מבצע 14f13

מבצע 14f13, הנקרא גם "הטיפול המיוחד" - הוא מבצע אשר היה תוכנית המשך לתוכנית T4 - אותנסיה. היא פעלה בין השנים 1941 עד 1944. במסגרת תוכנית זאת יצאו "משלחות רופאים", בעיקרם פסיכיאטרים, היישר ממוסדות אותנסיה אל מחנות הריכוז. במחנות אלו, ערכו הרופאים סלקציות של "חולי נפש" במטרה לזהות את אלו שאינם עומדים בקריטריונים הנאציים ולא יכלו להמשיך לעבוד על מנת לשלוח אותם ל"המתת חסד". במהלך המבצע נרצחו כ-15,000–20,000 קורבנות.

הרקע להקמת תוכנית 14f13

פיליפ בוהלר, ראש תוכנית T4 (צבוע)

תוכנית אותנסיה (או "תוכנית T4") הייתה תוכנית "המתת חסד" בגרמניה הנאצית שחלה על גרמנים שהוגדרו כ-"אלמנטים גרמניים חסרי ערך" כחולי נפש, ילדים עם פיגור ומוגבלים, במהלך מלחמת העולם השנייה. בתוקף צו שפורסם ב-1 בספטמבר 1939, על בסיס חוק שנחקק בשנת 1933, הוקם מוסד רפואי שבראשו עמד הד"ר קרל ברנדט. קבוצה קטנה ונבחרת של רופאים החליטה מי מהאסירים ייכלל בהגדרה, חיסולם בוצע במתקנים סודיים שונים של השירות הרפואי הגרמני, וביניהם המוסד בברנדנבורג, ששכן מדרום למגדבורג. מבצע זה נמשך עד סוף קיץ 1941, והופסק עקב מחאות של הכנסייה ומוסדות המשפט.

תוכנית 14f13

בתחילת 1941, פנה היינריך הימלר, ראש האס אס, לפיליפ בוהלר, מי שעמד בראש תוכנית T4 - אותנסיה, בבקשה להשתמש במתקני הגז של מוסדות T4 כדי להרוג "יצורים מיותרים" במחנות הריכוז, שחסרו מתקנים לרציחות המוניות, להבדיל מרציחות אינדיוודואליות.

פול ניטשה, פסיכיאטר נאצי שהוצא להורג ב-1948 על ידי בעלות הברית, בין היתר בשל תפקידו בבחירת אסירים להשמדה

הסלקציות של חולים המיועדים להמתה במסגרת המתת החסד החלו בעקבות החלטתו של הימלר "לשחרר את מחנות הריכוז מן המעמסה". באותה השנה באפריל, החלו ההכנות וצוותי רופאים יצאו למחנות הריכוז לשם עריכת סלקציה בקרב החולים אך גם בין הבריאים שסבלו מתשישות בלבד, רובם יהודים. בשעה בה הוכנו הנחיות כלליות ונהלים לביצוע הסלקציות, הוראות מפורטות הועברו אל מפקדי מחנות הריכוז. מכתב שנשלח ב-12 בנובמבר 1941 ממשרדו של המפקח על מחנות הריכוז - פול ניטשה, נשא את סימון התיק 14f13 - סימון שהפך לצופן הסודי בהתכתבות שנגעה למקרי מוות במחנות ואומץ כצופן של מבצע המתת החסד. בשלב ראשון נשלח המכתב אל מחנות הריכוז אושוויץ, בוכנוואלד, דכאו, מאוטהאוזן וזקסנהאוזן, ובו הודעה על בואן של הוועדות הרפואיות לשם ביצוע סלקציה. בבוכנוולד לוותה הסלקציה של החולים בבדיקה רפואית, אך בקרב האסירים היהודים הסלקציה הייתה ללא בדיקה. כותבת הספר "גשר צר אל החיים", גוטרמן בלה טענה ש-"משמע שלגבי היהודים הייתה ההחלטה ברורה כבר בשלב הזה: גורלם הוכרע ללא כל קשר למצב בריאותם".

סלקציות

לאחר תחילת המבצע באפריל 1941, פאנל של רופאים החל לבקר במחנות ריכוז כדי לבחור אסירים חולים וחסרי יכולת ל"חיסול". פאנל זה כלל את אלו שכבר מנוסים והשתתפו בתוכנית T-4, כגון הפרופסורים ורנר היידה והרמן פול ניטשה והרופאים פרידריך מנקה, קורט שמאלנבך, הורסט שומאן, אוטו הבולד, רודולף לונאואר , רוברט מולר, תיאודור שטיינמאייר, גרהרד וויסר , ויקטור רטקה , והנס בודו גורגאס . כדי לזרז את התהליך ערכו מפקדי המחנה רשימת בחירה ראשונית, כפי שעשו במבצע T4. אסירים חולים נבחרו על ידי רופאי האס אס במחנות ולאחר מכן"נבדקו" בידי רופאים מטעם T4. סלקציה זו השאירה רק כמה שאלות שיש לענות עליהן, כמו מידע אישי, תאריך הכניסה למחנה, אבחון מחלה חשוכת מרפא, פציעות מלחמה, הפניה פלילית על סמך הקוד הפלילי של הרייך השלישי וכל עבירות קודמות. את האנשים במשקל מאוד נמוך ריכזו והם קיבלו מהרופאים אישור יציאה משירות, שניתן לכל אסיר שלא היה מסוגל לעבוד במשך זמן רב או שהיה מאובדן כושר מהותי ולא יכול היה לחזור לעבודה. אנשים אלו נשלחו ל-"בתי מרגוע" בברנדנבורג, בהרטהיים ובזוננשטיין שם הם נרצחו.

המתה

לפי ד"ר מ. דבורז'צקי, כותב הספר "אירופה ללא ילדים": "במחנות ההסגר והגטאות תכננו הרופאים הנאציים את הקמת התנאים הסאניטאריים האיומים, שכל מה שסופר עליהם הוא כאין וכאפס לעומת המציאות ההיא. עבודת הכפייה האיומה, הרעב, והצמא, הקור, העירום, הכאות והתעללות זדון הביאו לידי מחלות קשות וממיתות: הטיפוס, הדיזנטריה, השחפת, ואותה חולשה איומה. חולשת אפיסת כוחות המוחלטת, שהפכה את האנשים ליצורים שלא מן העולם הזה. המבקשים לנפשם מיתת־גאולה. רבים מבין הרופאים הנאציים השתתפו אישית בפעולת המיון לחדרי הגזים. המיתו במו ידיהם אלפי חולים בזריקות של פנול, אויפאן נתרן וכיוצא באלה לתוך הלב. ההליכה אל בית החולים במחנה הסגר נחשבה כהליכה אל המוות. שם הרופא הגרמני במחנות ההסגר היה שם נרדף לרוצח. כאלף מחנות הסגר היו קיימים בגרמניה ובארצות כיבושה: אלפי רופאים גרמניים מילאו שם תפקיד איום; עשרות אלפי רופאים גרמניים אחרים ידעו — ושתקו".

הרציחות הראשונות נעשו בברנדנבורג, במוסד רפואי ששכן בפרברי העיר וצורף למבצע אותנסיה בסתיו 1940 כאשר האס אס תפס חלק מהמבנים. במבנה שסומן במספר 2 הותקנו תא גז וקרמטוריום שבו היה אפשר להמית, 160 איש ביממה. על פי עדויותיהן של אסירות ממחנה הריכוז ראוונסבריק, נלקחו אחרי 3 בפברואר 1942 כאלף חמש מאות או אלף שש מאות אסירות בריאות שהוגדרו כ-"א-סוציאליות", כפליליות ומספר גדול של יהודיות לתא הגזים של המוסד לחולי נפש בברנדנבורג. למעשה, עד להקמת תאי הגזים בראוונסבריק בדצמבר 1944, יצאו מהמחנה טרנספורטים לתאי הגזים באושוויץ, במיידנק בברנדנבורג וברטהיים. כך השתלב מחנה רוונסבריק בפתרון הסופי - רצח העם ההמוני של היהודים. ב-29 בספטמבר 1942, הורה הימלר להעביר לאושוויץ את היהודיות שנותרו עד אז ברוונסבריק כדי שזו תהיה נקייה מיהודים, אך עד מהרה באו למחנה טרנספורטים של נשים יהודיות אחרות.

סופה של התוכנית

המפנה במלחמה לצד הקשיים והביקורת מצד הכנסייה בעקבותיה הביאו להפסקת "הטיפול המיוחד". בנוסף, המפנה גם הביא לבחינה מחודשת של שאלת העסקת אסירים בעבודה למען תעשיית המלחמה הגרמנית. עם אימוץ התפיסה של המתה תוך עבודה, בא אל קיצו מבצע 14f13 במחנות. במכתבו מ-27 באפריל 1943, נענה הימלר להצעת פול ניטשה (אשר תמך ברעיון המתת החסד) והודיע לכל מפקדי מחנות הריכוז כי הטיפול המיוחד יחול רק על אסירים חולי נפש. לגבי האחרים, אם נחלשו - ניתנה הסמכות לרופאי המחנות ולמפקדיהם לערוך סלקציות בצריפים ולהחליט על דעת עצמם על חיסול במקום. האסירים התשושים והחולים הועברו מעשה שגרה לדכאו בהתאם להוראת המשרד הראשי למינהל ומשק.