואר 2005, כחמישים שנה לאחר האירועים שבגינם נשפט, חנן הנשיא משה קצב את מאיר מוזס בהמלצת שר הביטחון שאול מופז, וטיהר את שמו.[4] לאחר מתן החנינה העלה מוזס על נס את השוני שביחס החברה הישראלית לשבויים, בין התקופה שבה נפל בשבי ובין ימינו אנו. ב-10 במאי 2005 הוענקה למאיר מוזס, בטקס בראשות ראש אכ"א, דרגת סא"ל. בטקס זה השתתפו גם פרקליטיו של מוזס, ויובל לוי שהיה התובע במשפטו.

ב-24 בספטמבר 2007 העניק שר הביטחון אהוד ברק את צו החנינה המקורי לאמו של יעקבי.[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הם חזרו מדמשק, דבר, 6 באפריל 1956
  2. ^ אבי צור, ביטאון הלוחם, ‏הקצין שנפל בשבי הסורי עם אורי אילן: "גם אני לא בגדתי", באתר מעריב השבוע, 9 באפריל 2015
  3. ^ מאיר מוזס, עדות אישית - תפישת השבי בחברה הישראלית, ערב עיון של המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2013
  4. ^ חנן גרינברג, הנשיא קצב חנן את מאיר מוזס, באתר ynet, 3 בפברואר 2005
  5. ^ אורית פראג, סילוק החוב, "הדף הירוק", 25 בספטמבר 2007. הכתבה נדפסה בעקבות טקס החנינה של מאיר יעקבי אצל שר הביטחון אהוד ברק.