מבצע קולומבוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מבצע קולומבוס
סמל השייטת הגדולה אליה השתייכו האוניות
דגל חיל הים הישראלי
K304XDZ.jpg
הפריגטה אח"י משגב ק-30 בנמל ניו יורק
מטרה יחסי ציבור למדינת ישראל ולמכירת אגרות חוב של מפעל הבונדס בארצות הברית
תוצאה כבוד והערכה למדינת ישראל. הצלחה בשיווק אגרות הבונדס
תאריכים 30 במרץ 1951 - 5 ביולי 1951
משך ההפלגה 13 שבועות ו-6 ימים
צי חיל הים הישראליחיל הים הישראלי  חיל הים הישראלי
כלי שיט משתתפים הפריגטה אח"י משגב ק-30
הקורבטה אח"י הגנה (ק-20)
נתיב ההפלגה
נמל מוצא נמל חיפה
נמל יעד נמל ניו יורק
אורך הנתיב 12,370 מיל ימי
נקודות ציון נאפולי, גיברלטר, פונטה דלגדה, ניו יורק, בוסטון, פילדלפיה, בלטימור, וושינגטון
צוות
מדינה ישראלישראל  ישראל
פיקוד סא"ל שלמה אראל
קברניטים רס"ן נפתלי רוזן
רס"ן אריה שאנן
מארחים US Naval Jack.svg צי ארצות הברית
Ccolombustrail.jpg
נתיב ההפלגה של מבצע קולומבוס

מבצע קולומבוס הוא הפלגה של אניות השייטת הגדולה של חיל הים הישראלי לארצות הברית בשנת 1951.[א] המשלחת כללה שתי אוניות: הפריגטה אח"י משגב ק-30 והקורבטה אח"י הגנה (ק-20).

ההפלגה נקבעה לכבוד פתיחת "מלווה העצמאות" בארצות הברית - הבונדס.[1] מטרת ההפלגה הייתה ליצור אווירה נוחה להשקת מפעל הבונדס – קניית איגרות חוב של ממשלת ישראל. מפקד המשלחת היה סא"ל שלמה אראל. האניות ביקרו בנמלי החוף המזרחי של ארצות הברית: ניו יורק, בוסטון, פילדלפיה, בלטימור ווושינגטון.

במהלך מלחמת העצמאות הגדיר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון לחיל הים משימת הסברה: להפגין את קיום המדינה לעולם[ב]. משימת הסברה מוטלת על ציי מדינות העולם, היוצאים לייצג את מדינתם בארצות רחוקות. אניית צי נחשבת למייצגת של המדינה, והגעתה לנמל המדינה אחרת מסמנת קשר טוב בין המדינות. בן-גוריון פגש את משלחת חיל הים בניו יורק, והשתתף במצעדים שנערכו בניו יורק ובבוסטון. נספח צה"ל היה אל"ם חיים הרצוג והמשלחת הועמדה תחת פיקודו בעת שהותה בארצות הברית[ג]. אלפי אנשים עלו לבקר בסיפוני האניות בנמלי ארצות הברית, וכך נוצר עבורם קשר בלתי אמצעי עם ישראל.

הופעת האוניות והצוותים הייתה מרשימה, והמבצע השיג הזדהות עם מדינת ישראל ואת מטרתו ליצירת אווירה נוחה להפצת אגרות הבונדס. נספח צה"ל בארצות הברית, אל"ם חיים הרצוג, ומשלחת משרד הביטחון בניו יורק פעלו היטב וסייעו רבות להצלחת המשימה.

הכנות להפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדים לבנים - השתלמות מקצועית וצבאית לצוותי ההאניות בבסיס ההדרכה.

להכנת המבצע הוקצו שישה שבועות. האוניות שנבחרו למשלחת אח"י משגב ק-30 ואח"י הגנה (ק-20) לא היו במיטבן. הן נרכשו מעודפי מלחמת העולם השנייה, וחומשו בתנאי האמברגו שהושת על ישראל. טרם כוננה אחזקה תקינה של האוניות ככלי שיט ויחידות לחימה, ועדיין לא נבנתה מערכת של תפעול אמין. ניסיון הצוותים להפלגות ארוכות היה מוגבל. המשימה, שעיקרה היה ייצוג ישראל בעולם ופעילות הסברה לקהל דובר אנגלית, חייבה הכנה לצוותים.

האוניות נמסרו לשיפוץ מהיר במספנת חיל הים והצוותים עברו לבסיס ההדרכה להשתלמות מרוכזת. צוותי הספינות, שכללו כ-200 איש, הורכבו מחיילים בשירות סדיר, קצינים ונגדים בשירות קבע. ההשתלמות המרוכזת נועדה להביא לתפעול משופר של האוניות, ולהבטיח הופעה נאה כלפי הצי האמריקני, יהדות ארצות הברית והעם האמריקני בכללו. האוניות צוידו בספר תורה ומתקן בית כנסת.[2]

בנוסף להכשרה בנושאים מקצועיים כללו האימונים תרגילי סדר והוראות משטר ונוהג הנדרשים במדינות העולם, ונמסרו להם הרצאות העשרה תרבותית ולאומית. מרצים העבירו חומר על ידיעת ארץ ישראל ועל תולדות הציונות, הכרת ההיסטוריה של אמריקה ויהדות ארצות הברית, עברית, אנגלית, שירה בציבור, ריקודי עם ונימוסי שולחן. תורגלו תרגילי משמר הכבוד ומשרוקית ההצדעה בכבש האונייה.

הושם דגש בהקפדה על הופעה אישית, רחצה, תספורת, וניקיון שיניים וציפורניים. ניתנו טיפולים רפואיים, טיפולי שיניים לזקוקים וזריקות חיסון לפי קביעת הרופא החילי. נערך מבצע להשלמת מדי קיץ, מדי חורף לצוותים ומדי ייצוג לנגדים ולקצינים.

אנשי הצוות ייצגו את קיבוץ הגלויות היהודי בארץ ישראל מכל תפוצות ישראל בעולם.

בעת ההכנות, כאשר ביקר הרמטכ"ל מרדכי מקלף, הוא נחרד מחוסר האחידות של מראה אנשי הצוות והציע להחליפם בפלוגת צנחנים. מפקד חיל הים מרדכי לימון שיכנע את הרמטכ"ל שאין צורך בכך.[3]

הכנות בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקור אוניות צי בארצות הברית מחייב אישור מוקדם מהדרג המדיני ותיאום עם רשויות הצי והנמלים השונים. נספח צה"ל בארצות הברית היה אז אל"ם חיים הרצוג, שנשא במרבית נטל ארגון הביקור. הבקשה הרשמית למחלקת המדינה הוגשה ב-5 במרץ 1951. היה צפוי שתאושר אך גלגלי הממשל פעלו לאטם. במקביל הוגשה בקשה לצי ארצות הברית. התברר כי כל גורם היה מוכן לאשר כאשר הוא ממתין שהצד השני יאשר קודם. הרבה שיחות וטלפונים נערכו, עד שבראשית חודש אפריל התקבל האישור משניהם. כאשר מחלקת המדינה אישרה היא שלחה מכתבים למושלי המדינות בהן היו האוניות צפויות לבקר. הודעות דומות נשלחו מטעם מטה הצי האמריקני למפקדי המחוזות הימיים.

טיפול נוסף שנעשה על ידי הנספחות בוושינגטון, באמצעות הנספחים של הנציגויות הדיפלומטיות בבריטניה ובפורטוגל, היה בקשר להספקת דלק לאניות בגיברלטר ובאיים האזוריים. גורמים אחרים שקוים תיאום מוקדם אתם לצורך הביקור: מפקדי המחוזות הימיים של הצי האמריקני, הנהלת מלווה הבונדס, הקהילות היהודיות בערים בהן התכוונו האוניות לבקר, הקונסוליה ומשלחת משרד הביטחון בניו יורק, מנהלי הנמלים בערים השונות, משטרה אזרחית וספקי ציוד, דלק ומזון.[4]

הקשר עם הנהלת מפעל הבונדס, המארח העיקרי של המבצע, חייב את הנספחות לתשומת לב מיוחדת. מתחילת מפעל הבונדס נוצר עימות בקהילות היהודיות בארצות הברית כאשר ההנהלה הציונית דרשה שליטה בכספים והשפעה על השימוש בהם, ואילו הנהלת הבונדס הייתה בידי יהודים שדרשו שכל הכספים יועברו במלואם לישראל וישמשו לחימוש ולקליטת עליה.[5] הוקמה קבוצת טיפול בהכנות שנפגשה אחת לשבוע ובה חברים מטעם הבונדס, הקונסוליה בניו יורק, הנספחות והשגרירות בוושינגטון, משלחת הקניות בניו יורק וחברת ישראל אמריקה כספק עיקרי.

חילוקי הדעות מול מפעל הבונדס נסבו על עיתוי וצורת הפרסום שיינתן להפלגה. אנשי הבונדס ראו חשיבות להתחיל בפרסום ההפלגה והצעדות המתוכננות בערים כשבוע לפני יציאת האניות לדרכן, ואילו גורמי ביטחון בחיל הים הישראלי דרשו שדבר ההפלגה לא יפורסם לפני צאת האוניות לדרכן. ב-26 במרץ מסר הנספח כי האוניות יצאו תוך שבוע ימים.

ב-29 במרץ ביקשו אנשי הבונדס לדחות את היציאה בשבוע כדי לאפשר פרסום. בבירור עם מפקדת חיל הים התברר כי כבר יצאו לדרכן. הנספח דרש שהפרסום הראשוני יהיה מטעם שגרירות ישראל ואילו הבונדס רצו שההודעה תבוא מטעמם. הדבר גרם למתח רב שהתפוגג לאחר הגעת האניות.

ברכת ראש הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה דוד בן-גוריון מברך את המשלחת ביציאתה לדרכה, 30 מרץ 1951.

טקס היציאה להפלגה נעשה ביום שישי, 30 במרץ 1951, בשעה 15:00 על הרציף הצבאי בנמל חיפה. ברציף המתינו מפקד חיל הים מרדכי לימון ומפקד המשלחת סא"ל שלמה אראל. הרמטכ"ל מרדכי מקלף הקדים. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון הובא בג'יפ פתוח של המשטרה הצבאית של חיל הים. לאחר סקירת הצוותים נישאו נאומים מפי מפקד חיל הים, הרמטכ"ל וראש הממשלה. הצוותים עלו לאוניות וראש הממשלה התקבל באח"י משגב ואחר כך באח"י הגנה בשריקות כבוד ובהנפת דגל ראש הממשלה.[6]

ראש הממשלה דוד בן-גוריון ירד לרציף. האוניות ניתקו חבלים והפליגו כאשר הן מצדיעות לראש הממשלה ולאורחים.

מהלך ההפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל מגן דוד על דפנות האוניות לפני היציאה מנאפולי[ד]

הדרך מחולקת למספר קטעים:

  • הדרך לארצות הברית: מזרח הים התיכון עד נאפולי, מערב הים התיכון ומזרח האוקיינוס האטלנטי עד האיים האזוריים, מהאיים האזוריים עד נמל ניו יורק.
  • ביקורים בנמלי החוף המזרחי של ארצות הברית: ניו יורק, בוסטון, פילדלפיה, בלטימור וושינגטון ושוב לניו יורק.
  • הדרך חזור: האוקיינוס האטלנטי מניו יורק לגיברלטר, הים התיכון כולל מפגש בקרבת טולון וגרירת טרפדות בדרכן לארץ.

מזרח הים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקטע הראשון של ההפלגה מחיפה מדרום לכרתים דרך תעלת מסינה לנמל נאפולי מרחק שיט 1,250 מיל ימי.[7] ב-30 מרץ 1951 בשעה 16:30 הפליגו האוניות לים. היציאה מנמל חיפה הוקדמה ביומיים. לחיילים סופקו מדים חדשים, שהגיעו לפני ההפלגה. הפעילות האחרונה שנעשתה בטרם הפלגה הייתה כוונון מכשירי הכיוון לרדיו HF/DF על ידי צוותי היחידה האלקטרונית, שיצאו עם האוניות לים, וירדו בסירת מנוע לאחר הכוונון. בתנאי הניווט אז נחשבו מכשירי ה-HF/DF כחיוניים להפלגה באוקיינוס. הדרך עד נאפולי הוקדשה להמשך התארגנות וטיפול באוניות ובצוות.

ב-5 באפריל המשלחת נכנסה לנמל נאפולי. נערכו ביקורי נימוסים אצל האדמירל, מושל המחוז והמפקד הצבאי. אנשי הצבא האיטלקים התקבלו בק-30 לפי כללי הטקס. שתי האניות נכנסו למבדוק. לעבודות ניקוי וצביעת תחתית. נרכש ציוד לפי פקודת המבצע. נצבעו מגני דוד גדולים על הדופן בשני צדי החרטום. קצין הקישור באמריקה רס"ן בן רון הגיע, תידרך וקיבל הנחיות. רשימת אנשי הצוות הועברה לצירות ארצות הברית ברומא.

אנשי צוות אחדים נתפסו על ידי המשטרה האיטלקית בהברחת סיגריות, שנקנו בלא מכס למכירה בעיר, והוחזרו לארץ עם אח"י מבטח ק-28. פעילות זאת לא הייתה חריגה. שכן הביקוש לסיגריות היה רב, ולאנשי הצוות לא היה כמעט כסף מזומן. תשלום בסיגריות היה מקובל אך לא-חוקי. תגובת הפיקוד הייתה לא-מידתית, מתוך כוונה להחדיר משמעת ברמה גבוהה יותר לקראת ההופעה בארצות הברית.

מערב הים התיכון ומזרח האוקיינוס האטלנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקטע השני בהפלגה מנמל נאפולי מדרום לאי קורסיקה דרך מצר גיברלטר לנמל פונטה דלגדה באיים האזוריים במרחק 1,970 מיל ימי.

ב-11.4.51 - המשלחת הפליגה מנמל נאפולי לכיוון האיים האזוריים. עד גיברלטר מזג אוויר סביר.

ב-14.4.51 - מעבר במצר גיברלטר. מערבית פגשו מזג אוויר רע עד בינוני רוב הדרך. היה צורך להשקיע הרבה בטיפול באוניות. נערכו הכנות לקבוצות הסברה.

ב-17.4.51 - בשעה 21:00 המשלחת הגיעה לפונטה דלגדה באיים האזוריים. באתר שהה כוח ימי פורטוגזי. נערכו ביקורי נימוסים עם מפקד השייטת מפקד הנמל ומושל האיים. התברר כי כדי לקבל דלק יש צורך במכתב אשראי שלא היה. לאחר שלושה ימי המתנה החליט אראל להשתמש בכספי קופת החירום, הכסף הספיק רק לחלק מהכמות הנדרשת. תוך כדי תדלוק הגיע לסוכן אישור והתדלוק נעשה במלוא הכמות.[8]

בלא ידיעתו של מפקד המשלחת התחולל משבר זמני כשראש הבונדס, הנרי מונטור, הודיע שבדעתו לבטל את המבצע. הנספח חיים הרצוג קיים ישיבה עם כל הגורמים. באישור השגריר אבא אבן הוחלט להמשיך. הנרי מונטור התרצה ומכתב אשראי נשלח.[9]

מערב האוקיינוס האטלנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקטע השלישי מהאיים האזוריים לנמל ניו יורק מרחק שיט של 2200 מיל ימי. ב-21.4.51 בשעה 08:00 יציאה מהאיים האזוריים לכיוון ניו יורק. מזג אוויר נוח. נמשכות עבודת לשיפור חזות האוניות והכנת צוותי הסברה. נוצר קשר יעיל במברקים דרך תחנה אזרחית עם נספח צה"ל בוושינגטון והצי האמריקני.

הביקור בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתיבי הפלגה בין נמלי ארצות הברית במבצע קולומבוס

בנמל ניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

נספח צה"ל אל"ם חיים הרצוג הוגדר כמפקד הישיר של המשלחת בעת שהית האוניות בארצות הברית. הרצוג קבע במפורט את תוכניות האירוח וסגנון הפעילות והוציא צווים להפלגה בין הנמלים.

ב-30 באפריל 1951 הגיעו האוניות לכניסה לנמל ניו יורק.[10] בשעה 10:00 נקשרו לרציף הצי האמריקני בנמל ניו יורק. משלחת קבלת הפנים כללה את הנספח הצבאי של שגרירות ישראל אל"ם חיים הרצוג, הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, נציג הבונדס הנרי מורגנטאו (הבן), סא"ל בצי ארצות הברית הרב גולדברג שהיה קצין הדת של הפיקוד הימי באירוע, נציגי ראש העיר ניו יורק, נציגי ארגונים יהודיים, עיתונאים וצלמים. נאומי קבלת הפנים שודרו בקול אמריקה. האירוח היה מלא רצון טוב מכל הגורמים. צי ארצות הברית סיפק שירותים לאניות, תחבורה לסיורים וכרטיסי-כניסה לאתרי שעשועים.

מפקד אח"י הגנה (ק-20) רס"ן שאנן וקציניו הניחו זר על עמוד הזיכרון לג'ורג' וושינגטון ועל קברו של קומודור אוריה לוי מראשוני היהודים ששירתו בצי ארצות הברית. קבוצות ימאים ישראלים, בנות כ-50 איש, ערכו ביקורים אצל ראש העיר שארקי, סיור במכללה הימית של מדינת ניו יורק (N.Y. Maritime College), ובאקדמיה הימית של צי הסוחר האמריקני (U.S Merchant Navy Academy). קצינים ונגדים ובעלי דרגות אחרים הוזמנו לארוחות חגיגיות באתרים אחדים. קבוצות הסברה נשלחו לערים אחדות ברחבי ארצות הברית, ובכלל זאת בחוף המערבי ושיקגו.

האוניות נפתחו לביקורי הקהל בשעות אחרי הצהריים. היות שהאוניות נקשרו במעגן הצי האמריקאי, הוגבלה מכסת המבקרים היומית הוערכה ל-500 בני אדם, אך הגיעה לאלפים. אלפים נוספים הסתופפו על הגדרות ודרשו לעלות. באניות נערכו יום-יום ארוחות חגיגיות ומסיבות קוקטייל למנהיגי ארגונים והסתדרויות יהודיות בארצות הברית[ה] בהשתתפות השר דב יוסף, פרופסור ג'יימס מקדונלד, הנרי מורגנטאו (הבן), ד"ר ישראל גולדשטיין ואחרים.

שיא הפעילות בנמל ניו יורק, היה מצעד בברודוויי בו השתתפו כ-150 מאנשי המשלחת, שליוו את ראש הממשלה דוד בן-גוריון שנסע במכונית פתוחה. תהלוכה שהנחילה כבוד רב לאנשי הצוותים באוניות ולחיל הים הישראלי.

החלטה על קיצור הביקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנית הראשונית כללה ביקור ב-13 נמלים וסיום המבצע כולו ב-20 ביוני 1951. אולם בעת עריכת התוכנית לא היה בידי המתכננים הערכה נכונה של העלות הנדרשת. בעת שהיית האוניות בניו יורק נעשתה הערכה תקציבית. חלק מההוצאות היו השקעות בשיפור האוניות, ואלה לא התקבלו. לאחר קיום מגע ישיר עם המופקדים על המימון, הצטמצמו הדרישות הכספיות, אך עדיין גלשו מעבר לסכום שהוקצב למבצע על ידי הנהלת הבונדס. נידונו חלופות אחדות:
א, השגת הסכום החסר וקיום התוכנית במלואה נבדקה, והתברר כי לא ניתן להשיג מימון נוסף בטווח קרוב.
ב. החזרת הקורבטה אח"י הגנה (ק-20) בלבדה לישראל הצריכה הסברים ארוכים לתקשורת ועלולה לגרום פגיעה במורל הצוות.
ג. קיצור ההפלגה והסיורים בארצות הברית, נתפסו כמהלך שניתן להסבר ויתקבל בהבנה על כל הצדדים.
התקיים דיון ראשון ב-7 במאי והמלצה למעשה הועברה להחלטת השגריר אבא אבן. ב-14 במאי התקבלה החלטה להסתפק בהפלגה לחמישה נמלים. הנספח הצבאי העביר הודעה על ההחלטה להנרי מונטור נשיא הבונדס ולאדמירל ג'ונסון ראש המודיעין בצי ארצות הברית. ובהתאם לכך, זמני השהייה בנמלים שונו.

נמלים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנמל בוסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך מנמל ניו יורק לנמל בוסטון ארכה 330 מיל ימי. אניות המשלחת יצאו מנמל ניו יורק ב-11 במאי. היום הראשון היה גשום וערפילי והתעוררו קשיים בניווט האוניות. ביום השני השתפר מזג האוויר והשייטת עצרה לעבודות ניקיון, צביעה ותיקונים.

ב-13 במאי נכנסה השייטת לנמל בוסטון[11] והתקבלה בסילוני מים מספינות הכיבוי ובמטוס מברך. בשעה 12:00 נקשרה לרציף העירוני. נערכה קבלת פנים על ידי נציגי הצי האמריקני, עירית בוסטון וארגונים שונים.
אחרי הצהריים יצאו צוותי האוניות למצעד ברחובות העיר בוסטון. בהשתתפות תזמורת הצי האמריקני ויחידות נוספות. המצעד הסתיים בפארק העירוני.
קבוצה מאח"י הגנה בהובלת מפקדה רס"ן שאנן, ערכה מצעד, והתקבלה בחנות כל בו ענקית שנערכה בה תערוכת מוצרים מישראל, ואחר כך צעדה לארוחת צהריים שאירח הקונסול מניו יורק.
המצעד שלישי והחשוב ביותר נערך ב-15 במאי לכבוד יום העצמאות בהשתתפות ראש הממשלה דוד בן-גוריון והשתתפו באספה עם מושל מדינת מסצ'וסטס.

השייטת עגנה ברציף העירוני, וסידורי הגישה לקהל היו נוחים יותר. מדי יום ביומו נערכו ביקורי קהל בשעות אחר הצהריים. ההתלהבות הייתה גדולה גם בציבור הלא-יהודי. אנשים עמדו בתור זמן רב כדי לעלות על אוניה ישראלית. מדי ערב נערכו נשפי ריקודים ומסיבות במקומות אחדים.

בנמל פילדלפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפלגה מנמל בוסטון לנמל פילדלפיה ארכה כ-500 מיל ימי. מרביתו באוקיינוס האטלנטי ומיעוטו במפרץ דלאוור. השייטת יצאה מנמל בוסטון ב-17 במאי. התוכנית הייתה להגיע לשפך הנהר דלאוור, ולעגון לצביעה ושיפורי הופעה. מזג האוויר היה סוער מעורפל וגשום. העלייה בנהר נעשתה בערפל כבד וגרמה לחששות של הנתבים.
ביום 20 מאי בשעה 12:00 נקשרו האוניות לרציף בנמל פילדלפיה. ביקורי נימוסים עם מפקד הצי שבמקום ראש העיר, מסר את מפתח העיר פילדלפיה למפקד המשלחת.
האוניות היו פתוחות לביקורים בשעות אחרי הצהריים וקהל רב עלה עליהן. קבוצות מהצוותות נשלחו לפעילויות הסברה בערים אחרות.

נמל בלטימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפלגה מפילדלפיה לנמל בלטימור ארכה כ-80 מיל ימי דרך תעלת דלאוור-צ'סאפיק. ב-25 במאי בשעה 06:00 יצאה השייטת מנמל פילדלפיה ועברה עם נתבים בתעלה המחברת את נהר דלאוור עם מפרץ צ'סאפיק, והגיעה לנמל בלטימור באותו יום בשעה 18:00.

למרות הגשם התקבלה המשלחת על ידי סירות כבאים. ברציף ניגנה תזמורת, והגיעו אורחים אנשי עירייה ומוסדות אחדים. קבוצת קצינים ביקרה אצל ראש העיר. מפקדי האוניות הניחו זר על מצבת וושינגטון. ראש העיר ביקר באוניות. מושל מדינת מרילנד קיבל את המפקדים לשיחה ולמחרת ביקר באניות. המושל התקבל לפי כל כללי הטקס. יחס הציבור בבלטימור היה נלהב מאוד. קהל רב ביקר באוניות אחרי הצהריים ולצוותים נערכו נשפים מדי ערב.

יציאת האוניות מבלטימור נעשתה במדורג. אח"י משגב (ק-30) יצאה ב-27 במאי בשעה 18:00 כדי לצבוע סיפונים ולהתכונן להמשך. אח"י הגנה יצאה למחרת 28 במאי בשעה 15:00. האניות נפגשו בחצות.

בנמל וושינגטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך בין בלטימור לוושינגטון ארכה כ-160 מיל ימי ועברה דרך מפרץ צ'סאפיק ונהר הפוטומק. הכניסה לנמל וושינגטון מחייבת הפלגה ארוכה בנהר הפוטומק מפגש עם הנתב וקצין הקישור מטעם הצי האמריקני בוצע ב-29 מאי בשעה 06:00. בצהריים עברו האוניות ליד מאונט ורנון קברו של ג'ורג' וושינגטון. אוניות הצי האמריקני מחויבות להצדיע בנוהל קבוע בעת המעבר. הנספח דאג ליידע את השייטת בנוהל ההצדעה. האוניות עברו לפי כל הכללים, בהם: מסדר כבוד של הצוותות על הסיפונים, צלצול בפעמוני האוניה והורדת דגלים לחצי התורן.
בהמשך הדרך בנהר נפגשו עם היאכטה הנשיאותית ויליאמסבורג (USS WILLIAMSBURG) והצדיעו לה. חדי עין הבחינו בנשיא ארצות הברית הרי טרומן ניצב על הסיפון כשהוא מרים את מגבעתו לברכה. בשעה 14:00 נקשרו האוניות לרציף בנמל וושינגטון, כשספינות כבאים מתיזות לכבודה מים. קבלת הפנים הייתה מרהיבה. היא כללה את תזמורת הצי, אנשי השגרירות, נציגי מחוז וושינגטון ועיתונאים. מפתח העיר נמסר למפקד המשלחת. למחרת, ב-30 במאי נערך "יום הזיכרון הלאומי", ולכבודו הניח מפקד השייטת זר על קבר החייל האלמוני בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. הזר של משלחת חיל הים הונח ליד זר נשיא ארצות הברית.

ב-31 במאי נערכה מסיבת קוקטייל על סיפון אח"י משגב (ק-30) אליה הוזמנו כל סגל הנספחים של השגרירויות בוושינגטון, קצינים של פיקוד צי ארצות הברית ואנשי השגרירות. הארגון היה טוב והופעת האניות זכתה להערכה. הפעילות בוושינגטון נשאה אופי רשמי יותר בין המדינות והציים, ופחות בנושא אגרות החוב.

הספנה ופרידה בנמל ניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך בין וושינגטון לנמל ניו יורק כ-410 מיל ימי. ב-1 ביוני עזבה השייטת את נמל וושינגטון וירדה דרך נהר הפוטומק. במורד הנהר עברו שוב ליד היכטה הנשיאותית והחליפו הצדעות. ב-2 ביוני בשעה 20:00 נכנסו האוניות לרציף המספנות בנמל ניו יורק, והפעם ללא קבלת פנים. מטרת הכניסה הייתה טיפול באניות ולא נערכו בהן ביקורים.
למחרת במשחק הביסבול בין נבחרות ברוקלין לשיקגו ובעת ההפסקה הופיעה קבוצה של אנשי צוות במצעד. קבוצות אנשי צוות נשלחו למסעות הסברה בערים שונות, ובכלל זאת ביקור בבסיס הצי בנמל נורפוק (וירג'יניה).

ב-4 ביוני שעה 16:00 נכנסו האוניות למבדוק צף. אף כי התקציב הצטמצם לא ויתר מפקד המשלחת על ההספנה. היה צורך להחליף את מיסב ציר המדחף באח"י הגנה וליישר את המדחף שנמצא כפוף באופן רציני. תחתיות האוניות נוקו ונצבעו. המיסבים והברזים נבדקו על ידי מומחי חברת הסיווג לוידס. נרכשו שרשרות חדשות לעוגנים (שעלותן שווה לניקוי השרשרות הישנות).

האוניות ירדו מהמבדוק ב-8 ביוני. ב-10 ביוני נערך נשף פרידה בקפה "חביבי", בהשתתפות אמנים רבים ומלווי המשלחת. למחרת בשעה 09:00 נערכה מסיבת עיתונאים באח"י משגב (ק-30) ובשעה 10:00 מסדר פרידה על הרציף. באו להיפרד הנספח הצבאי אל"ם חיים הרצוג, הקונסול הכללי, נציגי צי ארצות הברית קפטן הוקינס וקצין הדת סא"ל ג'וש גולדברג, נציגי הבונדס, ההסתדרות הציונית, אישים ועיתונאים.

מפקד המשלחת העניק את דגל חיל הים לנציג הצי האמריקני ופרוכת ממתקן בית הכנסת לקצין הדת.

הדרך חזרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מניו יורק לגיברלטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתיב ההפלגה בין נמל ניו יורק לנמל גיברלטר ארך כ-3,150 מיל ימי. הוא היה קטע ההפלגה הארוך ביותר בין נמלי החוף מזרחי. השייטת יצאה מנמל ניו יורק ב-11 ביוני בשעה 11:00. בעת היציאה עוד לא היה ברור אם התדלוק יעשה באיים האזוריים, באיים הקנריים או בגיברלטר. ביומיים הראשונים להפלגה היה הים שקט, ונערכו אימונים לחזור לרמת ביצוע תפעול טובה.
ב-14 ביוני התקבל מברק מאגף מבצעים של חיל הים, ובו משימה לגרור שתי טרפדות מנמל טולון לנמל חיפה.
ב-15 ביוני התקבל מברק מהנספחות בוושינגטון שהתדלוק יהיה בגיברלטר ולא באיים האזוריים. דוד בן-נעים נשיא הקהילה העברית בגיברלטר, שקיבל מידע על הגעת האניות הציע לקיים קבלת פנים.
ב-19 ביוני הגיע מברק ממבצעים חיל הים, הקובע נקודת מפגש עם הטרפדות במבואות נמל טולון ביום 26 ביוני בשעה 08:00.
ב-21 ביוני התקבל מברק, המודיע את שם הסוכן בגיברלטר וקובע זמן מתוכנן לכניסה 23 יוני שעה 06:00.
ב-22 ביוני הגיע מברק דחיה של הפגישה עם הטרפדות, שתתקיים באותו אתר אך ב-29 יוני בשעה 08:00. אך מפקד השייטת החליט שלא לסטות מהתוכנית.
ב-23 יוני שעה 08:00 נכנסה השייטת לנמל גיברלטר להצטייד בדלק ומים. נפגשו עם האדמירל הבריטי מפקד הכוח הימי ואנשי הקהילה היהודית. בשעה 16:00 יצאה את הנמל.

הים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרחק בין נמל גיברלטר לנקודת המפגש עם הטרפדות בקרבת נמל טולון כ-720 מיל ימי. היות שהטרפדות התעכבו נוצר זמן רב פנוי. השייטת התקדמה במהירות 6 קשר ההפלגה נוצלה לאימונים שונים. כגון: הורדת סירות ספורט מים ומטווחי תותחים ובקורת ציוד.
בשעה המתוכננת 29 ביוני שעה 08:00 קוים המפגש עם הטרפדות בקרבת נמל טולון. אח"י משגב ק-30 גררה את הטרפדת ט-209 בפיקודו של בנימין תלם ואח"י הגנה ק-20 גררה את הטרפדת ט-207 בפיקודו של שמעון כץ, כשאיתו גם מפקד שייטת 5 אולי ווצלר.
המרחק על נתיב ההפלגה בין נקודת איסוף הטרפדות מדרום לטולון לנמל חיפה דרך תעלת מסינה כ-1,600 מיל ימי. בשעה 09:30 יצאו לדרך בגרירת טרפדות. הנתיב עקף את האי קורסיקה ממזרח ודרך תעלת מסינה, המהירות הייתה גבוהה יחסית 12 קשר.

ב-4 ביולי מזרחית לכרתים הים סוער והמהירות מוגבלת ל-6 קשר עקב הגרירה. הטרפדות כבר יכולות להגיע בכוחות עצמן והן שוחררו מהגרירה.

קבלת הפנים – נושאי ברכת עם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 ביולי 1951 שעה 16:00 נכנסות האוניות לנמל חיפה. אח"י משגב (ק-30) בצד המערבי ואח"י הגנה בצד המזרחי. על הרציף הצבאי נערך טקס קבלת פנים בנוכחות שר התחבורה משה כרמל, הרמטכ"ל מרדכי מקלף ומפקד החיל מרדכי לימון.

הצוותים ירדו מהאוניות וצעדו ברחובות חיפה. ברחבת העירייה נערך טקס נוסף בו נמסר מפתח העיר וושינגטון לראש עירית חיפה אבא חושי. לאחר מכן נערכה מסיבה בבית העירייה לצוותים ובכך הסתיים המבצע.

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי תפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי תפקידים בהפלגה והאירוח
תפקיד דרגה[ו] ושם הערות
המשלחים
ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון
שר החוץ משה שרת
ראש המטה הכללי רב-אלוף מרדכי מקלף תמך וסקר את היוצאים
מפקד חיל הים אלוף מרדכי לימון
ראש אגף כח אדם אל"ם גדעון שוקן
המארחים בארצות הברית
ראש משלחת משהב"ט בניו יורק שמעון פרס
שגריר ישראל לארצות הברית ולאומות המאוחדות אבא אבן
נספח צה"ל בוושינגטון אל"ם חיים הרצוג תיאום תוכנית הביקורים בנמלים
קצין הקישור בארצות הברית רס"ן ראובן בן רון
ראש מפעל הבונדס הנרי מונטור
יועץ מפעל הבונדס הנרי מורגנטאו (הבן)
יועץ למפעל הבונדס ג'יימס מקדונלד
קצין הדת של צי ארצות הברית בפיקוד ניו יורק סא"ל ג'וש גולדברג
המפליגים
מפקד המבצע סא"ל שלמה אראל מפקד השייטת הגדולה
מפקד הפריגטה אח"י משגב (ק-30) רס"ן נפתלי רוזן
מפקד הקורבטה אח"י הגנה רס"ן אריה שאנן
ראש הטקס במשרד החוץ ד"ר פנחס סימון הפליג עד נאפולי לימד הלכות ונימוסים
קצין מכונה ותחזוקה

לוח זמנים ומרחקי ההפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמל יציאה מועד יציאה נמל הגעה מועד הגעה מיל ימי
חיפה 30/3 16:30 נאפולי 5/4 08:00 1250
נאפולי 11/4 09:00 פונטה דלגדה 17/4 21:00 1970
פונטה דלגדה 21/4 08:00 ניו יורק 30/4 10:00 2200
ניו יורק 11/5 15:00 בוסטון 13/5 12:00 330
בוסטון 17/5 06:00 פילדלפיה 20/5 12:00 500
פילדלפיה 25/5 06:00 בלטימור 25/5 18:00 80
וושינגטון 30/5 יום הזיכרון הלאומי טקס בבית הקברות הלאומי ארלינגטון
וושינגטון 1/6 08:00 ניו יורק 2/6 20:00 410
ניו יורק 11/6 11:00 גיברלטר 23/6 08:00 3150
גיברלטר 23/6 16:00 מבואות טולון 29/6 08:00 720
טולון 29/6 09:30 חיפה 5/7 16:00 1600
חיפה 30/4 16:30 חיפה 5/7 16:00 12,370

תצרוכת הדלק[עריכת קוד מקור | עריכה]

אח"י משגב יצאה מהארץ עם 150 טון פחות מהכמות המקסימלית שביכולתה לשאת. בנאפולי הייתה סוכנות אוניות שעבדה עם חיל הים. אך הוזמנה שם רק הכמות שנצרכה בדרך מהארץ.

אח"י משגב (ק-30) שנבנתה למשימה של ליווי שיירות באוקיינוס יכולה הייתה לשאת דלק בכמות שתספיק הייתה לעשות את כל המסע ללא תדלוק. אח"י הגנה שתוכננה לפעילות באזור החוף זקוקה הייתה לתדלוק לפחות פעם אחת. נקודת התדלוק בדרך הלוך נקבעה לפונטה דלגדה באיים האזוריים.

בתכנון ההפלגה אחריות לתדלוק באיים האזוריים הייתה על הנספחות. במקום נמצאה בן סאודה שפעלה כסוכנת. אך נדרש היה מכתב אשראי. נוצרה כפילות בין משלחת משרד הביטחון בני יורק ובין הנספחות.

תקציב רכישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנהלת מפעל אגרות החוב שהזמינה את האוניות הקצתה סכום כולל של 250,000 דולר[ז] להוצאות המסע כולל ההספנות בנאפולי, ניו יורק והדלק. לחיל הים הייתה כוונה לרכוש ציוד טכני ולערוך טיפול יסודי לאוניות בארצות הברית.

בעת שהגיעו לניו יורק נבדק התקציב מחדש והתברר כי לא ניתן יהיה לבצע תיקונים רבים. ולכן הוחלט לקצר את משך השהיה. לאחר ההוצאות השוטפות, דלק, כלכלה ודמי כיס נשאר סכום של 60,000 דולר להספנה, תיקונים ורכישת ציוד מיוחד.

תקלות ופתרונן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוברר כי המדים הלבנים שנתפרו במיוחד בארץ התכווצו בכביסה הראשונה. בהגעת האוניות לארצות הברית נרכשו מדי ייצוג, חליפות כחולות ולבנות לקצינים ונגדים ומדי חורף לצוותים.

כמו כן התגלתה תקלה בתנור המטבח של אח"י משגב (ק-30) והוא הוחלף בחדש.

באח"י הגנה היה צריך לטפל במדחף שהתעקם וזה נעשה בטיפולי ההספנה בניו יורק.

בריאות וזוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיקות הבריאות והחיסונים שנתנו בשלב ההכנה הוכיחו עצמן. באופן כללי בין הצוותים לא התעוררו בעיות מיוחדות. עם זאת נמצא אחד מקצינים חולה במחלה שלא אפשרה לו להפליג עם הספינות והוא נשלח מניו יורק בטיסה.
בשביל 7 מאנשי הצוות המסע היה רק התחלה לחיים משותפים עם בנות זוג שפגשו בארצות הברית וקשרו עימן את גורלם.[13]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב "במחנה", הסופר יהושע בר-יוסף, אשר נילווה להפלגה, פרסם מאמרים אוהדים על ההפלגה,[14] אך הזדעזע בעת ההפלגה מגינוני המפקדים ומיחסם הקשה אל המלחים. הוא שלח מכתב אישי לראש הממשלה דוד בן-גוריון, ובו ביקר בחריפות את היחס לו זכו המלחים הפשוטים מצד שלמה אראל והצוות הפיקודי, והזכיר מקרים של הפליה על רקע עדתי.[15] בן-גוריון כתב על כך ביומנו: "בהיותי בבוסטון התאוננו לפני קשה על המפקד שלמה אראל והייתה גם נטייה מצד ויויאן [ח] להחזירו ארצה ולבקש מפקד אחר. ואין ספק שבהתרשמות של בר-יוסף יש הרבה מהאמת. משמעת חייבים להשליט, אבל לא משטר של קסטה ויוהרא [כך במקור] קיצונית".[16]

בעקבות ההפלגה כתב בר-יוסף מחזה בדיוני בשם "סערה בים", שהציג בצורה ביקורתית את מערכת היחסים בספינת חיל הים, ושרטט את דיוקן המפקד באור שלילי. המחזה נפסל על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות, בנימוק ש"הוא עלול להוות מעשה חבלה במאמץ המלחמתי של המדינה".

מפקד חיל הים מרדכי לימון הסתייג מהמחזה וראה בו השמצת חיל הים.[16] לדעתו שלמה אראל, נפתלי רוזן ואריה פר היו מפקדים קשוחים. לחצו את הצוות כולו ולא התעמרו במאי הבודד. גם לא דרשו מה שלא היו מוכנים לעשות בעצמם.
בצוותי הפריגטות, בחיל הים (כמו בכלל צה"ל), התהווה כור היתוך. לא הייתה עדיפות לאף אחד עקב ארץ עלייתם של הוריו. בתקופת ההכנות דרש הרמטכ"ל להחליף את אנשי הצוות בבני קיבוצים שייראו יפה, אך אז איים שלמה אראל בהתפטרות. מפקד חיל הים מרדכי לימון שכנע את הרמטכ"ל לבטל את הוראתו והספינות יצאו עם הצוות הקבוע. בסיכומו של דבר הביקורת לא פגעה בקידומו של מפקד המשלחת שעלה בדרגה ובינואר 1966 נעשה למפקד חיל הים.

תמונות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המבצע נקרא על שם כריסטופר קולומבוס ומסעו הנודע ליבשת אמריקה בשנת 1492.
  2. ^ באותו מעמד גם הורה שאנשי חיל הים ילבשו מדים לבנים, כמקובל בחילות ים של מדינות ברחבי העולם.
  3. ^ גם במבצע פעמון החירות ב-1976 פגשו ספינות הטילים שבאו לניו יורק את חיים הרצוג שהיה שגריר ישראל לארגון האומות המאוחדות.
  4. ^ מאוחר יותר נמחק המגן דוד ודפנות האוניות נשאו רק את מספר הצי ק-30 ו-ק-20.
  5. ^ במהלך הביקור בארצות הברית נערכו 14 ארוחות חגיגיות לנבחרים מתוך קוני אגרות החוב.
  6. ^ הדרגה רשומה כפי שנשאו בעת המבצע. רבים מהמפקדים עלו בדרגה בהמשך שירותם.
  7. ^ ערכם של 250,000 דולר בשנת 1951 הוא כ-1,750,000$ לפי ערך המטבע בשנת 2015.
  8. ^ חיים הרצוג, נספח צה"ל בארצות הברית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיל הים חצה את האוקיינוס, מעריב, 26 באפריל 1951
  2. ^ חנוכת בתי כנסת באניות מלחמה ישראליות, חרות, 2 באפריל 1951
    אניות קרב ישראליות לביקור בארצות הברית, דבר, 9 באפריל 1951
  3. ^ שלמה אראל, לפניך הים, עמ' 143.
  4. ^ חיים הרצוג, דו"ח על ביקור אניות חיל הים הישראלי בארצות הברית, אוגדן מכתבי מבצע קולומבוס, בספרית מוזיאון ההעפלה וחיל הים.
  5. ^ דבורה הכהן, הסכסוך במגבית היהודית בארצות הברית, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  6. ^ שמואל טנקוס אל"ם, ראש מחלקת מבצעים, טקס הפלגת האניות לארצות הברית בהשתתפות ראש הממשלה, אוגדן מכתבי מבצע קולומבוס בספרית מוזיאון ההעפלה וחיל הים.
  7. ^ המרחקים לפי אתר מרין טרפיק.
  8. ^ שלמה אראל, דו"ח מבצע קולומבוס, עמ' 6.
  9. ^ חיים הרצוג, עמ' 3.
  10. ^ דגל צי המלחמה הישראלי במימי ארצות הברית, דבר, 2 במאי 1951
  11. ^ ספינות חיל הים "משגב" ו"הגנה" הפליגו לבוסטון, על המשמר, 14 במאי 1951
  12. ^ התמונה פורסמה בפברואר 1998 בעיתון מעריב על ידי שמואל הופמן מירושלים (ראשון משמאל).
  13. ^ ארנון למפרום, עמ' 108.
  14. ^ יהושע בר-יוסף, "עם אוניות חיל הים", 12 ביולי 1951
  15. ^ מכתבו של בר-יוסף לבן-גוריון במסמך: הבולשיט המפרז בחיל הים, 1951, בבלוג "הערות שוליים להיסטוריה"
  16. ^ 16.0 16.1 רפי מןבין שר האמנות לשר הצבא: התמזגות מנגנוני הצנזורה לפסילת המחזה "סערה בים", קתדרה 158, טבת תשע"ו